אנדרטה בכניסה לבית הדין העליון של הסן בפרנקפורטלוח זיכרון סמוך לאנדרטה
פריץ באואר (בגרמנית: Fritz Bauer ;16 ביולי1903 – 1 ביולי1968) היה משפטןגרמני ממוצא יהודי, שהגיע לתפקיד התובע הכללי במדינת הסן שבגרמניה, ולבסוף גם שופט. הוא מילא תפקיד מכריע באיתורו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. בזכות יוזמתו ופעילותו העקבית נערכו משפטי אושוויץ II. כמו כן, היה מן החלוצים הבולטים ברפורמה לדמוקרטיזציה בחוק הפלילי ובמערכת הענישה בגרמניה.
קורות חיים
תחילת דרכו
באואר נולד בשטוטגרט ללודוויג ולאלה לבית הירש. אביו, לודוויג, התנדב לצבא הגרמני, לחם במלחמת העולם הראשונה וזכה לעיטור גבורה. אביו ואחיו ניהלו חנות טקסטיל במרכז שטוטגרט.
סבו מצד אמו היה ראש הקהילה היהודית בטיבינגן וניצח את הרשויות במאבק משפטי בעקבותיו זכו יהודי העיר בשוויון זכויות.
פריץ באואר הצטרף אל ה-SPD ב-1920, ובאותה שנה גם סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה בשטוטגרט. הוא למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת מינכן ובאוניברסיטת טיבינגן. במהלך לימודיו היה פעיל באגודת סטודנטים יהודית-ליברלית והשתתף בדיונים פוליטיים שונים.
ב-1925 החל את עבודת הדוקטורט במשפטים באוניברסיטת היידלברג ולאחר סיומה התמנה, ב-1928, כשופט מתחיל בבית המשפט המחוזי בשטוטגרט. באפריל 1930 היה לשופט הצעיר ביותר בגרמניה, בכהנו בבית משפט השלום בשטוטגרט. בהיותו שופט הוא הסתכסך עם ראש המפלגה הנאצית באזור דיטריך פון יאגו.
לאחר עליית הנאצים לשלטון בתחילת 1933, בגלל מוצאו היהודי והשתייכותו ל-SPD הוא נעצר בחודש אפריל אותה שנה על ידי הגסטאפו, שהה במחנה הריכוז הויברג (Heuberg) ולאחר כן נשלח למאסר בכלא. בסוף 1933 שוחרר ממאסרו ומאוחר יותר פוטר ממשרתו בשירות המדינה, בעקבות "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי".
ב-1936 היגר באואר לדנמרק, בעוד הוריו נאלצו למכור את ביתם ואת העסק שלהם בטיבינגן במחיר זעום, ואז היגרו אף הם לדנמרק ב-1938.
כשכבשו הנאצים את דנמרק, באפריל 1940, נעצר באואר שוב ונשלח למחנה מעצר, ממנו שוחרר לאחר כשלושה חודשים, עקב לחצם של חברים דנים.
במהלך שהייתו בדנמרק הוא נחשד על ידי משטרת ההגירה הדנית בקיום יחסי מין עם זונות ממין זכר.[1]
באוקטובר 1943, כשנועד להתחיל גירושם של יהודי דנמרק, הצליחו הוא ומשפחתו, כרוב יהודי דנמרק, לברוח מן הנאצים לשוודיה, בעזרת האוכלוסייה הדנית.
בשוודיה ייסד יחד עם וילי ברנדט (לימים קנצלר מערב גרמניה) את כתב העת "הטריבונה הסוציאליסטית".
ב-1945, עם תום המלחמה, חזר לדנמרק, עבד בתחום הכלכלה והמנהל ושימש כעורך עיתון הגולים הגרמנים שם.
התובע הכללי
ב-1949 חזר באואר לגרמניה ונתמנה למנהל בית משפט מחוזי ומאוחר יותר למישרת התובע הכללי של בראונשווייג. אחד מן התיקים הראשונים בהם טיפל היה "משפט רמר" אשר פרסם אותו גם מחוץ לגרמניה. במשפט זה, שנערך במרץ 1952, תבעה המדינה לדין (ובאואר כנציגה) את גנרל מיוראוטו ארנסט רמר על הוצאת לשון הרע. רמר, שמילא תפקיד משמעותי בדיכוי קשר העשרים ביולי והפך לנאו-נאצי ומכחיש שואה לאחר המלחמה, הכריז באספת בחירות שהקושרים היו בוגדים. במשפט נמצא אשם ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר.
בעקבות המשפט זכו משתתפי הקשר בטיהור שמם ובני משפחותיהם החלו לקבל קצבאות מן המדינה. כמו כן, קיבל בית המשפט את עמדתו של באואר (לראשונה) שגרמניה הנאצית לא הייתה מדינת חוק, אלא משטר בלתי-חוקי (Unrechtsstaat).
במקביל לעבודתו היה באואר דמות בולטת ב-SPD ובאיגודים המקצועיים, חבר בקבוצת העבודה של "המשפטנים הסוציאל-דמוקרטים" והיה מן המוציאים לאור של הביטאון האידאולוגי של המפלגה.
ב-1956 נקרא לשמש כתובע הכללי של מדינת הסן, כשמקום מושבו בפרנקפורט, תפקיד שמילא עד מותו. בשנת 1959 החל בחקירות ואיסוף חומר כנגד ראש תוכנית האותנסיה בזמן השלטון הנאצי, ורנר היידה (Werner Heyde), על רציחתם של כמאה אלף חולים ומוגבלים שכלית ופיזית כאקט של המתת חסד. באואר רצה להוכיח שמערכת המשפט הנאצית נתנה הכשרה משפטית לתוכנית זו.
בספטמבר 1957 הגיע לידי באואר מידע, שנראה מהימן בעיניו, לפיו התגורר אדולף אייכמן בבואנוס איירס שבארגנטינה.
המידע הגיע אליו מגרמני עיוור ממוצא יהודי בשם לותר הרמן שעזב את גרמניה בסוף שנות ה-30, לאחר ששהה במחנה ריכוז.
באואר ניסה פעמים רבות לפני כן, בשיחות עם בכירי הממשל הגרמני, ביניהם שר המשפטים פריץ שפר והקנצלר קונראד אדנאואר, לגרום לגרמניה להגיש לארגנטינה בקשה רשמית להסגרת אייכמן. באואר נענה תמיד בשלילה בטענות שונות, ביניהן טען אדנאואר ש"אייכמן איננו אזרח גרמני".[2] מכאן הסיק שגרמניה איננה מעוניינת לשפוט את אייכמן וחשש שהמידע ידלוף לגורמים בתוך מערכת המשפט ואלה יזהירו את אייכמן שיוכל להיעלם שוב.
לכן העביר באואר את המידע שבידיו לדוקטור פליקס שנער, ראש משרד האינטרסים הישראלי, שהעביר אותו הלאה למוסד. ב-6 בנובמבר הגיע איש המוסד שלמה כהן-אברבנאל[3] לגרמניה ונפגש למחרת עם באואר בפרנקפורט. לאחר פעולות עיקוב שונות, בקיץ 1958 איסר הראל החליט לסגור את תיק אייכמן.
בדצמבר 1959 ביקר באואר בישראל והביא עמו פרטים חדשים על מקום המצאו של אייכמן. הלחץ הרב[4] שהפעיל בפגישתו עם היועץ המשפטי חיים כהן וראש המוסד איסר הראל, אילצה את הראל, שכנראה לא היה מעוניין במרדף אחר אייכמן,[5] לפתוח מחדש את תיק אייכמן.[6]
ב-1960 סייע למוסד בחשאי לאתר מסמכים שהיו דרושים להרשעת אייכמן.[7][8]
פעולות אלו נדרשו להיעשות בחשאי בעיקר כי הממשל הגרמני - מערכת המשפט, ביון פנים וביון חוץ - היה רווי בנאצים שנשארו בעבודתם לאחר המלחמה.[9]
באואר עודכן אישית על ידי סוכן המוסד על לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל כשעתיים לפני הכרזתו של דוד בן-גוריון על כך בכנסת, ב-23 במאי 1960.
בשנת 1960, בעקבות האשמות של מקס מרטן, פתח באואר בחקירת עברו של מזכיר המדינה דאז ויד ימינו של הקנצלר אדנאואר, הנס גלובקה. הלה היה משפטן ופקיד במשרד הפנים של הרייך, במסגרת תפקידו עזר בניסוח חוקי נירנברג וניסח את החוקים הנוגעים ליהודים עבור הממשלה הפשיסטית של סלובקיה. באואר זימן את מרטן ואת גלובקה וגבה משניהם עדות.
על התמדתו של באואר בקיום חקירה כנגד גלובקה נמתחה עליו ביקורת קשה מצד מפלגת ה-CDU, שטענה שהוא מביא לפוליטיזציה של מערכת המשפט. לבסוף, החליטו משרדי המשפטים של המדינות הסן ונורדריין וסטפאליה על העברת תיק החקירה על גלובקה לתובע הכללי בבון. לאחר שהועבר התיק לבון, החליט התובע הכללי שם על סגירת התיק והפסקת החקירה בעניין.
בשנת 1961 ייסד יחד עם המו"ל ועורך התוכניות גרהרד שצ'סני (Gerhard Szczesny) ארגון לזכויות האזרח בשם "האיחוד ההומניסטי".
משפטי אושוויץ II בפרנקפורט
רוב חברי הפיקוד הבכיר של מחנה אושוויץ הוסגרו לפולין בשנת 1947 והועמדו שם לדין במשפט אושוויץ הראשון.
אחת מגולות הכותרת של פעילותו היוו המשפטים כנגד אנשי האס אס והקאפואים ששירתו במחנה אושוויץ. קרוב לוודאי שללא יוזמתו המתמדת ודבקותו בעניין, לא היו המשפטים נערכים כלל.
עריכת המשפטים הייתה בעיניו מעין אבן בוחן ליצירתה של מודעות חוקית חדשה וכן דרישה מן הציבור לעיסוק ודיון בנושא השואה ובמידת אחריותם של הגרמנים לזוועות שביצעו במהלכה.
החל משנות ה-50 שררה בקרב רוב אוכלוסיית גרמניה המערבית הגישה שפשעי הנאצים שייכים לעבר וזהו נושא סגור שאין לדוש בו.
בראיון שהעניק בפברואר 1963 לעיתון דני התייחס באואר בשלילה לגישה הרווחת בציבור הגרמני והביע את החשש שהקרקע בגרמניה עדיין פורייה לצמיחתו של נאציזם חדש. בתגובה לכך דרשה מפלגת ה-CDU, שהייתה באופוזיציה בהסן, את פיטוריו.
באואר הגיש בפברואר 1959 בקשה לבית הדין הפדרלי להעביר את סמכות השיפוט על כל הפשעים שנעשו במחנה אושוויץ לבית הדין המחוזי בפרנקפורט. בנוסף הוא פעל לביטול ההתיישנות על הפשעים הללו (שחלקם כבר עתידים היו להתיישן בשנת 1960). באואר היה אחראי על איתור הנאשמים, חקירתם והעמדתם לדין. במקביל ואולי בעיקר, הוא הקדיש מאמצים רבים לאיתור מסמכים ועדויות שאיפשרו לשחזר את המבנה הארגוני ודרך ההתנהלות של המחנות במתחם אושוויץ.
בפרנקפורט התנהלו 22 משפטים בתקופה שבין דצמבר 1963 ואוגוסט 1965 ובהם הועמדו לדין מפקדים במתחם מחנות אושוויץ בדרג בינוני וזוטר ונשפטו על פי החוק הפלילי הגרמני. סדרת משפטים אלה נודעה בשם "משפט אושוויץ השני" או "משפטי אושוויץ II". למשפט הועמדו רק מספר זניח של נאשמים ביחס לסך של כמה אלפים של אנשי מנהלה שהועסקו במחנות בשנות המלחמה.
גזרי הדין שנפסקו היו מאכזבים עבור באואר, ההרשעה החמורה ביותר הייתה "סיוע לרצח" חלק גדול מהמורשעים אף לא ריצו את מלוא עונשם. טענתם העיקרית של הנאשמים, שרק ביצעו הוראות מגבוה ושלא ניתן היה לפעול אחרת התקבלו בהבנה ובאהדה בקרב רוב הציבור הגרמני. הציבור ראה בסדרת המשפטים מעין "יריקה לבאר ממנה שותים".
לעומת זאת העלו המשפטים לשיח הציבורי, בפעם הראשונה מאז המלחמה, את נושא השואה ואחריותם של הגרמנים לזוועות שביצעו הנאצים.
ב-1965 פרסם מאמר בשם "גורמי הפעולה של הפאשיזם והנאציזם" ועורר עליו תרעומת רבה בקרב הציבור.
נסיבות מותו אינן ברורות עד היום. בבוקר ה-1 ביולי 1968 נמצא באואר באמבטיה שבדירתו ללא רוח חיים. ממצאי חקירת מותו בידי הרשויות העלו שנפטר ממנת יתר של משככי כאבים וסיבת המוות הרשמית הייתה התאבדות.
שנתיים לאחר מותו נסגר התיק שפתח בפרשת המתות החסד שנעשו על ידי המשטר הנאצי, ללא הגשת תביעה.
משנתו
כאשר פריץ באואר חזר לגרמניה הוא שאף להקים מערכת משפט דמוקרטית, לטהר אותה בעקביות משרידי החקיקה הנאצית וליזום רפורמה בחוק הפלילי ובחוקי העונשין. הוא האמין שמערכת המשפט נושאת באחריות חברתית וכן שהחברה מחויבת לאפשר את שיקומם והשתלבותם מחדש של עבריינים בתוכה.
בתוך מערכת המשפט של גרמניה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה נחשב באואר, בגלל פעילותו העקבית והבלתי מתפשרת בתחום זכויות האדם והעיסוק בפשעי המשטר הנאצי, כדמות שנויה במחלוקת. הוא עצמו טען ש"במערכת המשפט המקומית אני חש את עצמי כאילו אני חי בגלות". ניסיונו לעצב תפישה חוקתית חדשה צרם לרבים בתוך מערכת המשפט הגרמנית בשנות ה-50 וה-60. ניסיון זה מתועד בספרים ומאמרים רבים שכתב בעצמו. משפטי אושוויץ שיזם היו בעבורו תנאי הכרחי לדרך חוקתית, דמוקרטית חדשה. דרך זו הייתה צריכה להבדל באופן ברור מהשיטה החוקתית הנאצית ולכלול בתוכה את הזכות והחובה של כל אדם להתנגד למשטר דיקטטורי.
איננו יכולים ליצור גן עדן עלי אדמות, אולם כל אחד מאיתנו יכול לעשות משהו כדי שהארץ לא תהפוך לגיהנום.
».Wir können aus der Erde keinen Himmel machen,
aber jeder von uns kann etwas tun,
dass sie nicht zur Hölle wird«
הנצחתו ואזכורים בתרבות
לאחר מותו הקים האיחוד ההומניסטי קרן שמחלקת מאז פרסים על שמו.
בשנת 1995 הוקם מכון פריץ באואר שהוא מלכ"ר. המכון עוסק בחקר השואה והשלכותיה.[10]
באואר מונצח בקיר זיכרון בשם "המדרגה של פרנקפורט" (Frankfurter Treppe), שהוקם בשנת 1999 בגורד שחקים בפרנקפורט ובמונומנט ולוח זיכרון שהוקם ב-2016[11].
בסרט הדרמה "מבוך השקרים" ("Im Labyrinth des Schweigens", גרמניה 2014)(אנ') המתייחס לרקע למשפט אושוויץ השני[12], מתוארת גם דמותו של באואר. את התפקיד מגלם השחקן גרט פוס.
ב-2015 יצא סרטו של הבמאי הגרמני, לארס קרומה, "האמת של פריץ באואר" (בגרמנית: המדינה נגד פריץ באואר, Der Staat gegen Fritz Bauer)[13],[14] כשאת באואר מגלם השחקן הגרמני, בורגהארט קלאוסנר (Burghart Klaußner).
ב-2016 שודרה ברשת הטלוויזיה הגרמנית Das Erste, הדרמה הפוליטית "Die Akte General" (בעברית: החוק הכללי)[15], כשאת באואר מגלם השחקן הגרמני אולריך נטן (Ulrich Noethen).
על שמו קרויים רחובות במספר ערים בגרמניה.
ב-2018 פורסמו כתביו בשני כרכים: "Fritz Bauer. Small fonts Volume 1: 1921–1961, Volume 2: 1962–1969"[16]
ב-2018 פורסמה עליו ביוגרפיה בגרמנית ובהמשך באנגלית "פריץ באואר 1903-1968: האיש שאיתר את אייכמן והעמיד את אושוויץ למשפט"[17][18]
ב-2019 התקיים ערב עיון באוניברסיטת תל אביב לרגל פרסום באנגלית של הביוגרפיה עליו[19][20]
