הפנתרים השחורים הייתה תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של יוצאי ספרד והמזרח, שהוקמה בשנת 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל הנוגעים לאפליית בני עדות המזרח והכנסתם לסדר היום של מדינת ישראל.[1] שם התנועה מבוסס על שמה של תנועה אמריקאית בעלת שם זהה.
התנועה הוקמה בינואר 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה (מורשה) שבירושלים, כמחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם וסיוע בחינוך לשכבות עניות בחברה.[2][3] בנוסף, מקימי התנועה ביקרו את מדיניות עידוד העלייה של עולי ברית המועצות אשר נתנה לעולים הטבות רבות בניגוד לתנאים שקיבלו עולים יוצאי עדות המזרח. כמו כן, הם ביקרו את היעדר התמיכה של הממשלה בהפגנות ההמוניות שהתרחשו נגד תלייתם של יהודים בעיראק.[4]
עם הקמת התנועה, התקשורת בארץ הבליטה את היות מקימי התנועה עבריינים.[5] בנוסף, פורסמו מספר ידיעות על כך שאנשי התנועה אינם עצמאיים, ומושפעים על ידי אנשי תנועת "מצפן" או על ידי גורמי הרווחה מהיחידה לעבודה קהילתית בעיריית ירושלים, בניהולו של העובד הסוציאלי אבנר עמיאל.[5][6]
שמה של התנועה ניתן לה על ידי אבי ברדוגו בהשראת התנועה האמריקאית, בניסיון למחות על אפליה כנגד המזרחים בארץ בדומה לזו שהתרחשה כלפי השחורים בארצות הברית.[9][10] לעומת זאת, לדברי שמשון ויגודר, חבר "מצפן" לשעבר אשר היה מעורב בהקמת התנועה, התנועה אימצה את השם כאשר פנתה קבוצת אנשים ממוסררה לעובדת הסוציאלית בדרישה לסיוע ליציאתם ממעגל הפשיעה אחרת יצאו להפגנות, אמרה להם שהם "מדברים כמו הפנתרים השחורים באמריקה".[11]
הפנתרים החלו לעלות לכותרות העיתונים בישראל בינואר 1971 לאור כוונות של נערים מירושלים לקיים הפגנות בעיר. בפברואר של אותה שנה הכריזו הפנתרים על רצון לקיים הפגנה גדולה במרץ. כשביקשו "הפנתרים" לערוך את ההפגנה, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי ובוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את ההפגנה, ובמסגרתם נעצרו אנשי הפנתרים השחורים ואנשי מצפן.[12] עם זאת, גולדה מאיר הבטיחה להעביר תקציבים לצורך שיקום שכונות בירושלים.[5][13]
אף על פי כן, ב-3 במרץ1971 התקיימה ההפגנה מול בניין עיריית ירושלים בהשתתפותם של אנשי הפנתרים השחורים, אנשי מצפן, תלמידי תיכון, סטודנטים, ואנשים נוספים ביניהם עמוס קינן. במהלך ההפגנה לא נעצר אף אדם.[14] ההפגנה זכתה למספר תגובות בעיתונים, אשר טענו כי הפגנתם של הפנתרים השחורים הצביעה על "מספרם העלוב" וגינו את חיבורם לתנועת מצפן.[14][15]
בתחילת אפריל 1971 ביקשו הפנתרים השחורים להיפגש עם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, ושבתו רעב ליד הכותל עד אשר בקשתם התקבלה.[16] ב-13 באפריל1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה.[17] בפגישה התעניינו גולדה וחברי הממשלה שהצטרפו לפגישה (שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני) בבעיות שהציגו הפנתרים, אך מהר מאוד השיחה הסלימה לחילופי דברים קשים בין הצדדים.[1] לאחר שיצאו מהמפגש אמרו חברי הארגון: "הייתה חביבה מאוד ראש הממשלה, אבל עדיין איננו מרוצים. צריך עדיין לעשות הרבה. קבענו פגישה נוספת."[18] בהמשך אותו שבוע התקיים חג המימונה בצל הפגנות אלימות של חברי הפנתרים השחורים אשר זכו לביקורות מהתקשורת.[19]
ב-18 במאי1971 הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון. המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה לעבר השוטרים. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, עשרות אושפזו בבתי חולים ו-70 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה.[1][20] בעקבות ההפגנה עלו טענות מצד חברי כנסת ואנשי תנועת הפנתרים כי אנשי המשטרה היו אלימים מדי כלפי המפגינים, ואף התקיימה פגישה בין אנשי התנועה ואנשי משטרה על הנושא במסגרתה הוחלט על הקמת מנגנון הידברות בין התנועה למשטרה.[1] לאחר מכן היה נראה שנוצרה רגיעה ביחסים שבין התנועה למשטרה, אך אלו התדרדרו בחזרה באוגוסט 1971, כאשר התפרצה הפגנה אלימה נוספת של התנועה בכיכר הדוידקה בירושלים.[21] לאחר הפגנה זו ביקשה מפלגת גח"ל לערוך דיון בכנסת סביב האלימות המשטרתית באותן הפגנות.[1]
מעורבות עם ארגונים פוליטיים בארץ
בתחילת ימי התנועה, קיימו חבריה שיתוף פעולה הדוק עם ארגון מצפן. שמשון ויגודר, חבר ארגון מצפן, ניסח את הכרוז הראשון של "הפנתרים" לקראת ההפגנה הראשונה, ויחד עם שלושה חברים נוספים ב"מצפן", יצא להפיץ את הכרוזים במוסררה. אולם מיד כשהחלו לתלות אותם על הקירות, נעצרו על ידי בלשי המשטרה. ויגודר מצביע על ההבדל ביחס כלפי שתי הקבוצות: "זה היה יוצא דופן. לא עשינו שום דבר לא חוקי. כשהיינו במצפן...לא היה מצב שזורקים סתם לבית סוהר לפני הפגנה. התייחסו אלינו כמו לפנתרים... אני לא זוכר בכל ההיסטוריה של מצפן שעצרו אותנו על הסתה".[22]
הכרוז הראשון של "הפנתרים", שנוסח על ידי שמשון ויגודר, פורסם בגיליון "מצפן" מאפריל 1971. הכרוז נכתב בנוסח אמוציונלי ובשפת רחוב לא מהוקצעת, בניגוד לסגנונו של העיתון: "די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר. די מלהביט על השכונים שנבנים בשביל עולים. די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי. די מהבטחות הממשלה שלא מתקימות. די לנו מהקיפוח. די לנו מהפליה. כמה זמן ישימו לנו אותה ונשתוק? לבד לא נעשה כלום - יחד נצליח!".[23] הכרוזים אף נתלו בירושלים בימים שלפני ההפגנה ב-3 במרץ.[13] אולם בניגוד למצפן, "הפנתרים" ראו עצמם כפטריוטים וציונים, כפי שנכתב בגיליון הראשון של ביטאון "הפנתרים השחורים": "למרבה הצער היו וזיהו אותנו, אם מתוך חוסר ידיעה ואם מתוך כוונת זדון, עם חוגי השמאל הקיצוני (רק"ח, מצפן, שי"ח ועוד) - הננו מכחישים זאת בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים. אין לנו כל חלק ונחלה בהם. אנו מצהירים כי בנים נאמנים אנו למדינה ולחוקיה, ולא ניתן יד לשום גורם פנימי או חיצוני - האומר לקעקעה".[22]
גורמי תקשורת רבים באותם ימים טענו כי אנשי הפנתרים השחורים הוסתו לביצוע ההפגנות על ידי חברי מצפן, אשר לטענת העיתונים "הלבישו אידאולוגיה על צעירים ממורמרים".[14][15]
יומיים לאחר ההפגנה של 18 במאי 1971, התאחדו הפנתרים השחורים עם ברית יוצאי מרוקו. במסגרת ההסכם, הביעו הצדדים תקווה כי הוא "יביא גם למניעת תופעות אלימות דומות לאלה שאירעו שלשום בירושלים".[24]
מתי שמואלוף סבור כי בהצטרפותו למפלגת רק"ח, צ'רלי ביטון הבין שהזהות המזרחית היא זהות ערבית-יהודית שאינה יכולה "להיכלל בזהות הציונית האירופאית" שהיא חלק מהתנועה הציונית שנולדה ביבשת האירופית, "שרוב הוגיה היו שבויים בתפיסה האוריינטליסטית". תפיסה אוריינטליסטית זו, סבור שמואלוף, אינה יכולה להכיל בשוויון וללא עיוות את הזהות הערבית והמזרחית, שהיא חלק מהזהות ה"עולם-שלישית". שמואלוף מדגיש את העובדה שהחיבור שנעשה אז בתנועת "הפנתרים השחורים" הפך היום לחלק מהשיח הפוסטקולוניאלי.[25]
מפגש עם תנועות אחרות
בנובמבר 1971 פורסם כי התנועה קיימה קשר עם תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית, במסגרתה החליפו התנועות אינפורמציה וחומרי תעמולה. צ'ארלי ביטון סיפר כי הקשר ביניהן התחיל בכינוס תנועות שמאל בעיר פירנצה שבאיטליה חודש לפני כן. לדבריו, תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית ראתה דמיון בין אפליית השחורים בארצות הברית לבין מצב המזרחים במדינת ישראל.[26]
במהלך שנת 1973 נפגשו מנהיגי התנועה עם מנהיגי אש"ף. במהלך המפגש, דיברו ביניהם על הצורך ב"עצמאות העם הפלסטיני", וטענו כי "הבעיה של הערבים ושל המזרחים שלובה אחת בתוך השנייה".[27]
"הם לא נחמדים"
לאחר ההפגנה של 18 במאי התפרסם בתקשורת כי גולדה מאיר אמרה לאחר מכן על אנשי הפנתרים השחורים כי "הם לא נחמדים". פרסום הדברים נועד להציג את גולדה כחסרת עניין בבעיות שקידמו אנשי הפנתרים השחורים.[1] אולם חלופת-מכתבים בין גולדה מאיר ובין שאול בן-שמחון, יו"ר ברית יוצאי מרוקו, אשר נחשפו על ידי ארכיון המדינה בחודש יוני 2013 מראה כי דבריה של ראש הממשלה מאיר סולפו לחלוטין:
"בכנס לציון סיום חגיגות המימונה, שהתקיים למחרת אותו לילה בו התפרעו הפנתרים ברחובות ירושלים ואשר במהלך 'הפגנתם' הושלכו על ידם בקבוקי מולוטוב, אמרת אתה (בן שמחון) כי נפגשת עם הפנתרים העצורים ומצאת כי הם דווקא נחמדים. בתגובה לדבריך אלה אמרתי אני כי אלה המתפרעים ומשליכים על שוטרים יהודים בקבוקי מולוטוב, אינם 'נחמדים'".
— גולדה מאיר
את מכתבה סיימה כך: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות".[28]
לאחר הבחירות אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בתנועה. ויקטור תייר שהיה מראשי "הפנתרים השחורים" בתל אביב,[34] הוצב במקום שלישי ברשימתה לכנסת[35] והיה נציג שלה במועצת פועלי תל אביב, פרש מהתנועה[36] תייר הקים את תנועת "הפנתרים הציוניים".[37] התנועה החדשה טענה לקיפוח של תושבי דרום תל אביב.[38] התנועה אספה ספרי לימודי עבור תלמידים עניים בתחילת שנת הלימודים תשל"ז.[39] בתחילת 1977 החליטו חברי התנועה להצטרף להתנועה הדמוקרטית לשינוי,[40] אך בבחירות הפנימיות של התנועה הדמוקרטית לשינוי לא הצליחו אנשי התנועה להגיע למקומות ריאליים ברשימה ותייר הוצב במקום ה-34.[41]
ימים לאחר הקמת התנועה, קרא מפכ"ל המשטרה פנחס קופל להקמת גוף ממשלתי שיטפל בעבריינות הנוער של הפנתרים השחורים.[45] גוף כזה אכן הוקם לאחר כמה ימים בראשותו של ראש עיריית ירושליםטדי קולק.[3] בנוסף, באותם ימים חששו אנשי משטרה כי האירועים בירושלים יתפתחו בצורה דומה לאירועי ואדי סליב.[1] כאשר התנועה הכריזה על כוונתה לקיים הפגנה גדולה בירושלים בתחילת מרץ 1971, הודיעה גולדה מאיר כי תעביר תקציבים לשיפור תנאי המחיה בשכונות העוני בירושלים אשר הפכו "לחממה לגידול עבריינים צעירים".[5]
לאחר ההפגנה ב-2 במרץ 1971 החליטה גולדה באפריל על הקמת "ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה", אשר נועדה לטפל בבעיות שהעלו אנשי התנועה. הוועדה הציגה את מסקנותיה בדו"ח שהוגש לממשלה ביוני 1973. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי שכבות רבות באוכלוסייה הופלו, והדגישו את הצורך במתן שירותים חברתיים בישראל.[46] בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. מלחמת יום הכיפורים שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון. עם זאת, הוועדה הובילה לצעדי ממשלה כגון ביטוח אבטלה, קצבאות ילדים, ותוכנית ביטוח נכות.[47]
כעבור עשרות שנים, ב-2007, התברר כי אחד מחמשת מנהיגי התנועה שהשתתפו בפגישה עם גולדה מאיר היה סוכן של המשטרה. יעקב אלבז, שהיה עבריין מוכר למשטרה, גויס בפברואר 1971 כסוכן ומודיע משטרתי בשורות ה"פנתרים השחורים". אלבז קיבל תשלום על שירותיו, והמשטרה אף העלימה עין מפעילותו כסרסור. לדברי רפ"ק אברהם תורג'מן, מגייסו של אלבז, הוא חשש שתנועת "הפנתרים השחורים" תפעל באלימות כמו התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, ולכן רצה להיות מעודכן במעשיה. ייחודו של אלבז היה שלא היה פעיל זוטר אלא אחד מראשי התנועה, ובשלב מסוים אף נבחר ליו"ר הארגון. לדברי כוכבי שמש, עמיתו בהנהגת "הפנתרים השחורים", אלבז הוא שהוביל את התנועה למאבקים אלימים, סיפק בעצמו חזיזים ורימוני עשן, ושימש למעשה כפרובוקטור של המשטרה.[7]
מורשת
תיעוד קולנועי
בשנת 2002 יצא סרט תיעודי המקיף את התנהלות הפנתרים השחורים, "שמעת על הפנתרים?", החל מהקמתה דרך האנשים המרכזיים של התנועה, שהתלוו לבמאי הסרט ניסים מוסק, שצילם ותיעד את הרקע להקמת התנועה מראשיתה בשנת 1971, והאנשים שהביאו לתודעתה ביניהם: סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש וצ'רלי ביטון, בחיפוש אחר חברי התנועה המרכזיים שחלקם לא נראו מאז אותם ימים של ההפגנות ופעילות התנועה, בסרט משולבים קטעים מתוך סרטו הראשון של מוסק, "שמעת על הפנתרים, אדון משה?" שלא נראו מעולם. הסרט המקורי נחשב לתיעוד הקולנועי היחיד של הפנתרים השחורים בתקופה בה החלה חודרת לתודעת הציבור בישראל המחאה החברתית של בני הנוער משכונות המצוקה בירושלים. העותק היחיד של הסרט נעלם מבין חפציו של ביטון כאשר היה בדרכו לסבב הרצאות בסקנדינביה. הנגטיב נמצא מחדש כ-30 שנים מאוחר יותר בארכיון סינמטק ירושלים.
הסרט זכה בפסטיבל חיפה באותה שנה בפרס הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה לפיתוח תסריט. הוא שודר בשני חלקים, במהלך שנת 2003 בהפקת הערוץ הראשון של רשות השידור.[48] לדעת מבקרים, מציאת התיעוד המקורי אפשרה יצירת נרטיב חדש ומתחרה לנרטיב הממסדי, שהכתיב את התדמית השלילית שנוצרה לפנתרים, כך התאפשרה דחיקת הנושאים החשובים שהעלו אל מחוץ לסדר היום הלאומי. מירנדה לב כתבה על הסרט שתפקידה של המצלמה הוא לאפשר דין וחשבון שכן המצלמה "פעלה ופועלת כנגד העלמת העקבות, ההתכחשות וההתעלמות".[49]
ב-2003 יצר סמי שלום שטרית את הסרט "הפנתרים השחורים מדברים" ביחד עם אלי חמו. בסרט הם ניתחו את מאבקם של הפנתרים השחורים כרצף של "מרד מזרחי" המתחיל בהתקוממות בואדי סאליב בחיפה ב-1959, עבור במאבקם של הפנתרים השחורים ועד לשנות ה-2000. המאבק נמשך באמצעות ארגונים שונים וסוגי שיח חדשים[25].
רחוב בשכונת מוסררה בירושלים שהודבק עליו שלט עם השם "דרך הפנתרים השחורים"סמטה שהודבק עליה שלט עם השם "הם לא נחמדים"
הנצחה
במסגרת פרויקט אמנותי של קבוצת "מוסללה" שנערך ב-2011 בשיתוף מנהל קהילתי מוסררה לציון 40 שנים לתחילתו של המאבק, הודבקו על שתי סמטאות חסרות שם בשכונה שלטים עם השמות דרך הפנתרים השחורים וסמטת הם לא נחמדים.
בשנת 2023 החליטה עיריית ירושלים על קריאת רחוב בשכונת מוסררה בשם ״רחוב הפנתרים השחורים״[50].
דור ההמשך בפוליטיקה
בשנת 2008 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים בירושלים,[51] בראשותה של איילה סבאג (אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדיה הראשונים של התנועה), מפלגה חדשה בשם "הפנתרים השחורים מודל 2008", שהודיעה על כוונתה להתמודד בבחירות לעיריית ירושלים. שורה של משוררים ואמנים הביעו את תמיכתם בהקמתה המחודשת של התנועה.[52] אולם, התנועה הצליחה לגייס רק עשרת-אלפים שקלים מתוך העירבון הכספי על סך עשרים-ושלושה אלף שקלים הדרוש לשם התמודדות בבחירות, ולבסוף לא התמודדה בהן.[53]
כהמשך של המחאה החברתית בישראל 2011, ובמטרה לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים ולקדם שוויון, החלה בשנת 2012 פעילות של אנשי שכונות ופריפריה מרחבי הארץ תחת הכינוי "הלא נחמדים". הלא נחמדים פועלים באמצעות הפגנות וצעדות נגד הפערים הכלכליים ולמען מדינת רווחה.[54]
התנועה הציגה את ערכיה כמזוהים עם השמאל אך לאחר התפרקותה וכניסת מנהיגיה לפוליטיקה הארצית התחילו יותר ויותר חבריה להביע דעות ימין.[55]מהפך 1977 הוכיח את דעותיהם הימניות של הציבור המזרחי, הסכמי אוסלו, גלי הטרור שבאו בעקבותיהם והאינתיפאדה השנייה חיזקו היטב את דעות אלה.
^סימנה של התנועה להצבעה בקלפי היה האות "זין". על כך ראו בכרזה שפורסמה על ידי מכון גנזים בבלוג שלו, ומתוך ארכיונו של פוצ'ו המופקד שם. לצפייה בכרזה ראו כאן.
.jpg)
