מהקמת המדינה עד לחתימת הסכם השלום, שרר בין ישראל למצרים מצב מלחמה שנבע ממדיניות מצרים של אי הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. ישראל נאלצה להתמודד עם פלישה של צבא מצרים במלחמת העצמאות, ובעקבות מדיניות מצרים לאפשר אלפי פיגועי טרור בשנותיה הראשונות של ישראל, ובעיקר לאחר "עסקת הנשק הצ'כית" בספטמבר 1955, נאלצה ישראל לצאת למלחמת מנע (מבצע קדש). גם נסיגה חד צדדית ומלאה של ישראל במרץ 1957 לא הביאה לשינוי מדיניותה של מצרים, שנשיאה הנערץ גמל עבדול נאצר הוביל אותה על בסיס ההבטחה למחוק את ישראל מעל למפה. מדיניות זו הביאה את ישראל שוב לצאת למלחמת מנע (מלחמת ששת הימים). גם הניצחון הצבאי המוחץ לא שינה את עמדת מצרים, שבין השאר הייתה שותפה ל"שלושת הלאווים של חרטום", וכמה שבועות אחרי סוף מלחמת ששת הימים פתחה נגד ישראל במלחמת ההתשה שהסתיימה רשמית באוגוסט 1970 אך הופרה עוד ביום חתימת ההסכם על ידי מצרים שהזיזה את מערך הנ"מ שלה כך שבפרוץ מלחמה נוספת, ישראל לא תוכל לממש את יתרונה באוויר. זה היה הרקע למלחמה ביוזמת מצרים באוקטובר 1973: מלחמת יום הכיפורים. טרם מלחמת יום הכיפורים נוהלו מגעים בין ישראל למצרים בתיווך ארצות הברית ובפרט על ידי הנרי קיסינג'ר, שאף היו אמורים להתחדש אחרי הבחירות לכנסת בישראל (שלבסוף נדחו) – אך אז פרצה המלחמה ושמה סוף למגעים. לאחריה, ב-11 בנובמבר1973, נחתם רשמית הסכם הפסקת אש בין שתי המדינות, שהמשיך את ההסכם בפועל מאוקטובר ששם קץ למלחמה. ב-21 בדצמבר באותה השנה נערכה בז'נבהועידה בין-לאומית שבעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.
בספטמבר 1975, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, חתמו ישראל ומצרים על הסכם הביניים, שבו הצהירו המדינות כי "הן נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום סופי וצודק באמצעות משא-ומתן." כן התחייבו המדינות שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח והצהירו כי הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח אלא בדרכי שלום. ישראל התחייבה להעביר למצרים את שדה הנפט באבו רודס. בהצבעה בכנסת 70 ח"כים תמכו בהסכם זה ו-43 התנגדו; בראש המתנגדים עמד מנחם בגין.
ב-9 בנובמבר1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות בעולם הערבי, בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: סוריה, לוב, עיראק ואלג'יריה. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי בהתפטרות שר החוץ שלו. יומיים אחר כך הזמין ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים.
להכרזה זו קדמו מגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץמשה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ןשלמה גזית (שהיה אחראי להעריך את כוונות סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"למוטה גור, ומשר הביטחוןעזר ויצמן. הסתרת מידע חיוני זה תרמה להתרעה של חטיבת המחקר שהעריכה כי ביקור סאדאת יסודו במזימה מצרית נוספת. הערכה זאת הובילה את הרמטכ"ל, מוטה גור, להזהיר את ראש הממשלה מנחם בגין מפני כוונותיו התוקפניות של סאדאת, יומיים לפני הגעתו. בעקבות אזהרתו המוטעית ספג הרמטכ"ל מוטה גור נזיפה רועמת ופומבית מפיו של שר הביטחון עזר ויצמן.
ישראל כולה נערכה לביקור, שזכה לשם הקוד "מבצע שער". עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא איבטחו אותו. ב-19 בנובמבר 1977, בשעה 20:06 בערב,[1] נחת סאדאת בישראל והפך בכך למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בישראל. סאדאת זכה לקבלת פנים רשמית על אף ששתי המדינות היו עדיין, פורמלית, במצב של מלחמה. ב-20 בנובמבר 1977, נאם הנשיא סאדאת במליאת הכנסת. במהלך שלושת הימים בהם שהה סאדאת בישראל ביקר ב"יד ושם", השתתף בישיבות של סיעות הכנסת, התפלל במסגד אל-אקצא ונפגש מספר פעמים עם מנחם בגין. לפני חזרתו למצרים קיים מסיבת עיתונאים משותפת עם מנחם בגין.[2]
לאחר ביקורו של סאדאת בישראל נפתחה ב-14 בדצמבר 1977 ועידת שלום במלון 'מינה האוס' בקהיר בהשתתפות נציגי ישראל, מצרים, ארצות הברית ומשקיף מהאו"ם (ראש המשלחת הישראלית היה אליהו בן-אלישר).[3][4] לאחר סיום הוועידה יצא מנחם בגין לביקור גומלין בעיר אסמאעיליה ב-25 בדצמבר 1977 ושם נערכה ועידת פסגה בהשתתפותם של בגין וסאדאת. לאחר מכן החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל ומצרים בתיווך ארצות הברית. שיחות אלה נשאו פרי וב-17 בספטמבר1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד; הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון והסכם מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל. הכנסת אישרה את הסכמי קמפ דייוויד ב-27 בספטמבר 1978 כש-84 חברי כנסת (בהם רוב חברי המערך) תמכו, 19 התנגדו ו-17 נמנעו.[5]
הסכם השלום
מפת הסכם השלום עם מצרים
שטח A – נוכחות צבאית מצרית של עד 22 אלף חיילים.
שטח B – נוכחות צבאית מצרית של עד 4 גדודים.
שטח C – נוכחות מצרית משטרתית בלבד.
ההסכם מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבין-לאומי, סעיף שהופר על ידי מצרים מיומו הראשון של ההסכם, למרות מאמציו של סאדאת לממשו. אחרי רצח סאדאת אימצה מצרים את עקרונות התרבות המוסלמית בנושא, המבחינות עקרונית בין "סלאם" (שהוא הסכם שלום בין מדינות, הסכם שאיננו מחייב כלל את החברה לנקוט נורמליזציה עם האויב לשעבר), לבין "צלח" (שלום אמת קבוע, שייתכן רק ואך ורק לאחר שכל בני האדם יקבלו עליהם את עקרונות האסלאם).[6] כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה וביהודה והשומרון.[7] נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.
הכנסת אישרה את ההסכם ב-22 במרץ1979 ברוב של 95 בעד ו-18 נגד.[8] שבועיים קודם לכן ביקר בישראל נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, ונאם בכנסת אודות מחויבותה של ארצות הברית לסיוע בהשגת ההסכם ובשמירה עליו.[9]
ב-27 במאי1979 הגיע סאדאת לבאר שבע יחד עם סגנו חוסני מובארכ וראש הממשלה המצרי, מוסטפא ח'ליל. הוא התקבל על ידי נשיא המדינה, יצחק נבון, וראש הממשלה, מנחם בגין. לאחר קבלת פנים בכניסה לבניין העירייה, התכנסה הפמליה המצרית באולם מועצת העירייה למפגש משותף עם חברי מועצת העירייה, ששיאו היה חתימה משותפת על מגילת השלום. בהמשך ביקר סאדאת גם באוניברסיטת בן-גוריון.[10][11][12][13]
ביקור סאדאת בחיפה
הנשיא סאדאת מתקבל על ידי נשיא המדינה יצחק נבון על השטיח האדום בנמל חיפה, ספטמבר 1979.[14]
בספטמבר 1979 ערך הנשיא המצרי אנואר סאדאת ביקור נוסף בישראל,
שבמהלכו הגיע ביאכטה הנשיאותית אל-חוריה עם אשתו ג'יהן ובתו לנמל חיפה. והתקבל על ידי הנשיא יצחק נבון וראש הממשלה מנחם בגין. הנשיא סאדאת ביקר בעיר ונאם במלון דן כרמל.[15] אנשי חיל הים המצרי מהיאכטה בליווי משחתת וספינת טילים התקבלו כאורחים של חיל הים הישראלי ונערך לכבודם נשף במועדון הוועד למען החייל בהר הכרמל.
קביעת הגבול ופינוי סיני
המונח "הנסיגה מסיני" מפנה לכאן. לערך העוסק בנסיגות נוספות של צה"ל מסיני, ראו נסיגת צה"ל מסיני.
הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906 (ידוע גם כקו עקבה–רפיח). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949–1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, ימית, בצפון–מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ומשדות הנפט בסיני הופק נפט שהקל על משק האנרגיה הישראלי. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.
במימונה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה"ל מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק סיוע קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך יותר הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל דעת הקהל שראתה בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, וכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.
פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בינואר 1980 נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מאל עריש שבצפונו ועד לראס מוחמד שליד שארם א-שייח' שבדרומו.[16] באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר – ראו להלן).
חוגי הימין הקימו את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-1 באפריל, לאחר שפונו אופירה ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-19 באפריל1982 החל המאבק לפינוי ימית כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם בלוני גז. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ודחפוריצה"ל החלו בהריסת הבתים. במהלך שבוע הפינוי צחי הנגבי ועוד מספר צעירים, עלו על אנדרטת אוגדת הפלדה והתבצרו במקום. קציני הצבא והממשל ביקשו מהם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את ספרי התורה וקרעו בבגדם. הם נשבעו אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת כ"ך אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות ציאניד והקיפו עצמם בבלוני גז ובבקבוקי בנזין. מאיר כהנא, ראש תנועת כ"ך בא מניו יורק והוטס ישירות מנתב"ג במסוק לדבר על לבם, כמו כן הרב הראשי לישראל, שלמה גורן, לבסוף עקב לחץ המפנים ובקשת מנהיגם הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.
תמונות הפינוי הקשות, הן של המפונים בכאבם והן של חיילי צה"ל המותקפים על ידי חלק מהמתיישבים, חוללו סערה ציבורית בישראל. אולם, תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הגן על הסכם השלום ואמר במרץ 1982: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!"[17]
קושי מיוחד התעורר בקביעת הגבול במפרץ אילת. סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. לדעת ישראל האזור המכונה טאבה ונמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת בית מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. אף על פי שמדובר בשטח קטן ביותר, הפך הסכסוך עליו למשבר בין המדינות. הפתרון היה בוררות בין-לאומית, שקבעה שהשטח שייך למצרים. ישראל הגיעה להסכם עם מצרים על-פיו המלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר לאחר העברת השטח למצרים. ישראל נסוגה באופן סופי מטאבה ב־26 בפברואר1989.[18] הסכם נוסף שהושג בעקבות משבר טאבה הביא להקמת מעבר גבול במקום שפתוח 24 שעות ביממה ומאפשר מעבר חופשי של תיירים מסיני לאילת. על-פי הסכם זה רשאים ישראלים לבקר במזרח סיני בדרכון בלבד, בלא צורך בוויזה, לתקופה של עד 14 יום. המלון הישראלי וכפר הנופש של רפי נלסון מהווים במשותף את המתחם של הילטון טאבה.
אנדרטאות
שתי אנדרטאות לזכר החייל המצרי הוקמו בישראל כחלק מהסכם השלום, אחת בסמוך לכביש 35 ומצודת יואב ואחת בפארק "עד הלום" ליד אשדוד, הקמת האנדרטאות סוכמה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים לזכר החיילים המצרים שנפלו בקרבות במלחמת העצמאות. במסגרת ההסכם התחייבה ישראל לשמור על אנדרטאות אלו, ובמקביל התחייבו המצרים לשמור ולאפשר גישה לישראלים לאנדרטאות שהוקמו לזכר חיילים ישראלים בסיני בטרם נחתם ההסכם, האנדרטה המרכזית שבהן היא אנדרטה העשרה שהוקמה בחבל ימית[19][20]
מעמדה של רצועת עזה
מעמד משפטי יוצא דופן
רצועת עזה נשארה בידי ישראל, אף על פי שהייתה בשליטת מצרים לפני מלחמת ששת הימים. המצרים כבשו את רצועת עזה במלחמת העצמאות, אולם לא סיפחו אותה למצרים, ולא ראו בה חלק ממצרים. לפיכך, הם לא היו מעוניינים בהחזרתה לשלטון מצרי במסגרת הסכמי השלום. גם ישראל לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה, לא לפני הסכמי השלום ולא אחריהם, ולמעשה נוצר מצב שבו רצועת עזה אינה שייכת לשום מדינה ריבונית, אף כי היא נשלטת בידי הממשל הצבאי של צה"ל. הסכם השלום הכיל נספח שהורה על הקמת שלטון עצמי אוטונומי ברצועת עזה, אולם נספח זה לא יושם בסופו של דבר. מצב זה המשיך להתקיים עד לחתימת הסכם אוסלו א' בשנת 1993, שבו הונהגה אוטונומיה פלסטינית ברוב שטח הרצועה, במתכונת שונה מזו שנוסחה בהסכם השלום עם מצרים.
חלוקת העיר רפיח
בעיה מיוחדת נוצרה בעיר הפלסטינית רפיח. עיר זו הלכה וגדלה והתפשטה אל מעבר לגבול הבין-לאומי, כיוון שמיקומו היה חסר משמעות בין השנים 1948–1982. עם נסיגת ישראל מסיני נחצתה העיר ונחלקה בין מצרים לרצועת עזה. תחילה הוצבה גדר פשוטה במרכזו של הרחוב שנקבע כקו הגבול ואשר עבר בלב העיר רפיח. בהמשך, עקב הפיכת קו הגבול למוקד מתיחות על רקע האינתיפאדה (ראו להלן) ועל רקע ההברחות הרבות שהתבצעו במקום, הורחבה רצועת הגבול, הוקמו מכשולים לאורכה ואזור זה הפך לחלק מרכזי מציר פילדלפי.
תוכנית ההתנתקות
במסגרת "תוכנית ההתנתקות" הסיגה ישראל את כל כוחות הצבא והאזרחים הישראלים מרצועת עזה וביטלה את הממשל הצבאי בה (אוגוסט–ספטמבר 2005). השליטה ברצועת עזה נותרה של הרשות הפלסטינית באופן בלעדי, אף־על־פי שהיא אינה מוכרת כמדינה. מעמדה הבין-לאומי של רצועת עזה מאז לא ברור. על-פי הסכם מיוחד שנחתם בין ישראל למצרים, הוצבו על הגבול בין רצועת עזה למצרים ("ציר פילדלפי") 750 שוטרים מצרים, שתפקידם למנוע הברחות של נשק וסמים או מעבר של "מבוקשים" בין מצרים לרצועה. בימים הראשונים לביצוע ההסכם, נפרץ הגבול לחלוטין, והכוחות המצריים לא הצליחו להשתלט על הפלסטינים שעברו בין שני חלקי העיר רפיח. בישראל היו שמתחו ביקורת על ההסכם בטענה שהוא משנה את הסטטוס קוו שעוצב בהסכמי השלום, ופותח פתח לשינויים לא-רצויים אחרים בעתיד.
השלכות ההסכם
ישראל
ההסכם עורר מחלוקות רבות בציבור הישראלי, שחלקן עדיין רלוונטיות. נוצר תקדים שעל-פיו ישראל מוותרת על שטחים תמורת שלום ומפנה עבור כך יישובים ישראלים. התמונות הקשות שיצר הפינוי מסיני עוררו סערה רגשית ציבורית בישראל, אולם הזמן והתמיכה הרחבה יחסית שההסכם זכה לה מצד מרבית המפלגות והארגונים הפוליטיים הביא לקבלתו כעובדה מוגמרת. המשא ומתן עם סוריה שהחל בוועידת מדריד בשנת 1991 עורר אף הוא שאלות בנוגע למחויבותה של ישראל לתקדים המצרי.
יש המפקפקים בנכונות הגדרתו כהסכם שלום אמיתי, כמו למשל היסטוריון האסלאם פרופ' משה שרון, שטוען, כי בהתאם למסורת האסלאמית שאיננה מאפשרת כריתת ברית עם שאינם מוסלמים, זהו למעשה הסכם הפסקת אש ארוך טווח, ובכוונת המצרים לחדש את המלחמה בישראל בבוא העת.[21]
מבחינה מדינית וצבאית נחשב ההסכם להצלחה, כיוון שהוא סיים לחלוטין את מצב המלחמה בין ישראל למצרים, והגבול נשאר בעיקרו שקט. על אף העובדה שמצב המלחמה בין ישראל ליתר מדינות ערב נמשך זמן רב לאחר חתימת ההסכם, ואף הוחרף בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל") ובתקופת האינתיפאדה, נשמר ההסכם עם מצרים בקפדנות. אמנם מצרים החזירה את שגרירה מתל אביב פעמיים: במחאה על פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ועקב פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, אולם הקפידה לשמור על התחייבויותיה הפורמליות במסגרת הסכם השלום.
מעברי הגבול בין המדינות הם מעבר הסחורות בניצנה ומעבר טאבה דרכו עוברים אנשים וסחורות בקלות יחסית. קטע הגבול בין מצרים לרצועת עזה שנמצא עד ספטמבר 2005 בשליטת צה"ל ("ציר פילדלפי"), עבר לשליטת מצרים לפי הסכם ישראלי-מצרי מיוחד. קטע זה של הגבול עובר בלב העיר רפיח הפלסטינית. בתחילת המאה ה-21, וביתר שאת לאחר תוכנית ההתנתקות, שימש הגבול גורמים פלסטיניים להברחה של אמצעי לחימה לרצועת עזה. בדצמבר 2006, לראשונה מאז חתימת הסכם השלום, חצה מחבל את הגבול בין המדינות וביצע פיגוע בעיר אילת.
התקווה ליצור שיתוף פעולה תרבותי וכלכלי, ברוח סעיף 3 של ההסכם, נכזבה בדרך־כלל. סופרים, עיתונאים ואנשי רוח במצרים מחרימים את ישראל – הם אינם מבקרים בה ואינם משתפים פעולה עם עמיתיהם הישראלים. אגודות מצריות רבות, בהן אגודת העיתונאים והאקדמאים, מחרימים באופן גורף כל קשר עם ישראל או ישראלים ואזרח מצרי לא יכול למעשה לבקר בישראל עקב הדרישה לוויזה מיוחדת – "הפתק הצהוב". יוצא דופן בולט הוא הסופר והמחזאי עלי סאלם (علي سالم) שביקר בישראל ב-1994 ואף כתב ספר על הביקור: "מסע לישראל" (رحلة إلى إسرائيل, תורגם לעברית בידי דוד שגיב). בעקבות הביקור נעשה ניסיון להדיח את עלי סאלם מאגודת הסופרים המצרית, ניסיון שנכשל בשל בעיות פרוצדורליות. ב-2005 הוזמן עלי סאלם לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אולם שלטונות מצרים מנעו ממנו לעבור את הגבול לישראל. עלי סאלם הביע זעם על כך שנמנע ממנו לקבל את התואר בישראל. למרות הסכמי השלום, ממשיכים כלי התקשורת הממסדיים במצרים בסיקור עוין כלפי ישראל הגובל לעיתים בהסתה ובאנטישמיות. כך לדוגמה הואשמה ישראל באחריות לפיגועים בדהב ובשארם א-שייח'[דרושה הבהרה] במספר יומונים מצריים הקשורים לשלטון. בחורף 2007 חלה החרפה ביחסים בין ישראל למצרים כאשר בתקשורת המצרית הופיעו אישומים חריפים כנגד ישראל וישראלים בדמות חשיפת רשת ריגול, האשמה מצרית מחודשת על הרג שבוייה על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, החדרת משאית רדיואקטיבית למצרים ועוד.
התיירות הישראלית בסיני משמשת מקור הכנסה חשוב למצרים ומקבלת עידוד מצרי, אולם כאמור כמעט ואין כניסה של תיירים מצריים לישראל בעיקר בשל הדרישה מהם להוציא אישור מיוחד מטעם שרותי הביטחון המצריים. התקפות נגד תיירים ישראלים במצרים בוצעו כמה פעמים, המפורסמת שבהן קרתה בסיני זמן קצר לאחר הפינוי, בראס בורקה. ההתקפה בראס בורקה בוצעה על ידי חייל מצרי בודד, שהתאבד לאחר שנעצר בידי השלטונות המצריים. בישראל נמתחה ביקורת קשה על כך שהמצרים לא אפשרו להעביר פצועים ישראלים לבית החולים באילת בתואנות ביורוקרטיות, וכך עלה מספר הנספים. ב-2004 אירעו שני פיגועים קשים בטאבה ובראס א-שיטן, באותם פיגועים נכנסו אמבולנסים ישראלים לשטחי חצי האי סיני ולאחר עיכובים ביורוקרטיים מסוימים חילצו את מאות הנפגעים לשטח ישראל. שני הפיגועים הללו בוצעו על ידי שלוחה של ארגון אל-קאעידה, שנעזרה במקומיים.
בעקבות אירועי טרור אלו, וכן עקב עוינות רוב העם המצרי לישראלים, התיירות הישראלית למצרים גופא, דלילה יחסית. וקיימת בעיקר בקבוצות מאורגנות המאפשרות ביטחון יחסי. לגבי התיירות הישראלית בסיני, היא נתונה לעליות ומורדות בהתאם למצב הביטחוני בחצי האי.
השפעה מיוחדת הייתה להסכם על ערביי ישראל, אשר לראשונה יכלו לבקר במדינה ערבית כלשהי באופן חופשי. הדבר הביא להקלה בהסתגרות שנכפתה עליהם עד אז. בזכות הסכם השלום הצליחו ערביי ישראל המוסלמים להגיע להסכם משולש מצרי-ירדני-ישראלי שמאפשר להם לעלות לרגל למכה שבערב הסעודית באמצעות דרכונים ירדניים זמניים, שניתנים להם רק לצורך העלייה לרגל.
מבחינת מצרים סימן הסכם השלום שינוי דרמטי במדיניות החוץ והביטחון. מצרים ניתקה את עצמה מהעולם הערבי, הן בעצם ההכרה בישראל והן בהחלטתה לדאוג לאינטרסים שלה במנותק מהאינטרסים של יתר מדינות ערב. ההסכם יצר נתק בין מצרים לברית המועצות, שהיו עד אז בעלות ברית, והביא להתקרבות בין מצרים לארצות הברית, שהתבטאה בסיוע כלכלי וצבאי נרחב. ההסכם גרם נזק רב למעמדה של מצרים בעולם הערבי, ואף לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית, אולם שיפר את יחסיה עם ארצות המערב ולפיכך גם את מצבה הכלכלי. הציבור המצרי התקשה לקבל את ההכרה במדינת ישראל ואת הניתוק מהעולם הערבי, במיוחד לאור העובדה שמצרים הובילה עד אז מדיניות פאן-ערבית. בתוך מצרים עצמה התפתח ארגון טרור אסלאמי בשם הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם בו וב-1981 נעצרו 1,600 פעילי הארגון.
בסוף אותה שנה, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי טרוריסטים של הג'יהאד האסלאמי המצרי, שהשתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג, וסגנו חוסני מובארכ, שישב גם הוא על בימת המצעד ונפצע בלבד, התמנה לנשיא במקומו.
ב-1989 התקבלה מצרים חזרה כחברה בליגה הערבית וגם מקומם של מוסדות הליגה הוחזר לקהיר.
הפרת הסכם השלום
גם לאחר הסכם השלום, מצריים לא הפסיקה לראות בישראל אויבת. הצבא המצרי בסיני עדיין מתייחס לישראל כאיום. מלמד את נקודות התורפה של השריון הצה"לי ומשתמש במטרות המדמות את צה"ל לאימונים.[22][23] בשנת 2012 ביטלה מצריים באופן חד צדדי את הסכם הגז עם ישראל, שהוביל לגינויה בידי שאול מופז שקרא להתערבות האמריקאים בגין הפרה של הסכם השלום.[24]
בשנת 2015 שיפצה מצריים את שדה התעופה האזרחי שנבנה על בסיס רפידים והסבה אותו לצבאי למרות שלפי ההסכם בסיני מותרים רק שדות אזרחיים.[25] לפי מחקריו של איש המודיעין אלי דקל, מצריים מכרסמת בשיטתיות את הסכם השלום. מכניסה לסיני נשק אסטרטגי, בונה ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. לדבריו "לא נשאר מהסכם השלום שום שורה שלא הופרה"[26]
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
