סמכות היא יכולת של בן אדם מסוים או ארגון, להכתיב דפוסי התנהגות מסוימים לאדם כלשהו. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שוויון. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה.

אף על פי שנהוג לשייך סמכות לבעל סמכות אנושית, קיימת התייחסות לסמכויות שאינן אנושיות, כמו סמכויות אלוהיות וסמכויות מסורתיות.

סמכות מתקיימת מתוקף כוח חברתי מסוים. כוח זה עשוי להיות ממשי (כמו איום בפגיעה פיזית) או מדומה (כמו הליכת מאמינים בעקבות גורו). הכוח נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות או מאיים עליה, על מנת להביא לקיומו של כוח חברתי.

סמכות עשויה להתקיים באופן ישיר בתוקף קיומו של כוח ממשי (לדוגמה: איום בכליאה), המכונה גם "כפייה" (אנ'), או לנבוע מלגיטימציה אותה מעניק הנתון לסמכות לבעליה (לדוגמה: הכרה בסמכותיות אצולה). לרוב מעורבים שני סוגי סמכות אלו.

סמכויות מעטות בלבד נשענות על כוח פיזי, ורבות מתאפשרות הודות למערכת ארגונית המושתתת על סמכות. במובן זה, יכולת הפעלה של סמכות תלויה בכך שהיא כבר קיימת, לדוגמה, סמכות של שליט מדינה, נובעת מכך שמשטרה כלשהי תעניש פרטים שאינם מצייתים לסמכותו. אנשי המשטרה נשמעים לשליט ולחוקיו, משום שהם עצמם נתונים לאיום המשטרה. אם יחליטו כל אנשי המדינה לכפור בסמכותו של השליט, אזי סמכותו תישלל, אך עצם העובדה כי הסמכות קיימת באופן חלקי, מאפשרת לה להיות מלאה.

נהוג להבחין בין שני סוגי סמכויות:

• סמכות אפיסטמית/סמכות תאורטית – סמכות מן הסוג הזה נשענת על ידע. למשל, כאשר אדם פונה לרופא, הוא מקבל את הרופא כסמכות הבלעדית לביסוס אמונתו בדבר מצבו הרפואי, זאת בניגוד למצב בו אדם בעל ידע ברפואה פונה בעצמו לרופא וכך מקבל את חוות דעתו כאחד השיקולים לקביעת המסקנה בדבר מצבו הרפואי.
• סמכות מעשית – סמכות פרקטית מנפיקה טעמים לעשות דברים, מעצם אמירת הציווי. למשל, כאשר אם אומרת לבנה לבצע פעולה מסוימת – אין שום תוכן המנמק את הפעולה, והסיבה לביצוע הפעולה הוא האמון המלא שהוא נותן בה.

ציות הוא התנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות ופשע הן הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל.

באופן תאורטי, הפרת הסמכות גוררת עמה סנקציה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת, ביחסי הכוחות, בנורמות וכדומה.

קיימות מספר זוויות בחינה של רעיון הציות:

הגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.

גישה זו משמשת לרוב לתיאור סוציולוגי פשוט של מבנים חברתיים ולבחינת התפקוד החברתי של האדם.

רוברט פול וולף^[1] דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. כדי להבין זאת, יש תחילה להבין כיצד וולף תופס את הליך קבלת ההחלטות בהיעדר סמכות.

ברגיל, לגישת וולף, כאשר אדם בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. כאשר נוסף שיקול נוסף, הוא מצטרף לאחד מכפות המאזניים ומשפיע על השקילה. סמכות, לעומת זאת, לא מתנהגת כך. כאשר בעל הסמכות מורה על מושא הסמכות לבצע/להימנע מהפעולה, הוא למעשה מצליח לחייב את מושא הסמכות ללא קשר למה שהיה קודם על המאזניים.

הפילוסוף יוסף רז מציע הסבר כיצד סמכות פועלת. לא הוצע הסבר חלופי מאז, אך יש מספר פילוסופיים שטוענים שהסבר זה לאו דווקא מתחייב. לפי גישת רז, טעם שהוא תוצאה של הפעלת סמכות מוציא מן המאזניים את כל השיקולים לא לציית לסמכות. ניתן לסכם ולומר שלסמכות יש שני מאפיינים: סמכות היא "מוציאה", והיא נעדרת "תוכן נורמטיבי" (כלומר, היא טעם בפני עצמה).

רז מבאר שהיכולת של הסמכות להוציא מוגבלת לתחום השיפוט שלה. כך, למשל, כאשר אימו של יוסי אומרת לו "לך להתקלח", הציווי של אימו לא חל על שיקולים כמו בטיחותו במקרה של שריפת הבית.

כדי להבין היטב את המאפיינים של סמכות ניתן לחשוב על מצבי גבול. חישבו למשל על קבצן המבקש נדבה. ניתן לתאר את הפעולה שלו בשני אופנים:

1. הקבצן הוסיף לך אינפורמציה: "דע לך שאני סובל, דע לך שאני רעב". במקרה הזה, הקבצן פשוט מדווח על מצבו ונותן לך לפעול ביחס לזה, כשעשויות להיות לכך השלכות לפעולותיך לאחר שתבצע שקלול מוסרי. מצב זה נעדר בעליל מאפיינים של סמכות: הקבצן הציב בפניך תוכן ולא התיימר להוציא אף שיקול.
2. ניתן לחשוב שהתיאור הראשון לא מתאר במדויק את מה שקרה. הקבצן לא רק מעביר לך אינפורמציה, ואף לא מסתפק בלהעביר לך שהוא ייעלב. במקום זאת, הקבצן מנסה לומר שגם הבקשה מהווה סוג של טעם, והטעם הזה הוא טעם חסר תוכן. טעם זה עדיין אינו סמכות, משום שהוא אינו טעם "מוציא": אתה עדיין חושב על ערכו של הכסף שלך, על חלופות לתרומה, על השאלה האם הכסף מספיק לאוטובוס או שאתה ממהר.

גישה מורכבת יותר שואפת לבחון את הציות מכיוונה הסובייקטיבי, כלומר – כפי שהיא מתקבלת ברוח האדם. גישה זו מזהה את הסמכות כנובעת ויוצרת ערכים, שהם הביטוי הסובייקטיבי של הציות.

בהתאם לגישה זו, אדם המציית לדבר מה, מקבל על עצמו את מקור הסמכות כערך. כך, לדוגמה, אדם המציית לדברי אבי המשפחה, מבטא את ערכי המשפחה כערכים תקפים לגביו.

המשמעות הערכית, על פי תפיסה זו, קודמת לציות, במובן זה שכל ציות מחייב משמעות ערכית, גם אם היא כפויה על האדם. לדוגמה, אדם המציית לאבי המשפחה בחוסר רצון ומתוך כורח, עושה זאת מתוך ערכי המשפחה, גם אם הוא אינו בוחר בהם.

גישה מורכבת במקצת היא גישה המזהה תהליך נפשי, בו הופך האדם את הסמכות החיצונית לחלק מאישיותו, במהלך היווצרות הנפש שלו. הסמכות הופכת לביטוי פנימי לאדם, המשרת את הצורך בכפיפות לסמכות חיצונית.

עם זאת, על-פי גישה זו, מבחינתו הסובייקטיבית של האדם אין לסמכות החיצונית משמעות עוד והוא מונע על-פי הביטוי הנפשי של הסמכות המופנמת ומקבל אותה בציווי פנימי. ציווי פנימי זה הוא המצפון, לדוגמה, האדם המציית לאבי המשפחה, עושה זאת על מנת להרגיע את מצפונו, שיטריד אותו אם לא יציית לאב זה, אף על פי שמבחינת האדם, המצפון הוא ציווי פנימי הנובע מתוך נפשו, למעשה הוא מכוון לסייע לאדם לתפקד במציאות בה יסבול מסנקציה אם ימרוד בסמכות.

גישה זו פותחה לראשונה על ידי זיגמונד פרויד, אשר כינה את המצפון בשם אני עליון. פרויד טען כי האני העליון מתפתח בגיל מוקדם ביותר כתגובה לחוסר סיפוק צרכים ותהליכים שונים הקשורים בכך והוא למעשה הפנמה של דמויות ההורים.

על-פי פרויד, כל ציות לסמכות נובע למעשה מהשלכה של סמכות ההורים המופנמת על המציאות (לדוגמה: זיהוי מנהל העבודה עם דמות האב). פרויד טוען, כי תהליכים אלו הם בלתי-מודעים. מלבד זאת, ביסס פרויד תאוריה זו על מסקנה כי המנגנון הנפשי היוצר סמכות, הוא מנגנון תורשתי בטבעו, וירושה של שבטי פראים בהם התקיים אב-משפחה אכזרי ביותר, אשר דרש ציות ללא עוררין. פרויד טוען, אם כן, שמקור לכל ציות הוא בנטייה גנטית להתמודד סמכותו של אב-שבט קדמון.

במהלך ההיסטוריה האנושית יושמו סמכויות רבות ושונות, שנבעו מתנאים תרבותיים וארגוניים שונים. הסמכויות השונות אינן סותרות זו את זו בהכרח, ובמקרים רבים מחזקות זו את זו.

לעיתים מסוימות הסמכויות השונות מתנגשות אחת בשנייה ומחייבות את האדם לבחור את נאמנותו.

הסמכות הקדומה ביותר, הניתנת לצפייה גם בקבוצות של בעלי חיים, היא סמכות הנשענת על עליונות פיזיולוגית של בעל הסמכות. סמכות זו היא מתוקף היכולת של בעל הסמכות לגרום נזק פיזי ישיר למסרב לסמכותו, ומוחזקת כל עוד תקפה העליונות הפיזית של בעל הסמכות.

בחברות פרימיטיביות, כמו בלהקות בעלי חיים, נהוגה סמכות זו במסגרת משפחתית מצומצמת, כך שראש המשפחה שולט בזכות כוחו ויורד מתפקידו כאשר הוא נחלש או על ידי ברית בין מספר פרטים, בתהליך שמסתיים לרוב במותו הלא-טבעי.

כריזמה היא דפוס של סמכות, בו תכונות לא-פורמליות של אדם מסוים, הנובעות מהקרנת תכונות הנהגה כגון ביטחון עצמי, ידע נרחב וכו'. הכריזמה מובילה לכך שהאדם המציית מוותר מיוזמתו על קביעת דפוסי התנהגותו ומאמץ את החלטותיו של בעל הכריזמה. לעיתים רבות נעשה שילוב של כריזמה עם מניעי סמכות נוספים.

סמכות קבוצתית היא סמכות שאינה נתונה בידי בעל סמכות מסוים, אלא מייצגת תהליכים בלתי-פורמליים בהם הקבוצה מפעילה כוח מסוים על הפרט בה. כוח זה נובע מקיום רצייה חברתית מסוימת של הפרט, ביחס מסוים מצד הקבוצה, לרוב אישור חברתי בדבר עצם שייכותו לקבוצה.

הקבוצה מפעילה את סמכותה על ידי תגמול חיובי או שלילי עבור התנהגויות האדם, לטווח ארוך או קצר. הסמכות במקרים אלו היא הנורמה הנהוגה בקבוצה.

סמכות דתית, הסמכות הרשמית הקדומה ביותר, היא סמכות הנובעת מתוקף היותו של בעל הסמכות מבין בעניינים מטאפיזיים (כמו רב), בעל יכולת השפעה עליהם (כמו שאמאן), מתווך של גורם מטאפיזי בעל כוח (כמו נביא), נציג של גורם שכזה (כמו הכנסייה הקתולית הקלאסית), או בעל תכונות מטאפיזיות העולות על שאר בני האדם (כמו משיח).

סמכות דתית נשענת על כוחות מטאפיזיים שאינם מצויים בידי בני אדם, המואצלים באחת מהצורות הנ"ל על איש הדת, הוא בעל הסמכות. לא כל דת מחייבת סמכות דתית, וכי יש דתות בהן הכוח המטאפיזי משפיע ישירות על האדם, בלא תיווך של אדם בעל סמכות דתית.

סמכות דתית קשורה, למעשה, ביצירת סמכות לא אנושית, המכונה לרוב סמכות אלוהית. ברוב הדתות מחזיקים האלים בסמכויות אלוהיות, אך לא בכולן (כמו הדת הבודהיסטית שבה אין סמכות דתית, או הנצרות הפרוטסטנטית, שבה הסמכות האלוהית ממשית פחות בהשוואה לדתות אחרות).

לעיתים, בעיקר בתקופות קדומות יחסית, הסמכות האלוהית יוחסה לשליטים מסוימים, אשר היוו אלים בעצמם. שיטות כאלו היו נהוגות בממלכות עתיקות כגון מצרים העתיקה.

סמכות נורמטיבית היא סמכות אשר תוקפה נובע מקיומו של תהליך ארוך-טווח, בו הופכים יסודות מסוימים של החברה האנושית לחלק ממערך מניעי האדם. במקרה זה, סמכויות מסוימות עשויות לנבוע מהצורך לשמור על סדר היסטורי מסוים. גם במקרה זה קיימים בעלי סמכויות שונים אשר סמכותם נובעת מהנורמה. הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו היא סמכות משפחתית, בה מוענקות סמכויות לפרטים הבוגרים במשפחה, מתוקף מעמדם המסורתי-נורמטיבי. סמכות זו תקיפה בעיקר משום שהיא נעוצה בהיסטוריה אנושית ארוכת-שנים ומקובל להאמין כי מקורה בסמכות אחרת (פיזיולוגית או כריזמטית). דוגמה בולטת אחרת היא קיומה של אופנה, שהיא ביטוי לנורמות מחייבות בעלות סמכות בעניינים שונים. דוגמאות אחרות לסמכות נורמטיבית הן כללי אומנות שונים, כללי שפה וכתיבה וכו'.

אצולה ומלוכה הן סוג מסוים של סמכות, הנובע מקיומו של סדר חברתי שאין להפר אותו, בעיני המעורבים. האצולה והמלוכה, אשר לרוב נשענות על שילוב של סמכות מסורתית, דתית, כריזמטית וחוקית, מבוססות על יצירה של מעמדות העוברים בירושה, ויצירת חברה בה הניוד המעמדי נדיר.

אצולה ומלוכה היו נהוגות לעיתים תכופות במהלך ההיסטוריה האנושית ועדיין קיימות במקומות מסוימים. שכבות אלו מייצגות את השלטון החילוני, ומשטריהן מכונים מונרכיה ופאודליזם.

סמכות זו היא היכולת והשימוש בכוח לכוון ולכפות התנהגות חברתית מסוימת. הסמכות, אם כן, היא פרי הכוח והיכולת לכפות דפוסים חברתיים כדי להכווין התנהגות של הזולת. מכאן יוצא כי קיימת סמכות לא חוקית, כאשר אדם או קבוצה של אנשים משתמשים בכוחם לדיכוי אחרים ומאלצים אותם לציית, מכריחים אותם לעשות דבר מה או להתנהג באופן מסוים.

עקרונית, הסמכות החוקית צריכה להישען על חוקי היסוד של המדינה. ניתן לצמצם את ההגדרה של סמכות כיכולת של אחד ממרכיבי המדינה, או המדינה באופן כללי, לכוון את ההתנהגות של הנשלטים ולהבטיח את התחייבותם לכך ולכבד את כללי היסוד של החברה (החברתיים, הכלכליים והפוליטיים). סמכות זו היא סמכות חוקית שיש הסכמה על חוקיותה. החברה מקבלת את הצורך לציית לה דרך עריכת הסכם, שחלקם מכנים אותו אמנה חברתית.

על פי המשפט העברי, כאשר החוק או הקהילה מעניקים סמכות מסוימת לגוף מסוים אין הוא רשאי להאציל את סמכותו לגוף אחר. הסמכות שניתנה לגוף זה, ניתנה דווקא לו, כדי שגוף זה עצמו ישתמש בו, אלא אם כן החוק אומר במפורש שסמכות זו ניתנת להעברה.^[2]

הרשויות בחברה האזרחית המודרנית מתחלקות לשלושה:

• המחוקקת
• השופטת
• המבצעת

אחת התוצאות של חברה המבוססת על חוקים היא הופעת רשויות שונות, שהחשובה שביניהן היא דעת הקהל המייצגת את הלכי הרוח של הרחוב ורצונותיו. לעיתים עלולים לבלבל בין מושג זה לבין המושג רשות העיתונות והתקשורת.

בשל היותה של העיתונות נושאת יכולת הכוונה להתנהגות מסוימת, היא נחשבת לסמכות פופולרית, כי היא מניעה את דעת הקהל. לכן יש לה זכות קיום לצד שלוש הרשויות המסורתיות.

רעיון טוב הוא לתת לעיתונות, כרשות, מינוח מדויק יותר. דעת הקהל היא מילה נרדפת למונח רשות העיתונות, מכיוון שהיא מעניקה חסינות לאנשיה ולחבריה, דבר החסר לעיתונות בנסיבות יוצאות דופן ובמלחמות. על כן, המונח רשות, כפי שכינינו את עיתונות, הוא מגמה אידיאלית יותר מאשר מציאותית.

באשר ליחסיה עם שלוש הרשויות מבחינת שוויון ואי שוויון, מניעה או הפחתת כוחה, הרי שזהו עניין שנוי במחלוקת, הנתון לוויכוח כמעט מתמשך עם הרשויות המסורתיות במדינה.

סמכות מקצועית היא סמכות אשר נובעת מחלוקת הידע האנושי בין בני אדם שונים. כך, נוצרים פרטים מסוימים המיומנים בפעילות מסוימת, או בעלי השכלה מסוימת, המנצלים עובדה זו על מנת להחשיב את דעתם ופעולותיהם יותר מאשר הדיוטות בתחומם.

סמכות זו נובעת מתוך הסכמה חברתית כי הידע מזוהה אך ורק עם האדם אשר למד אותו באופן מסוים, הנקבע כנורמה על ידי החברה. לעיתים קרובות סמכות מקצועית מעוגנת בחוק, אך לרוב היא גם סמכות הפועלת במישורים לא-פורמליים, הנובעים מתחושת בורות של ההדיוט.

המקרה הפרטי הנפוץ ביותר של סמכות מקצועית היא סמכות אקדמית, אשר מקיימת מונופול מסוג מסוים על הידע האנושי. כך ידע אקדמי, ואדם בעל השכלה אקדמית, דורשים ציות לדעתם בתחום בו הם עוסקים.

סמכות כלכלית היא סמכות הנובעת מתוקף בעלות של אדם מסוים על ממון והצורך של אדם אחר בממון זה. סמכות זו מבוססת על היכולת של בעל הממון לשלול את ממונו מהאדם המציית, אם לא יקיים את רצונו.

הצורה הבולטת ביותר של סמכות כלכלית היא העסקה, בה למעסיק סמכות על המועסק בזכות שכרו. יש הרואים גם ביחסי לקוח-מוכר סוג מסוים של סמכות.

מושג חדש ושיטה כוללנית שפיתח הפסיכולוג הקליני אריה טבעון ב-1995 המתאר את התהליך של הפנמת דמויות סמכות מיטיבות ומעצימות, על סמך חקר ההפנמות הסובייקטיביות שיש לנו בקשר עם סמכות. המודל מביא ארבעה אשכולות של תכונות וחוויות יסוד הנרכשות במהלך יחסי הגומלין המיוחדים עם דמויות אלו.

"אשכולות הסמכות השלמה" מיוצגים על ידי ארבעה סמלים יסודיים: הלב, הינשוף, הפיל השור (ושור הבר). כל אשכול מהווה צבר תכונות מיומנויות וחוויות, הקשור בתהליך ההתפתחותי ובצרכי היסוד האנושיים שלו שנבנים, מופנמים ועוברים אינטגרציה פנימית במהלך הקשר עם דמויות של סמכות שלמה. המודל מתייחס למשפחה, לפרט, לארגון ואף לקהילה, כמקומות בהם אנו נמצאים ביחסי גומלין עם הסמכות. המודל הוא מודל משלב ורואה כ"סמכות חלקית" כל שימוש בסמכות באספקט צר שלה כמו: שימוש בכוח מאלץ בלבד (אילוף) או להבדיל שימוש בסמכות של משמעות לבדה שכן על פי המודל סמכות שלמה דורשת מימוש של כל החלקים וחיבורם לכלל חוויה כוללת ומופנמת של סמכות שלמה. המודל משמש כמצע לעבודה עם הורים, מחנכים, ארגונים ומשפחות. הוא מיושם בארץ במסגרות רבות כמו ב"כפר הנוער נירים" שמפעיל את השיטה כשפה שמשלב טכניקות שונות שמיושמות בצורה מגוונת וייחודית. השימוש בשיטה הביא להישגים חינוכיים יוצאי דופן ואף לפרסי הצטיינות במספר מסגרות בהן הופעלה, הוא מופעל גם במסגרת צהל בבסיס "חוות השומר", ובתוכנית נערי רפול (מקא"ם) מאז שנת 1998, כחלק מתפיסות הפיקוד בתוכנית השילוב של נערים מתקשי השתלבות בצה"ל.

הסמכות החדשה היא מונח שטבע פרופ' חיים עומר, מרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. סמכות זו מציגה מודל המבקש לענות על הצורך בסמכות תוך כדי התאמתו לשינויים החברתיים בדור האחרון, אשר לטענת עומר, הביאו לקריסת הסמכות של המבוגרים, הן בבית הספר והן בבית, בפני ילדים ובני נוער.

הסמכות החדשה מבקשת ליצור קישור בין דמויות הסמכות השונות בחיי הילדים – בדגש על הורים ומורים בבית הספר. בעוד ה"סמכות של פעם" בה הדמות הבוגרת הייתה בעלת כוח ושררה רק מתוקף היותה הדמות הבוגרת, כיום אין לדמות זו השפעה רק מתוקף זה ועליה לבנות את סמכותה בדרכים אחרות. על ידי יצירת מעורבות וחיבור, נוצרת "רשת של נוכחות" עבור הילד. על ידי גיוס תמיכה בקרב דמויות בוגרות נוספות בסביבתו של הילד, מתאפשר למבוגרים להציג חזית אחידה ומשמעותית הנותנת תוקף לסמכותם. במודל זה, ישנו שילוב בין הכלה של הילד לבין נקיטת פעולת חד צדדיות והתנגדות לא אלימה – כזאת הדורשת מאותו ילד לתקן ולכוון את התנהגותו במידת הצורך. כלי נוסף בסמכות החדשה הוא "פעולת תיקון" המאפשרת לילד לפתוח דף חדש ולהרגיש שוב שייך וחלק מהקבוצה אם התנהג בצורה אלימה או כזו שהפרה את הקוד החברתי בצורה בוטה.^[3]

מבחינה פילוסופית, יחס הסמכות למוסר הוא מורכב ביותר, ורבות המחלוקות בעניין. באופן כללי, הסוגיה המרכזית עומדת בין תפיסת הסמכות והמוסר כגורמים נפרדים, או תפיסתן כגורמים הרמוניים.

על-פי גישה זו, מקור המוסר האנושי הוא בסמכות. מדובר באוסף של גישות, הנובעות מזוויות ראייה שונות.

גישה אחת מתארת את המוסר כנובע מיחסי הכוחות בין בני האדם. גישה זו, הנובעת לרוב ממחקר סוציולוגי של התפתחות האדם, גורסת כי יסודו של כל מוסר אנושי הוא למעשה כניעה לכוח. כך, לדוגמה, ציות לחוק המוסבר על-פניו במניעים מוסריים, נובע למעשה מהחשש לעונש, על ידי השלטון או הסביבה האנושית הבלתי-פורמלית.

גישה אחרת מתארת בעל סמכות מסוים, כמייצג של עקרונות המוסר, ומזהה בין שני הגורמים. גישה זו לעיתים משלימה את הקודמת והיא הגישה הנפוצה ביותר ביחס לסמכות.

קיימות דוגמאות רבות לגישה המזהה סמכות עם מוסר, תופעה המשויכת לצורך של בעל הסמכות לעגן את כוחו בלגיטימציה מוסרית. בין הדוגמאות הן שלטון המכריז כי פגיעה בו, משמעה פגיעה בסדר החברתי, מנהיג לאום שפגיעה בו נתפסת כפגיעה כלאום, איש דת המעגן את סמכותו במוסר אלוהי, וכו'. הדוגמה הקיצונית לגישה זו היא הגישה הפשיסטית, המזהה סמכות עם טוב מוחלט.

הגישה המשלבת היא גישה הרואה פן מוסרי בציות לסמכות, אך מבחינה גם בעקרונות מוסר החורגים ממנה. גישה זו עשויה לנבוע מתוך תפיסה מהותית, או מתוך קבלת פשרה עם הרעיון כי סמכות אינה ניתנת למניעה, וכי היא השיטה היחידה ליצירת סדר חברתי.

הגישה על פיה הסמכות נוגדת את המוסר, מתארת את הסמכות כנובעת מאנוכיות, כלומר – מהצורך של האדם לזכות ביתרונות יחסיים עקב יחסו לאדם אחר. על פי גישה זו, המוסר הוא ביטוי של רצון חופשי שאינו נובע מאנוכיות ועל כן שיקולים מוסריים אינם נובעים משיקולי כניעה לסמכות. בהתאם לגישה זו, נטבע המונח סמכות מוסרית, כמייצג את צווי המצפון האנושי, כנוגד את הסמכויות החברתיות. סמכות מוסרית מפרידה בין מצפון אישי בלתי-תלוי מחד, וקבלה פרגמטית של חוקי החברה מאידך. הדוגמה הקיצונית לגישה כזו היא התפיסה האנרכית, אשר מציגה את האדם כבעל שיקולים עצמאיים אוטונומיים המזוהים עם הטוב המוסרי, ולעומתן מעוותת הסמכות את שיקולי האדם להיות שיקולים שאינם תואמים את הטוב שלו.

ברור שסמכויות שהן סמכויות בפועל מתנהגות כאילו ראוי לציית להן. למשל, כאשר מוכר בחנות מבקש מאדם שיעבור לתור הוא מתיימר להיות נושא ראוי לציות. לא כל סמכות בפועל היא תמיד לגיטימית. כך, למשל, מנהיגה של צפון קוריאה הוא בוודאי לא לגיטימי על אף שהוא מתיימר להיות.

וולף מסביר שסמכות היא בהגדרה שונה מהפעלה של כח להשגת ציות. אדם השודד בנק באיומי אקדח אינו סמכות, שכן הוא לא מוציא ממאזן השיקולים את שאר הדברים – אלא פשוט מתבצעת שקילה הגיונית שמנביעה שכדאי לציית לו כדי לא להיפגע. אם אחרי פרק זמן מסוים שודד הבנק כבר לא זקוק לנשק שלו ואנשים מצייתים לו – אז ניתן לומר שהוא סמכות.

סמכות עדיין תשתמש בסנקציה, אך היחס בין הסנקציה לבין הסמכות לא יהיה יחס של "התגוננות" כמו במקרה של השודד, אלא יחס של "הצדקה": הסמכות מתיימרת להפעיל את הסנקציה באופן "מוצדק" כדי להשיב ל"היעדר הציות".

סמכות באופן כללי, ובעיקר סמכות של מדינה, עומדות בקונפליקט ברור אל מול האוטונומיה של בני אדם. לגישת וולף, אוטונומיה אישית היא ערך מוסרי עליון, אך זו אינה מתיישבת עם סמכות: ולכן סמכות לעולם לא לגיטימית. כדי להבין זאת, יש להבין קודם כל את מקומה של האוטונומיה לגישת וולף.

וולף דוגל בגישה מאוד קאנטיאנית: ברגיל, לכל אדם יש את הכושרים להיות סובייקט מוסרי: סובייקט שאחראי למעשיו. הכושרים הנדרשים לשם כך הם:

1. שליטה עצמית: היכולת לבצע פעולות על בסיס החלטה.
2. היכולת השכלית והרצונית להכריע ערכית: אדם יכול להחליט מה לעשות על בסיס השאלה מה ראוי.

וולף ממשיך ומסביר שלאדם יש חובה לממש את יכולותיו להיות סובייקט מוסרי, דהיינו – חובה על אדם להחשוב ולקבל החלטות באופן עצמאי. הבסיס השכנועי לטענה זו הוא שכאשר אדם מתפרק מכושרו המוסרי הוא מאבד ממהות האנושיות שבו.

וולף מבין שבעידן המודרני אנחנו בכל זאת חייבים לציית לסמכויות. כשאדם ניגש לרופא שיאבחן מה הבעיה שיש לו בברך, הוא לא יכול לקבוע את עמדתו לגבי אבחון הבעיה הרפואית אלא כמושא סמכות. הנקודה של וולף היא שמדובר בטרגדיה: העולם המודרני אמנם נתן לנו המון דברים טובים, אך עם זאת אנחנו הופכים פחות ופחות אוטונומיים משום הצורך הגדל לציית לסמכויות.

האלטרנטיבה המוצעת על ידי וולף היא "אנרכיזם פילוסופי". כפי שהוסבר קודם, גישת וולף לא יכולה להסתפק בהצדקה הליברלית של "ההסכמה למדינה": גם אם ההחלטה להיות כפוף למדינה הייתה החלטה אוטונומית, הרי שלמעשה היא שקולה להחלטה להיות "עבד", ועל כן בלתי מוסרית. גישת האנרכיזם הפילוסופי דורשת מהפרט לעולם לא לציית באופן עיוור: תמיד לשאול מדוע הסמכות מוצדקת להוציא טעמים בנקודה מסוימת. בדוגמת הרופא, הרופא במצב הטוב ביותר לקבוע את אבחונך הרפואי, משום שהוא בעל הידע, אין לו סיבה לשקר ואם הוא יטעה הוא ישלם.

לפי רז, אדם עשוי להשתמש בשירותיה של הסמכות דווקא כדי לנהוג בהיגיון. כך, כפיפות לסמכות, אליבא דרז, אינה שקולה בהכרח לאיבוד האוטונומיה שלך. גישת רז גורסת שלאוטונומיה יש ערך רק אם נעשה בה שימוש להשגת מטרות ראויות, וכי אדם יכול להשתמש בשירותים של סמכות להשגת מטרות ראויות.

הכפופים לסמכות צריכים (ואף חייבים, אם הם שואפים להצדיק את הפעולה בהתאם להוראה של בעל הסמכות) לאמוד את הנתונים הבאים:

1. אם מקור ההוראה הוא בעל סמכות לגיטימית, אם לאו;

2. את תחום השיפוט של הסמכות (והאם ההוראה היא בתחום שיפוט זה);

3. את טווח הטעמים שההוראה מוציאה ממאזן השיקולים;

4. את הטעמים המתווספים למאזן השיקולים, בהנחה שאינם מוצאים על ידי ההוראה (ואת הדרך לפתור סתירות אפשריות בינם לבין ההוראה עצמה);

5. אם הסיבה להוצאת טעמים ממאזן השיקולים נסוגה מפני טעמים אחרים מסדר שני. משכך, כדי להצדיק ציות לסמכות, יש להפעיל חשיבה הכוללת הערכה נורמטיבית מורכבת. גם אם תסיק שמקור הסמכות מוציא ממאזן השיקולים טעם כלשהו, אתה יכול להמשיך לחשוב על אותו טעם.

כדי לבחון את תחום השיפוט של הסמכות, רז מציע את "תזת ההצדקה הנורמלית". תזה זו תווה קריטריון לתחום השיפוט, שלפיו הוראה נמצאת בתחום השיפוט של הסמכות אם הנתין יפעל בצורה טובה יותר על סמך טעמים שעליו לפעול על פיהם ממילא – וישתמש בהוראה של מקור הסמכות כבמדריך פעולה. נוסחה זו מאפשרת לסמכות לטעות: כפיפות מוצדקת לסמכות אינה דורשת שהנתין יסכים לכך או יבין שהסמכות השתמשה בכוחה כיאות. אך אם הנתין – המודע ליתרונותיו של הליך קבלת ההחלטות של מקור הסמכות, ומכבד את סמכותו בשל כך – יכול לראות שההוראה שקיבל אינה אלא ניצול לרעה של כוח, או אז אותה הוראה אינה בתחום השיפוט של אותה סמכות.

גישת רז מחייבת סמכות לגיטימית להיות נהירה וברורה. אם סמכות כלשהי תסיים את דברה ב"ואהבת לרעך כמוך", מבחינת רז היא חסרת כל ערך, ומשולה ליועצת פנסיה שחוות דעתה תסתכם ב"השקע בערוץ הנכון עבורך".

יכולות להיות סיטואציות בהן יש שלטון לא מוסרי/לא לגיטימי ועדיין יש חובה לציית לפקודות שלו; למשל מטעמי יציבות. לעומת זאת, ככל שמקבלים שמשטרים לפעמים כן לגיטימיים, ברור שיש מקרים בהן אין חובה לציית לחוק מסוים על אף שהמשטר לגיטימי.

קיימים ניסוחים תאורטיים וממשיים למבנים חברתיים, חלקיים או מלאים, שאינם מבוססים על סמכות.

המבנה הראשון הוא מבנה תחרותי, בו מאזן כוחות אינו מאפשר הפעלת סמכות. מבנה זה מניח את הנחות היסוד של הסמכות, כלומר – שהאדם רודף כוח מטבעו, אך יותר מציאות בה לא ניתן בפועל להפעיל סמכות, בשל הקיזוז ההדדי. מבנה זה מבוסס על רעיון שיתוף הפעולה – רעיון על פיו אין לבני אדם יכולת להיות בעל סמכות ארוכת טווח, וכי בני האדם משתמשים בכוח שבידיהם באופן קצר-טווח בלבד.

גישה אחת הפועלת במבנה זה היא הליברליזם המודרני, ובמיוחד גישת האמנה החברתית. על פי הגישה הליברלית, מטרת כל הסדר חברתי הוא לאזן את הכוחות השונים, על מנת למנוע מערכת קבועה של סמכות, שכן כל סמכות מוגבלת על ידי כוח נגדי. גישה זו כוללת שני פנים: מצד אחד, תחרות פתוחה בין הפרטים על קידום טובתם האנוכית, ומצד שני שיתוף פעולה מאורגן ביניהם, בו כוחותיהם מאוזנים שכן השליטה על הארגון המשותף מחולקת באופן שווה.

בתחום מדע המדינה, מפורשת גישה זו בהגבלת הסמכות של המערכת הפוליטית, ובהפיכתה לכפופה לשלטון הציבור, אשר למעשה מפעיל סמכות על עצמו באופן עקיף. הביטוי הבולט ביותר לצורה האחרונה היא בחירות.

ביטוי אחד של הבעייתיות בגישה זו הוא בכך שלאורך זמן נוצרים ארגונים המשותפים גושים חברתיים המייצגים "רוב" ו"מיעוט", שכן כל פרט שואף לקדם את האינטרס שלו, ויצירת קואליציה משרתת מטרה זו. מצב זה בעייתי שכן הוא נובע ישירות משיתוף הפעולה, אך למעשה, השיטה הליברלית יוצרת סמכות של הרוב על המיעוט. על מנת להימנע ממצב זה, לעיתים נקבעים גבולות האמנה החברתית, ונוצר איזון מסוים בין היכולת של הרוב לסמכות, לבין תחרות פתוחה בין הפרטים.

בעייתיות נוספת בגישה זו היא שההחלטות על הארגונים המשותפים דורשות קיומה של מערכת היררכית ארוכה, בכך נוצרים לעיתים קרובות מצבים בהם נוצרת צבירת כוח בתוך המערכת, המתבטאת ביצירת סמכות רגילה שמשקל הליברליזם בה קטן. כמו כן, מבנים רבים בחברה הליברלית נועדו ליצור באופן מכוון תחרות, גם על ידי הגבלת הסמכות של הרוב, וגם על ידי הגבלת הכוח היחסי של המנצחים בתחרות (לדוגמה: הגבלות מונופוליזציה).

גישה אחרת השואפת לביטול הסמכות היא הגישה האנרכיסטית, שמציעה לבטל את המוסדות ההיררכיים ולהחליפם בקשרים וארגונים דמוקרטיים בין בני אדם.

המבנה השני הוא מבנה של שיתוף, על פיו הכלל מחשיב את טובת האחר באופן המתבקש מטובתו הוא. שיתוף הוא מבנה חברתי המבטל את הסמכות על ידי ביטול יסודות הסמכות, כלומר – ביטול המצב בו קיים מאבק כוחות בין הפרטים.

דמוקרטיה היא שיטה שיתופית, המניחה כי ניתן לקיים מבנים חברתיים משותפים שאינם מבוססים על מאבק כוחות. במקרה זה, השליטה במבנים החברתיים לא נובעת מהצורך באיזון הכוחות השונים, אלא בשילובם למען קידום הכלל.

דמוקרטיה הופכת את הסמכות להחלטה בהסכמה, שכן הפרטים תופסים את מערכת היחסים ביניהם כמערכת שוויונית.

הבעייתיות העיקרית בדמוקרטיה היא בכך שהיא דורשת תפיסה לא-כוחנית, אך בעיניים כוחניות עשויה להתפס כסמכות לכל דבר. בעייתיות נוספת היא שהדמוקרטיה יוצרת, בדומה לליברליזם, מנגנון ארגוני רחב לקיום החלטותיה, אשר עשוי להביא לצבירת סמכות בתוכו, ולקיום קודים סמכותיים.

• מונחים בסוציולוגיה

• חיים קרייסל, בועז הוס, אורי ארליך (עורכים), סמכות רוחנית: מאבקים על כוח תרבותי בהגות היהודית, [ספר + הקלטת שמע], באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע, 2009
• עומר, ח', "הסמכות החדשה", מושב בן שמן, מודן הוצאה לאור, 2008

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: כוח
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סמכות

• סמכות, דף שער בספרייה הלאומית