ערך זה עוסק בדמות מיתולוגית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הרקולס (פירושונים).

הרקולס
Ἡρακλῆς, Hercules

הרקולס מכה בלאדון, הדרקון־נחש. פסל ברונזה מהמאה ה־18 שהוצב בארמון שנברון, וינה, אוסטריה
כינוי	Ἰδαῖος
תרבות	יוון העתיקה
אלים מקבילים	הרקולס, Hercle, Alcaeus
אב	זאוס
אם	אלקמנה
אחים	איפיקלס
בן או בת זוג	דאיאנירה, הבה, מגארה, אומפלה
צאצאים	Onesippus, Patrocleus, Euryops, Deion, Tlepolemus, Thessalus, Halocrates, Entelides, Dynastes, Hippozygus, Teles, Chersibius, Eueres, Aristodemus, Ctesippus, Celeustanor, Buleus, Camirus, Brettus, Brentus, Carthago, Deucalion, Democoon, Cleolaus, Thresippas, Atromus, Bdella, Archelous, Erasippus, Lamus, Polylaus, Agelaus, Tigasis, Laomenes, Astybies, Tyrsenus, Glycisonetes, Glanus, Archedicus, Leucones, Antiphus, Hipponous, Olympus, Eurycapes, Galates, Euryteles, Mentor, Nicodromus, Astyanax, Fabius, Lynceus, Teleutagoras, Oestrobles, Evenus, Eratus, Archemachus, Antilochus, Amestrius, אולינתוס, Promachus, טלפוס, Deicoon, Creontiades, סופאקס, Dexamenus, Phaestus, Cleodaeus, Rhopalus, Pandaie, Adrastus, Therimachus, Alexiares, Bucolus, Antileon, Alcaeus, Gelonus, Anicetus, Aechmagoras, Hyllus, Ctesippus, Glenus, Macaria, Hodites, Poemen, Eurypylus, Alopius, Bargasus, Eucleia, Atys, Aceles, Anton, Keltos, Afer, Amathes, Erythras, Anicetus, Antiades, Hippeus, Hyllus, Iobes, Scythes, Agathyrsus, Eumedes, Nephus, Acheles, Medebrontes, Antiochus, Leucippus, Echephron, Antimachus, Terpsicrates

הרקולס (ביוונית עתיקה: Ἡρακλῆς, הֵרַקְלֵס; בלטינית: Hercules; נולד בשם אַלקאיוֹס Ἀλκαῖος או אַלקֵיידֵס Ἀλκείδης^[1]) הוא גיבור מן המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית. בן האל היווני זאוס ובת התמותה אלקמנה (אשת אמפיטריאון). אחד המפורסמים שבגיבוריה האגדיים של יוון העתיקה.

משמעות השם הֵרַקְלֵס הוא "תהילת הרה". השם בא ללעוג להרה, שכן הוא אינו בנה, אלא פרי בגידותיו של זאוס, בעלה; "הרקולס" הוא הגרסה הרומית לשם שאומץ בהמשך בעולם המערבי. פולחן הרקולס, שכלל טקסים לכבוד הגיבור וגם האל היה נהוג בכל רחבי העולם ההלניסטי (פסטיבל ההרקלאה) והועתק במלואו בתוספות ושינויים קלים לתרבות הרומית.

כוח בלתי רגיל, אומץ, תושייה ותעוזה הם מהתכונות המאפיינות את הרקלס, וגם התלהבות מופרזת לעיתים. במהלך חייו ובמיוחד בצעירותו, שזורים אירועים של פזיזות, חוסר יכולת לשלוט בזעמו, להעריך את כוחו האדיר ואת תוצאות השימוש בו.

על שמו קרויים עמודי הרקולס, שני צוקים הנמצאים בכניסה המזרחית למצר גיברלטר.

לפי האגדה, חשק זאוס, אל השמים ובכיר האלים היוונים, באלקמנה. כדי לזכות בה התחזה לבעלה אמפיטריאון וקיים עמה יחסי מין בזמן שבעלה נעדר. ממפגש זה נולד הרקלס, שבזכות היותו בנו של אל, ניחן בחוזק על אנושי. האלה הרה, אשתו של זאוס, המתוארת באגדות היווניות כאישה נוטרת טינה ונקמנית, שנאה את הרקלס מיום היוולדו בגלל היותו סמל לבגידתו של בעלה. היא רדפה את הרקלס כל ימי חייו, ושנאתה מהווה ציר מרכזי ברבות מהאגדות על הרקלס.

כבר בהיותו תינוק שלחה הרה שני נחשים ארסיים כדי להורגו בעריסה. למשמע הקולות מחדר הילדים, נזעקו הוריו אל החדר. הם מצאו את הרקלס, שכבר אז ניחן בכוח בלתי רגיל, צוחק ובידיו שני הנחשים שחנק (בגרסה אחרת, החזיק אותם לאחר שרוצץ את גולגולתם), בעוד אחיו איפיקלס צורח מפחד. מסופר שאת המורה לנגינה לינוס הרג בשוגג כאשר השליך לעברו לירה בתגובה נזעמת לדרישת המורה להקפיד על שעות הנגינה שלו. אמפיטריאון חשש שתקריות מסוג זה יישנו ולכן שלח את בנו לחיות בין הרועים.

הקנטאור כירון חינך את הרקלס. כשגדל, על פי סיפורו של פרודיקוס, הוא פגש בצומת דרכים שתי דמויות – את ארטה (המידה הטובה) ואת קקיה (רוע). קקיה הציעה לו נוחות, הנאות ועושר אם ילך בדרכה. ארטה הציעה לו רק תהילה תמורת מאבק מתמיד ברוע. הרקלס בחר בדרכה של ארטה.

בבגרותו נשא הרקלס לאישה את בתו של מלך תבאי קריאון, מגארה, והיא ילדה לו שלושה בנים. בהתקפת טירוף שהביאה עליו הרה, זרק הרקלס לאש את אשתו ואת שלושת בניו והרגם (לפי גרסה אחרת רק את הבנים). כששבה אליו שפיותו החליט להתאבד, אולם חברו תסאוס מנע ממנו לעשות כן.

כדי לכפר על חטאו הנורא הלך הרקלס לשאול בעצתו של האורקל מדלפי. הפיתיה שלחה אותו לשרת את דודנו אוריסתאוס, מלך מיקנה במשך עשר שנים ולבצע כל משימה שייבחר זה להטיל עליו. במשך תריסר שנים היה הרקלס כפוף לאוריסתאוס שהחליט להטיל עליו עשר משימות קשות. לאחר שהרקלס סיים לבצע אותן הכריז אוריסתאוס כי המשימה השנייה והחמישית לא בוצעו בהתאם לכללים ולכן יש להוסיף עוד שתיים. משימות אלה ידועות בשם שנים-עשר מעללי הגבורה.

1. הריגת אריה אכזר שחי בעמק נמאה.
2. הריגת ההידרה, נחש ים בעל תשעה ראשים.
3. לכידתה של האיילה מקריניאה.
4. צייד חזיר הבר מהר ארימנתוס.
5. ניקוי הרפתות של אוגיאס מלך אליס.
6. הריגת ציפורי סטימפליה שניזונו מבשר אדם.
7. ללכוד את שור הבר שבאי כרתים.
8. ללכוד את הסוסות הפראיות של דיומדס מלך תראקיה, שניזונו מבשר אדם.
9. להשיג את החגורה של היפוליטה מלכת האמזונות.
10. ללכוד את שווריו של גריאון שישב באי האגדי אריתיאה.
11. להביא שלושה תפוחי זהב שגדלו בגנן של ההספרידות (שלוש נימפות אחיות בגן האושר שבקצה העולם).
12. לתפוס ולהביא את קרברוס, כלב בעל שלושה ראשים ששמר על שערי ממלכת השאול.

האריה מנמאה, בנה של המפלצת אכידנה, שכן בנמאה מצפון לארגוס. הוא היה מגיח ממערה בעלת שני פתחים ומשמיד כל מי שמצא בדרכו. כמטלה ראשונה שלח אוריסתאוס את הרקלס להרוג את האריה.

הרקלס טיפס על ההר, פילס דרך בסבך השיחים, ולפנות ערב הבחין באריה הענק וירה בו חץ. עורו של האריה היה בלתי חדיר לכלי נשק אנושיים והחץ החליק מעליו בלא שיעורר את תשומת לבו. החץ השני פגע בחזהו של האריה, אך גם הוא לא חדר לגופו אלא צנח בין רגליו. אז הבחין האריה בהרקולס וזינק לעברו. הרקלס הלם באלה על ראש האריה אך האלה שהייתה עשויה מענף עץ זית, נשברה.

האריה לא נפגע, רק עיניו התערפלו והוא נסוג למערה. הרקלס חסם את הפתח האחורי של המערה ופרץ מפתחה הקדמי. הרקולס שהבין שנשק לא יועיל לו החליט להאבק באריה בידיים חשופות. הוא תפס את האריה בגבו כדי לא להפגע מציפורניו החדות מכל נשק ולפת בעוצמה את צווארו. וכך בעודו דורך בכפות רגליו על כפותיו של האריה ומחשק את ברכיו את צלעותיו, חנק אותו הרקלס למוות.

האריה מת, אך מכיוון שעורו היה חסין מפני כלי נשק, אי אפשר היה לפשוט אותו בעזרת סכין. הרקולס השתמש בציפורני האריה כדי לחתוך את העור. מאז נהג הרקלס להתעטף בעור הזה כשריון וראש האריה שימש לו כקסדה. כשהופיע כך במיקנה נבהל אוריסתאוס ומאז אסר עליו להיכנס העירה עם שללו. תמונת הקרב בין הרקלס והאריה הנמאי או הרקלס עוטה את עור האריה הם מוטיבים נפוצים באמנות הפלסטית בתרבות המערבית.

על מנת לשבח את ניצחונו של הרקולס נקבעו "המשחקים הנמאים" ביוון.

המטלה השנייה הייתה להרוג את ההידרה, מפלצת המים מאגם לֶרְנָה. היא שכנה במאורה ליד מעיינות נהר אמימונה, והייתה משתכשכת בביצות העמוקות שהשתרעו מסביב. היה לה גוף של כלב ותשעה ראשי נחש, שאחד מהם היה בן אלמוות. היא ירקה ארס מפיה, ונשיפותיה היו קטלניות. היא הייתה מגיחה מהביצות, טורפת בעלי חיים ומשמידה יבול בשדות.

הרקלס הגיע למקום במרכבה שבה נהג אחיינו איאולאוס בן איפיקלס. הרקלס מצא את מאורת ההידרה, ובירי חיצים בוערים אילץ את ההידרה לצאת ולפת אותה בזרועותיו. ההידרה נצמדה אליו בלפיתה. לעזרתה נחלץ גם סרטן ענק, אותו שלחה הרה, שצץ מתוך הרפש ונשך את רגלו של הרקלס. את הסרטן מעך הרקלס בעקבו, אבל את ההידרה התקשה להרוג, מכיוון שכל ראש שרוצץ באלתו הצמיח מיד שני ראשים חדשים. אז קרא הרקלס לעזרתו את איולאוס. איולאוס הבעיר אש בחורשה ובענפים בוערים צרב את צווארי הראשים הכרותים. כך מנע מהם לצמוח מחדש. את הראש בן האלמוות קבר הרקלס לצד הדרך, והניח עליו סלע ענק. הוא שיסע את גוף ההידרה וטיבל את חיציו בארסה. מאז כל פציעה מחיצים אלו הייתה קטלנית.

כאשר שב הרקולס למיקנה טען אוריסתאוס כי המטלה לא בוצעה כראוי מכיוון שהרקולס נעזר באיולאוס.

כמטלה שלישית ציווה אוריסתאוס על הרקולס לתפוס ולהביא אליו את האיילה בעלת קרני הזהב ששוטטה בקיריניאה (אנ') שבארקאדיה. טייגטה בת אטלס שנמלטה מחיזוריו האלימים של זאוס הקדישה את האיילה לאלה ארטמיס כאות תודה על עזרתה.

הרקולס לא רצה להרוג בחיציו את האיילה המקודשת לאלה. לכן, רדף אחריה במשך שנה תמימה. במרוצתו הגיע עד לנהר איסטרוס (הדנובה) ואל הארץ האגדית שבירכתי צפון. שם עמד מתפעל למראה עצי הזית היפים והחליט לקחת מהם ולנטוע אותם באולימפיה. הוא ביקש מיושבי המקום ההיפרבוראים לקחתם והם נענו לבקשתו.

בתום אותה שנה רצה האיילה בשארית כוחותיה לעבר הר ארטמיס, וכשניסתה לחצות את הנהר לדון השיג אותה הרקולס. הוא נשא אותה בזרועותיו, וכאשר עבר בארקאדיה נתקל באפולו ובארטמיס שגערו בו על ששלח יד בחיה הקדושה. הרקולס שכנע אותם שהדבר נכפה עליו, המשיך בדרכו והביא את האיילה למיקנה.

המשימה הבאה שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה להביא את חזיר הבר ששכן בהר ארימנתוס. החזיר היה פושט על אזור פסופיס וזורע הרג והרס. בדרך התארח הרקולס אצל הקנטאור פולוס שהגיש לו בשר צלוי, אף שקנטאורים נוהגים לאכול רק בשר נא. פולוס שמר אצלו את כד היין המשותף לכל הקנטאורים, אך חשש למזוג ממנו לאורחו. הרקולס הרגיע אותו ופתח את הכד. לריח היין הבלתי-מהול נזעקו הקנטאורים, חמושים בסלעים ועצי אשוח. כשפרצו למערה הניס אותם הרקולס בגזרי עצים בוערים ובמטחי חיצים.

הרקולס רדף אחריהם ואחר כך חזר למערתו של פולוס. כאשר חזר למערתו של פולוס מצאו הרקולס מת. בהיעדרו בדק פולוס חץ מחיציו של הרקולס וניסה להבין מה מקור כוחו. החץ נשמט מידיו, שרט את רגלו, וסקרנותו עלתה לו בחייו.

הרקולס הלך משם לארימנתוס, מצא את מאורת חזיר הבר והניס אותו בצעקות מסבך הצמחייה לעבר אזור מכוסה בשלג עמוק. לאחר שעייף אותו במרדף קשר אותו והביאו למיקנה.

המטלה החמישית שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה לנקות את רפתותיו של אוגיאס מלך אליס.

הרקולס בא אל אוגיאס והציע לו לנקות את הרפתות תמורת עשירית מהבקר. אוגיאס הקשיב בלגלוג ספקני, אך בכל זאת נענה להצעה, בתנאי שהזבל יפונה עד רדת הערב.

הרקולס חפר תעלה אל החצר, היטה אליה את הנהרות פניוס ואלפאוס, ומצידה השני של הרפת חפר תעלה שתנקז את המים בחזרה אל אפיקיהם. מי הנהרות שטפו וסחפו את הדומן מהחצר ומהרפתות. אך בערב, כשנשלמה המלאכה, התכחש אוגיאס להבטחתו וסירב לתת להרקולס את מכסת הפרות. הדבר הובא לפני בוררים, ופילאוס בנו של אוגיאס אף העיד ביושר כנגד אביו. אוגיאס כעס על בנו וגירש אותו ואת הרקולס מהעיר.

כשחזר הרקולס למיקנה, סירב אוריסתאוס להכיר בניקוי הרפתות כמטלה שבוצעה כהלכה, מכיוון שלדבריו פעל הרקולס לשם רווח.

בסטימפליה שבארקאדיה השתכנו סביב האגם סיעות ציפורים בעלות ציפורניים, כנפיים ומקורים מפליז. הן היו עטות על כבשים ופרות, ולא נרתעו מלנעוץ את מקור המתכת שלהן גם באנשים.

כשהגיע הרקולס, הסתתרו הציפורים ביערות העבותים שצמחו סביב האגם. הרקולס קיבל מאתנה רעשן נחושת גדול שהתקין עבורו הפייסטוס. הרקולס התייצב בראש ההר והחריד ברעשן את הציפורים. כאשר הציפורים התעופפו מעל היער השמיד אותן הרקולס בחיציו.

כמטלה שביעית ציווה אוריסתאוס על הרקולס לתפוס את השור מכרתים. מספרים שהיה זה השור הלבן, שפוסידון שלח מבטן הים למלך מינוס. מינוס נדר לזבוח את השור לאל, אך הפר את נדרו. הוא שמר את השור הלבן לעצמו, ובמקומו זבח לאל שור רגיל. כתגובה למעשה החטא של מלך מינוס גרם פוסידון לאשת מינוס פסיפאה להתאהב בשור הלבן ולשכב איתו. לאחר קיום יחסי המין נעשה השור אלים ופרוע. הרקולס השתלט עליו והביא אותו למיקנה, הציגו לעיני אוריסתאוס ואז שחרר אותו. השור נדד עד למרתון ושם הציק לתושבי האזור עד שהומת לבסוף בידי תסאוס.

• 
  הרקולס משתלט על השור מכרתים בכד יווני מסוף המאה ה-5 לפנה"ס בסגנון קדרות הדמות השחורה במוזיאון האקרופוליס

המטלה השמינית שהטיל אוריסתאוס על הרקולס הייתה לתפוס ולהביא למיקנה את ארבע סוסותיו של דיומדס. דיומדס היה מלך תראקיה ושלט בביסטונים שהיו שבט אלים ופראי. את סוסותיו, שניזונו מבשר אדם, קשר בשלשלאות לאבוסיהן ונהג לפטם אותן בבשר אורחיו.

הרקולס הגיע בלילה אל ארמונו של דיומדס, חדר לאורווה בחשאי והתגבר על השומרים. את אחד השומרים השליך לאבוס המגואל בדם, והסוסות הרעבות טרפו אותו וגרסו בשיניהן את עצמותיו. הרקולס הוביל את הסוסות לחורש על חוף הים, הפקיד אותן בידי ידידו אבדרוס, ושב עם מלוויו כדי להדוף את הביסטונים שרדפו אחריו. לאחר שהביס אותם והרג את דיומדס, חזר הרקולס לחוף וגילה שהסוסות טרפו בינתיים את אבדרוס.

הרקולס קבר את ידידו ויסד במקום את העיר אבדרה. את הסוסות רתם למרכבה והדהיר אותן למיקנה. אוריסתאוס ציווה לשחרר אותן, והן עשו את דרכן צפונה אל הר אולימפוס, שם השמידו אותן חיות טרף.

לשם ביצוע המטלה התשיעית הרחיק הרקולס עד לחופי הים השחור. הוא נשלח להביא את חגורתה של היפוליטה מלכת האמזונות. את החגורה נתן לה ארס, אל המלחמה היווני. האמזונות היו שבט של נשים לוחמות אשר רכבו על סוסים ועסקו במלאכות גברים. הרקולס גייס חיל מתנדבים, נחת בנמל תמיסקירה ונפגש עם היפוליטה. היא הוקסמה למראה עוצמתו והבטיחה לתת לו את חגורתה. אבל הרה לבשה דמות של אמזונה והפיצה את השמועה שהנוכרים שהגיעו בספינה מתכוננים לחטוף את המלכה. האמזונות קפצו על סוסיהן ותקפו את היוונים. במהומה הרג הרקולס את היפוליטה ולקח את חגורתה.

המפלצת כריסאור והסוס המכונף פגסוס נולדו מתוך גופה של הגורגונה מדוזה כאשר כרת פרסאוס את ראשה. פגסוס מצא את מנוחתו באורוות האלים ואילו כריסאור הוליד מקלירואה, בתו של אוקיינוס, יצור כלאיים נוסף – גריאון הענק, שהיה בעל שלושה גופים מחוברים זה לזה במותניהם. גריאון ישב באי אריתיה, ליד שטף האוקיינוס המקיף כטבעת את העולם, שם היה לו עדר של פרות אדומות. את הפרות רעה עבורו אוריטיון בעזרת הכלב אורתוס. כלב זה, שהיה בעל שני ראשים, נולד למפלצות הכתוניות טיפון ואכידנה.

מטלתו העשירית של הרקולס הייתה ליטול מגריאון את עדר הבקר שלו, ולהביאו למיקנה. הוא הרחיק עד גבולות העולם המיושב והגיע לטרטסוס (תרשיש), ובמיצר שבין קצה אירופה וקצה אפריקה הציב את צוקי גיברלטר שנקראו על שמו.

כשהליוס, אל השמש, קפח בקרניו על ראשו, איים עליו הרקולס בחיציו, והאל השאיל לו את ספל הזהב שבתוכו שט כל לילה באוקיינוס בשובו אל המזרח. הרקולס הפליג בספל הזה לאריתיה, שם רוצץ באלתו את ראשיו של הכלב אורתוס, הרג את הרועה אוריטיון ולבסוף קטל בחיציו את גריאון עצמו. בספלו של הליוס הוביל הרקולס את העדר לטרטסוס, החזיר את הספל להליוס ופנה ליוון.

בדרך נלחם הרקולס בליגורים, שניסו לגזול ממנו את הבקר. כשאזלו חיציו, רגם את הליגורים בסלעים שזאוס המטיר למענו מהשמיים. בקצה איטליה נמלט שור אחד, שחה לסיציליה והרקולס שיצא בעקבותיו מצא אותו לבסוף ברפתו של המלך אריקס. המלך השחצן הזמין את הרקולס לקרב היאבקות. שלוש פעמים הכריע הרקולס את המלך עד שהרגו. כשהמשיך בדרכו צפונה, לאורך חוף הים האדריאטי, שילחה הרה בעדרו זבובי בקר. בעמל רב אסף הרקולס את הפרות המוכות שנפוצו בהרי תראקיה. הוא מילא את אפיקו של הנהר סטרימון בסלעים, חצה את הנהר עם העדר והגיע ללא תקלות עד ללשון היבשה ליד קורינתוס. שם, על צוק נישא, עמד הענק אלקיאונאוס ורגם אותו בסלעים. הרקולס הדף באלתו סלע שהושלך אליו והסלע שב בתנופה כפולה ומחץ את הענק.

לבסוף הביא הרקולס את העדר למיקנה, שם זבח אותו אוריסתאוס להרה.

הרקולס השלים עשר מטלות, אך מכיוון שאוריסתאוס לא הכיר במילוי שתיים מהן (קטילת ההידרה וניקוי רפתות אוגיאס) הוא שלח אותו למטלה אחת-עשרה. את העץ המניב תפוחים מזהב העניקה גאיה כשי כלולות לזאוס והרה. הוא ניטע במקום סתר, ועל תפוחיו השגיחו ארבע "נערות המערב", ההספרידות, בעזרתו של הנחש לאדון.
מכאן ישנן שתי גרסאות לסיפור:

• גרסה ראשונה: את מקומו של העץ ידע נראוס שר הים. הרקולס תפס אותו כשהיה שקוע בשינה ולא הרפה ממנו, על אף שנראוס ניסה להתחמק בלובשו צורות שונות ומשונות. לבסוף פצה האל הזקן את פיו וגילה לו את מקום הסתר. הרקולס הגיע לגן, הרג את הנחש ונטל מהתפוחים.
• גרסה שנייה: בדרכו נקלע הרקולס למקום שבו עומד אטלס ונושא את השמים. אטלס שרצה לנוח ביקש מהרקולס להחליפו, והרקולס הסכים בתנאי שאטלס יביא לו מהתפוחים. אטלס הניח על גב הרקולס את הנטל, יצא לדרך וחזר עם שלושה תפוחים. אבל מכיוון שטעם את טעמו המתוק של החופש עמד על דעתו שישלים בעצמו את המטלה ויביא את התפוחים לאוריסתאוס. הרקולס לכאורה הסכים, אך הסביר שנחוצה לו שהות על מנת לשים רפידה על ראשו, וביקש מאטלס שייקח ממנו לרגע את השמיים. אטלס הניח ארצה את התפוחים, עמס את משאו ואז הרים הרקולס את התפוחים ויצא לדרכו.

ישנה גם גרסה שמשלבת בין השתיים, כלומר הרקולס השתמש בנראוס רק כדי לגלות היכן נמצא המקום, ובאטלס כדי לקחת את התפוחים, כיוון שהרקולס לא יכול היה לקחת אותם בעצמו עקב התנגדות ההספרידות.

כאן מסתיימת מחלוקת הגרסאות.

כשעבר בלוב נתקל הרקולס בענק אנטאיוס בן פוסידון, שנהג לאלץ את העוברים להיאבק איתו ובגולגולותיהם ריצף את גג מקדש אביו. אנטאיוס היה בלתי מנוצח כל עוד נגעו רגליו באדמה, שכן הקרקע הייתה מחדשת את כוחותיו (כיוון שאימו הייתה גאיה). הרקולס נוכח שאינו יכול להכריעו ולכן הרים אותו, השהה אותו באוויר עד שנחלש, ואז מעך את צלעותיו והמיתו.

בשובו, כשעבר במצרים, נקלע הרקולס לארמונו של המלך בוסיריס (אנ'). מצרים לקתה אז בבצורת ממושכת, והמלך למד מפי הנביא פראסיוס מקפריסין, שהפוריות תשוב אל ארצו רק אם יזבח לזאוס איש נוכרי מדי שנה בשנה. בוסיריס זבח את הנביא עצמו, והמשיך לזבוח נוכרים שהגיעו למצרים. לצורך זה תפסו גם את הרקולס. אך כשהובל הרקולס לבוש מחלצות אל המזבח הוא ניתק את כבליו, הרג את בוסיריס ובנו ועשה שמות בשומריו.

בדרכו ליוון עבר הרקולס ליד הצוק שאליו רותק פרומתאוס. כשראה את העיט יורד כדרכו לנקר את כבדו של הטיטאן הכבול, שילח בו הרקולס חץ קטלני. בהסכמת זאוס שחרר את פרומתאוס.

כאשר חזר ליוון נתן הרקולס את התפוחים לאוריסתאוס אך הוא החזירם להרקולס שנתן אותם לאתנה והיא החזירה אותם לידי ההספרידות, כי לא ניתן לאדם בן תמותה להחזיק בפירות בני האלמוות.

כמטלה אחרונה, המטלה השתים-עשרה, נדרש הרקולס להעלות ממעמקי השאול את הכלב קרברוס, המוצב כזקיף בשער ממלכת המתים. היה זה יצור שמצווארו צמחו שלושה ראשי כלב, נחש שימש לו כזנב, וראשי נחשים בצבצו מגבו.

בטיינרון שבקצה הפלופונסוס ירד הרקולס לממלכתו של האדס. כשהופיע הגיבור בשערי השאול, נסו מפניו כל המתים מלבד שניים: הגורגונה מדוזה ומלאגרוס מקלידון. הרקולס רצה לדקור את מדוזה, אך נוכח לדעת שהיא צל חסר חיים.

הרקולס התייצב לפני אל המתים וביקש רשות להעלות את קרברוס. האדס הערמומי הסכים, אך הציב תנאי: הרקולס לא ישתמש בנשק. הרקולס התעטף בעור האריה, תפס בצווארו של הכלב ולפת אותו בחוזקה עד שהכניעו.

בעזרת זאוס אביו העלה הרקולס את קרברוס ממעמקי השאול והביאו למיקנה. לאחר שהציגו לעיני אוריסתאוס החזיר את הכלב אל השאול. בזמן שהותו בשאול שוחח הרקולס עם מלאגרוס מקלידון, הרקולס התלהב מהגיבור ושאלו אם יש לו אחות דומה לו שפנויה לנישואין. מלאגרוס סיפר לו על אחותו דיאנירה והרקולס יצא מהשאול והלך לבקש את ידה.

מותו של הרקולס מתואר בהרחבה במחזה "נשי טראכיס" של סופוקלס; הרקולס חשק באיולה בת אוריטוס ולכן לאחר שאביה סירב יצא לכבוש את אויכליה.

לאחר כיבושה לקח הרקולס את איולה ורצה לשאתה. אחד הזקנים בעיר גילה זאת לדיאנירה והיא נזכרה בשיקויו של נסוס, הקנטאור שהרקולס הרג בעזרת חץ מורעל, כך רצתה לשמר את אהבתו של הרקולס רק אליה כאשר משחה דיאנירה את כותנתו של הרקולס בדם הקנטאור, היא לא ידעה שהוא רעל, והרקולס מת בייסורים.

כאשר לא יכול היה לסבול יותר את כאבו שכנע את בנו הילוס להטיל אותו אל מדורת האש ועלה בסערה אל האולימפוס. על פי המסורת האירוע התרחש בקרבת העיר טראכיס.

כששמעה דיאנירה על מצבו של הרקולס לפני מותו, הצטערה על מעשיה, נעצה סכין בליבה ומתה.

עם הגעתו למשכן האלים נתקבל בהערצה ובהערכה על ידי שאר האלים, התפייס עם הרה והתחתן עם בתה הבה, אלת הנעורים, והפך לפטרון הגיבורים, אל הגבורה והכוח. לעיתים הוא מופיע גם כפטרון החלשים. אתרי פולחן ומקדשים רבים נבנו לכבודו, בהם הוא מוצג כגיבור שרירי, עוטה ראש אריה ומחזיק אלה.

שליטים רבים ביוון העתיקה ייחסו את מוצא בית המלוכה שלהם להרקולס. מהם מפורסמים בייחוד מלכי ספרטה ההרקלידים, כמו לאונידס הראשון, והשושלת הארגיאדית של מלכי מוקדון, כמו אלכסנדר הגדול.

מספר חוקרי מיתולוגיה יוונית ויוון הקלאסית, החל מן המלומד הגרמני קרל אוטפריד מולר (אנ') במאה ה-19, תיארו את מיתוס צאצאי הרקולס או ה"הרקלידאה" (Heracleidae) כמיתוס מוצא שנועד להצדיק בדיעבד את הפלישה הדורית לדרום יוון, ובייחוד לחצי-האי של הפלופונסוס. פלישה זו התרחשה במשבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-12 לפנה"ס, וכתוצאה ממנה החליפו הדורים את התרבות המיקנית ואת היוונים הפלסגים בפלופונסוס. כל ערי המדינה הדוריות העיקריות בפלופונסוס, ובכללן ספרטה, ארגוס וקורינתוס, ראו בהרקולס את האב המייסד של שושלות המלוכה שלהן. המונח "הרקלידאה" נשאל משם טרגדיה של המחזאי האתונאי אוריפידס, שם המתורגם מיוונית גם כ"צאצאי הרקולס". הטרגדיה מבוססת על המיתוס הדורי לפיו הבטיח זאוס לבנו הרקולס שהוא וצאצאיו ימלכו על הפלופונסוס, אך לאחר רצח הרקולס עקב תככיה של הרה גלו צאצאיו מן הפלופונסוס, ורק דורות לאחר מכן שבו לשם ככובשים, כדי לממש את הבטחת זאוס.

הרומים אימצו את הרקולס כמעט ללא שינויים למיתולוגיה שלהם. למעשה השם הרקולס הוא צורה שהושאלה מהשפה האטרוסקית של השם המקורי, הרקלס. עם זאת מספר מהעלילות עברו עיבודים קלים אשר יתאימו לתנאים הגאוגרפיים של האימפריה הרומית. שניים מן הקיסרים הרומיים – קומודוס ומקסימינוס דאיה – הביעו הזדהות עם הרקולס. גם פולחן הרקולס הועתק כמעט בשלמותו מתרבות יוון לזו של רומי.

אגדות הרקולס שימשו כאחד מהנושאים החביבים על האמנות האטרוסקית, ודמותו של הרקולס הופיעה פעמים רבות על מראות ברונזה שנמצאו מאותה התקופה.

בתקופה הקיסרית, הפולחן של הרקולס כאליל התרכז בעיקר בהיספניה ובגאליה.

ההיסטוריון טקיטוס מציין כי העמים הגרמאניים העריצו אף הם את הרקולס, ומציין בפרק 3 של "גרמאניה" כי: ”אצלם שהה, כפי שמזכירים, גם הֶרְקוּלֶס ובצעדם לקרב מקלסים הם אותו ראשונה לכל האנשים הגבורים. גם אלה להם שירים אשר במנגינתם, שהם קוראים לה בַּרְדִיטוּס, מלהיבים הם את הלבבות ומנחשים מהמנגינה עצמה את אחרית הקרב העומד לבוא; כי מפחידים או מפחדים הם במדה שׁהֵרִיעָה המערכה ולא קול אנושי נדמה להִשָּׁמֵעַ כי אם קול ענות הגבורה”.^[2]

חוקרים מודרניים משערים כי טאקיטוס למעשה תיאר את פולחן האל הגרמאני דונר (ת'ור) והחליף את שמו לשם האל הרומי ה"מקביל", הרקולס, מטעמי רומאניזציה (interpretatio romana).^[3]

את ספורי הרקולס אפשר לקרוא במספר מקורות:

• הוא מוזכר ב"איליאדה" של הומרוס (המחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס) בשיר יח' (משורה 107); בשיר יט' (משורה 87).
• בפואמה "מגן הרקלס" מאת הסיודוס (המאה ה-8 לפנה"ס).
• במחזה "הרקלס" מאת אוריפידס (המאה ה-5 לפנה"ס).
• במחזה "ילדי הרקלס" מאת אוריפידס.
• במחזה "נשי טראכיס" מאת סופוקלס (המאה ה-5 לפנה"ס).
• בספר מטמורפוזות מאת אובידיוס (נשלם בשנת 8 לספירה), בספר התשיעי. מוזכר גם: בספר 11, 628; ספר 12, 309' 574; ספר 15, 8, 47, 231.
• בביבליותקה של פסאודו-אפולודורוס (המאה ה-1 או ה-2 לספירה), ספר ב' (ד', 12).^[4]
• הרקולס מתואר כמי שנפצע קשה, מנשיכת ההידרה ולא מצא מרפא, עד שהופנה לאזור הגליל המערבי בידי זאוס מלך האלים. לאחר מסע מפרך הוא מגיע ליעדו, מוצא צמח מרפא שהיה, אולי, הדס ונרפא באורח פלא. לכן, קראו היוונים למקום עקא=רפואה ביוונית קדומה, וכוונתם לעיר עכו. ^{[דרוש מקור]}

על פי המיתוס היווני היה הרקולס בנם של זאוס ואלקמנה, אבל קיימות גרסאות נוספות. ההיסטוריון היווני הרודוטוס, כותב בספרו "היסטוריות" כי הרקולס היה אל עתיק ממוצא מצרי. הוא תואר במיתולוגיה היוונית כמי שלבוש בעור אריה, בדיוק כפי שלבשו הכוהנים במצרים העתיקה וכפי שמופיע גם בציורי קיר מאותו הזמן. הרקולס זוהה במצרים עם ח'ונסו, בנו של האל אמון-רע. הרודוטוס טוען כי ההוכחה העיקרית למוצאו של הרקולס היא, שהן אמפיטריון והן אלקמנה, הוריו של הרקולס, היו ממוצא מצרי. גרסה נוספת שמביא הרודוטוס היא שמוצאו של הרקולס מפניקיה. הוא ראה במו עיניו את מקדש הרקולס בצור, שבכניסה אליו ניצבו שני עמודים, עמודי הרקולס (בשם זה קרויים היום מיצרי גיברלטר). המקדש בצור הוקדש לאל הפיניקי מלקרת.^[5] אשתו הראשונה של הרקולס הייתה מגארה, שמוצאה היה פיניקי. היא הייתה בתו של קריאון, מלך תבאי, משושלת המלוכה של קדמוס, הנסיך הפיניקי מצור, שייסד את העיר.

• הרקולס בניו יורק סרט משנת 1969 עם ארנולד שוורצנגר.
• משא-המיתוס של אטלס והרקולס, מאת ג'נט וינטרסון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
• הרקולס (סרט, 1997) – חברת סרטי האנימציה וולט דיסני יצרה סרט פופולרי ומצליח בשנת 1997 אודות הרקולס.
• הרקולס: המסעות המופלאים סדרה שהופקה בין השנים 1995 ל-1999.
• ב-1998 יצאה סדרת טלוויזיה הרקולס הצעיר בה שיחק ראיין גוסלינג.
• ב-2009 יצא בחנוכה מחזמר לילדים בו מייקל לואיס שיחק את הרקולס ולצידו שחקה רוני דואני.
• הרקולס, האגדה מתחילה – סרט פעולה שיצא בשנת 2014 המתאר את עלילותיו של הרקולס ומלחמתו בכוחות הרשע.
• מארוול יצרו גיבור על המבוסס על הרקולס
• האסטרואיד הכפול 5143 Heracles (אנ') נקרא על שמו^[6]
• דמות ראשית במשחקי הווידאו Disney's Hercules, 12 Labours of Hercules, דמות משנית במשחקים Smite וGod of War.

• 
  הרקולס התינוק והנחש, המאה ה-2, המוזיאונים הקפיטוליניים, גבעת הקפיטולין ברומא
• 
  הרקולס והאריה הנימאי. פסל של מקס קליין (1879) באי המוזיאונים בברלין
• 
  תבליט המתאר את מעללי הגבורה בסרקופג רומי עתיק בגלריית אופיצי
• 
  הרקולס נאבק באריה מנמאה.
• 
  הרקולס וההידרה, תמונה מאת גוסטב מורו, 1867
• 
  הרקולס נאבק בחזיר מהר ארימנתוס; פסל מאת לואיס טואיילון, 1904
• 
  הרקולס הורג בחציו את הציפורים בסטימפליה. פרט מעיטור כד בסגנון הדמות השחורה מאטיקה, 540 לפנה"ס לערך. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.
• 
  הרקולס נאבק בשור מכרתים. פרט מעיטור כד בסגנון הדמות השחורה מאתונה, 480 לפנה"ס – 470 לפנה"ס.
• 
  הרקולס נלחם באמזונה. פרט ציור על כד בסגנון הדמות השחורה, אטיקה, 530 לפנה"ס – 520 לפנה"ס. מוצג כיום במוזיאון הלובר שבפריז.
• 
  הרקולס נלחם בגריאון (אוריטיון הגוסס מוטל על הרצפה). פרט ציור על כד בסגנון הדמות השחורה, אטיקה, 540 לפנה"ס לערך. מוצג כיום במוזיאון הלובר שבפריז.
• 
  הרקולס, אוחז ביד האחד אלה ובידו השנייה תפוח מתפוחי ההספרידות. פסל ברונזה מצופה זהב, המאה השנייה, פומפיי. הפסל נקבר לאחר שפגע בו ברק, והתגלה בחפירה ארכאולוגית בשנת 1864. מוצג כיום במוזיאון הוותיקן.
• 
  הרקולס עטוף בעור האריה מנמאה עם קרן השפע ותפוחי הספרידות, בפסל מהמאה השנייה לספירה, במוזיאון פיו קלמנטינו במוזיאוני הוותיקן
• 
  הרקולס מחזיק את בנו טלפוס בפסל מהמאה ה-2 במוזיאוני הוותיקן
• 
  פרסקו של הרקולס מוצא את בנו טלפוס(אנ') יונק מצביה, כשארקדיה(אנ'), פאן ובתולה מכונפת מסתכלים, מהאוגוסטאום של הרקולנאום מהמאה ה-1 במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי
• 
  הרקולס והאיילה מקריניאה בתבליט אוסילה (אנ') מהמאה ה-1 מפומפיי במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי

• גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים, (מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר, 2007. עמ' 177–220.(הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הרקולס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הרקולס

• הרקולס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יעל רנן, ספרות המערב: הרקולס וקוטלת הגבר 2.4
• הרקולס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

המיתולוגיה היוונית ודת יוון העתיקה
אלים אולימפיים	זאוס • הרה • פוסידון • דיוניסוס • אפרודיטה • אתנה • אפולו • ארטמיס • ארס • הפייסטוס • הרמס • דמטר
אלים אולימפיים לשעבר	האדס • הסטיה
אלים כתוניים	האדס ופרספונה • גאיה • דמטר • הקטה • דיוניסוס • טרופוניוס (אנ') • טריפטולמוס (אנ') • האריניות
גיבורים	אגממנון • אדיפוס • אודיסאוס • אוינופיון • איאס • אכילס • אנטיגונה • בלרופון • דאוקליון • הקטור • הרקולס • טינדראוס • יאסון והארגונאוטים • מינוס • מנלאוס • פאריס • פריאמוס • פרסאוס • קדמוס • תסאוס • הרו ולאנדרוס
מקומות מרכזיים	אולימפוס • ארגוס • אתונה • דלפי • טרויה • טרטרוס • כיוס • לאקוניה • הלבירינת • ספרטה • השאול • תבאי • שדות אליסיום • שדות אספודל
יצורים מיתיים	אורתוס • אכידנה • אלמנטלים • ארגוס • גורגונות • גיגאנטים • האריה מנמאה • הידרה • היפוקמפוס • הרפיה • טיטאנים • טיפון • כימרה • מדוזה • מוזות • מינוטאורים • סאטירים • סטימפליה • סלמנדרה • סקילה וכריבדיס • פגסוס • קאמפה • קיקלופים • קנטאורים • קרברוס
אירועים מיתולוגיים בולטים	טיטאנומכיה • גיגאנטומכיה (גיגאנטים) • מלחמת טרויה • מסע הארגונאוטים
יצירות בולטות	האיליאדה והאודיסיאה • תאוגוניה • ארגונאוטיקה • דיוניסיאקה • ביבליותקה (פסאודו-אפולודורוס) • מטמורפוזות
סופרים	אוריפידס • אייסכילוס • אפולוניוס • אריסטופאנס • הומרוס • הסיודוס • סופוקלס

המיתולוגיה הרומית ודת רומא העתיקה
אלים עיקריים	אפולו • דיאנה • וולקן • ויקטוריה • ונוס • יונו • יופיטר • לארס • מינרווה • מרס • מרקוריוס • נפטון • סול אינוויקטוס • פורטונה • פלוטו • קווירינוס • קרס
אלים משניים	אדראנוס • אוורונקי • אוורונקוס • אורקוס • איניואוס • בונה דיאה • בלונה • ברומיוס • האדס • וריטאס • טיברינוס • טרה • יאנוס • לופרקוס • לימנטינוס • סטורנוס • פאונוס • פבריס • פולגורה • פומונה • פורינה • פרוסרפינה • פריאפוס • קאלוס • קופידון • קליטוני • קסטור ופולוקס • רומא
גיבורים מרכזיים	איניאס • הרקולס • רמוס ורומולוס
נושאי משרה דתית	אוגור • בתולה וסטלית • הרוספקס • פונטיפקס מקסימוס • פלאמן • רקס נומרנסיס