שואת יהודי נורווגיה מתייחסת לרדיפתם של יהודי נורווגיה בשנות מלחמת העולם השנייה ולרצח כמעט מחציתם.
בשנים 1941–1942, בתקופה בה הייתה נורווגיה כבושה על ידי גרמניה הנאצית, היו כ-2,170 יהודים בנורווגיה. לפחות 775 מהם נעצרו ורובם גורשו. יותר ממחצית הנורווגים שמתו במחנות הריכוז הגרמניים היו יהודים. 739 יהודים מנורווגיה נרצחו במחנות ו-23 יהודים נרצחו או התאבדו בנורווגיה במהלך המלחמה עקב רדיפות הנאצים וממשל קוויזלינג. בסך הכל נספו בשואה לפחות 765 יהודים נורווגים. יותר ממחצית מיהודי נורווגיה ברחו מנורווגיה, כ-900 מהם הוברחו אל מחוץ למדינה על ידי תנועת ההתנגדות הנורווגית, בעיקר לשוודיה אבל גם לבריטניה. בין 28 ל-34 מהמגורשים שרדו את כליאתם במחנות ורובם שבו לנורווגיה אחרי המלחמה.[1]
רקע
"מי הוא מי בעולם היהודי", נספח למפקד אוכלוסין תקופתי אנטישמי של יהודים ואלו שנחשבו יהודים בנורווגיה. המהדורה הראשונה נדפסה בשנת 1925.
קהילת יהודי נורווגיה הוקמה בשלהי המאה ה-19, לאחר שבשנת 1851 בוטל סעיף נורווגי בחוקה של 1814 שאסר על יהודים להיכנס לנורווגיה. האוכלוסייה גדלה לאט, אך בתחילת המאה ה-20 הגדילו הפוגרומים ברוסיה ובמדינות הבלטיות את מספר היהודים שהגיעו לנורווגיה. בשנות ה-1930 הגיעו יהודים שברחו מרדיפות הנאצים בגרמניה ובאזורי השליטה הגרמנית. רבים מהם הסתייעו בארגון העזרה של ננסן (אנ') שאותו ייסד אוד ננסן.
ב-1942 היו 2,173 יהודים בנורווגיה. ההערכה היא כי 1,643 היו בעלי אזרחות נורווגית, 240 היו אזרחים זרים ו-290 היו חסרי נתינות.
בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נפוצו בנורווגיה כבאירופה כולה דעות קדומות נגד יהודים ואלה זכו לייצוג בזירה הפוליטית בדמותה של מפלגת נאשונל סמלינג הפרו-נאצית והאנטישמית. היא נקטה תעמולה ארסית נגד היהודים, פרסמה מספר פרסומים בנושא, כגון הספר "Jødeproblemet og dets løsning" (בעיית היהודים ופתרונה) ואף החלה לאסוף מידע על היהודים הנורווגים עוד לפני המלחמה.
עם פלישת גרמניה וכיבוש נורווגיה ברחה הממשלה הנורווגית מנורווגיה, והרייכסקומיסר (אנ') יוזף טרבובן מונה לשליט הרשויות האזרחיות, כולל כל ענפי המשטרה הנורווגית. האס דה והגסטפו פרשו רשת שלטון והפעילו דיכוי על האוכלוסייה הנורווגית.
בחודשים הראשונים של הכיבוש, נעצרו וגורשו מספר יהודים נורווגים בתור אסירים פוליטיים.[2]
כאסטרטגיה מכוונת, ביקשו טרבובן ומשטרו להשתמש בפקידות הנורווגית, ולא הגרמנית, לשיעבוד האוכלוסייה הנורווגית. רשויות הצבא, המשטרה והפקידות דיווחו דרך קבע למשרד הראשי לביטחון הרייך.
כוחות גרמניים השחיתו את בית הכנסת בטרונדהיים ב-21 באפריל 1941. ספר התורה ניצל והכנסייה המתודיסטית בטרונדהיים סיפקה מתקנים זמניים עבור מתן שירותי דת יהודיים. רכוש יהודי טרונדהיים הוחרם על ידי הגרמנים.
בחודשים הראשונים של הכיבוש, נעצרו וגורשו מספר יהודים נורווגים בתור אסירים פוליטיים.
ב-10 במאי 1941 נעשה מפקד של כל היהודים בפקודת משרד החוץ הגרמני. משטרת אוסלו החרימה את מכשירי הרדיו מכל היהודים בעיר ובתוך ימים ספורים הצטוותה המשטרה במדינה כולה לעשות זאת.
כדי לזהות יהודים נורווגים, ציוו הרשויות על הנהגות היהודים בבתי כנסת באוסלו וטרונדהיים ליצור רשימות של החברים שלהם, כולל שמם, תאריך לידה, מקצוע וכתובת. אגודות קבורה יהודיות ותנועות נוער נצטוו גם הן למסור רשימות חבריהן או הרשומים בהן.
באוגוסט 1941 הצטוו בתי הכנסת גם למסור רשימות של יהודים יחידים אשר לא היו חברים בקהילה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנורווגיה מסרה מידע על יהודים לנאשונל סמלינג. בסופו של דבר, לרשויות הכיבוש בנורווגיה הייתה רשימה מלאה של התושבים היהודים בנורווגיה, יותר מאשר ברוב המדינות האחרות תחת השלטון הנאצי.[2][3][4][5]
על בסיס רשימות שנכתבו באביב 1941, החלו משרד המשפטים ומושלי המחוזות בסתיו לרשום את כל הרכוש היהודי, כולל אחזקות מסחריות. הרשימה המלאה הועברה למשטרה בדצמבר 1941, כולל אנשים שהיו חשודים כיהודים במוצאם.
גרפיטי אנטישמי על חלון חנות באוסלו ב-1941. (היום - בצומת רחוב הנריק איבסן ורחוב נסיך הכתר.)
ב-20 בדצמבר 1941 הורתה משטרת נורווגיה להחתים את תעודות הזהות של יהודים יחידים בנורווגיה. ביצוע ההוראה החל ב-10 בינואר 1942, כאשר פרסומים בעיתונות הזמינו את כל יהודי נורווגיה להתייצב מיידית בתחנת המשטרה המקומית, לקבל חותמת בתעודת הזהות ולמלא טופס להשלמת פרטי זהות. כיהודי זוהה כל מי שהיו לו לפחות שלושה סבים וסבתות יהודיים או מי שהיו לו שני סבים וסבתות יהודים ועוד סב או סבתא הנשואים ליהודי; או מי שהיה חבר בקהילה היהודית. לפי רישום זה, כ-1,400 יהודים מבוגרים חיו בנורווגיה.
באוקטובר ובנובמבר 1942 נאסרו באוסלו מאות יהודים על ידי המשטרה הנורווגית, נאצים נורווגים ויחידות אס אס. כמה יהודים קיבלו אזהרות משוטרים ואנשי מחתרת ונמלטו. העצורים נשלחו על ידי ממשלת קוויזלינג באונייה 'דונאו' לשטטין ומשם לאושוויץ. על אחת האוניות גורשה גם הילדה סיסי קליין שהפכה לימים לסמל בעיר מגוריה טרונדהיים.
ההגמונים של כנסיית נורווגיה מחו בפני קוויזלינג במכתב שהוקרא בכנסיות. למרות זאת נשלחו בפברואר 1943 עוד 158 יהודים מערי-השדה באונייה לשטטין ומשם לאושוויץ. 763 מתוך 1,700 יהודי נורווגיה נשלחו להשמדה, ו-739 מהם נספו.
כ-900 יהודים נמלטו לשוודיה בסיוע המחתרת.
