כתלות במקור תואר פריאפוס כבן של אפרודיטה מדיוניסוס, או כבן של דיוניסוס וכיאונה,[1] כאבא או הבן של הרמס, או כבן של זאוס או פאן. על פי האגדה קיללה אותו הרה בהיותו ברחמה של אפרודיטה באין-אונות מעיקה (הוא לא יוכל להגיע לזקפה כשיגיע הזמן לקיום יחסי מין), בכיעור ובנפש מגונה, כנקמה על החוצפה של הגיבור פאריס שקבע שאפרודיטה יפה יותר מהרה. כשאפרודיטה ילדה אותו בסמוך לעיר למפסאקוס (Λάμψακος) שבאסיה הקטנה, הוא נולד מעוות בגלל הקללה של הרה, ולכן אפרודיטה נטשה אותו על מדרון גבעה. רועים גילו אותו וגידלו אותו.
פריאפוס הצטרף לפאן ולסאטירים כרוח של פריון וצמיחה, אף שהיה מתוסכל תמידית מאין האונות שלו. באנקדוטה גסה שכתב אובידיוס הוא ניסה לאנוס את האלה הסטיה, אך הניסיון סוכל על ידי חמור, שהנעירה שלו גרמה לו לאבד את זקפתו ברגע הקריטי והעירה את הסטיה. האפיזודה גרמה לו לשנאה מתמשכת של חמורים ורצון לראות אותם מומתים לכבודו. הסמל של אופיו התאוותני היה זקפה אינסופית ואיבר המין הגדול שלו. מיתוס אחר קבע שהוא רדף אחרי הנימפהלוטיס (אנ'), עד שהאלים ריחמו עליה והפכו אותה לעץ הלוטוס.
פולחן ותכונות
פריאפוס מצויר עם התכונות של מרקוריוס בפרסקו שנתגלה בפומפייפרוטומה של פריאפוס מארד סביב 100 לפנה"ס. נתגלה בווילה די פאפירי בהרקולנאום
האזכור הנרחב הראשון של פריאפוס הוא בקומדיה הנושאת את שמו שנכתבה במאה הרביעית לפני הספירה על ידי המשורר קסנרכוס (Ξέναρχος). פולחן פריפאוס התחיל במקור על ידי מתיישבים יוונים בעיר למפסאקוס שבאסיה הקטנה (שלפי האגדה נולד פריאפוס בסמוך אליה), התפשט אל יוון, ובסופו של דבר לאיטליה במהלך המאה השלישית לפני הספירה. ברומא העתיקה הוא קיבל את השם Mutunus Tutunus (שתי המלים הן נגזרות למילים מהעגה הרומאית לפין). לוקיאנוס מסאמוסאטה מספר שבביתיניה מתואר פריאפוס כאל לוחם, מורה כפרי לארס העולל, "שלימד אותו תחילה לרקוד, ורק אחר כך להילחם". ארונוביוס(Arnobius) היה מודע לחשיבות שהוענקה לפריאפוס באזור זה סמוך להלספונט.[2] גם פאוסניאס מציין:
לאל הזה סוגדים במקומות בהם רועים כבשים ועיזים או שיש נחילי דבורים, אך תושבי למפסאקוס מעריצים אותו יותר מכל אל אחר, והם קוראים לו בנם של דיוניסוס ואפרודיטה.
משמעות הסגידה כלפיו בעת העתיקה המאוחרת יותר, לא הייתה יותר מפולחן של פורנוגרפיה מתוחכמת.
מחוץ לאזור ה"בית" שלו באסיה הקטנה, נחשב פריאפוס בין תושבי הערים כסוג של בדיחה. עם זאת, הוא מילא תפקיד חשוב יותר באזור הכפרי, שם נתפס כאל מגן. הוא נחשב לאל הפטרון של המלחים והדייגים ואחרים הזקוקים למזל טוב, שהאמינו שנוכחותו תמנע את עין הרע.
נראה כי לפריאפוס לא היה פולחן מסודר וסגדו לו בעיקר בגנים או בבתים, אם כי יש עדויות על מקדשים המוקדשים לאל. בעל החיים שנהגו להקריב לו היה החמור, אך גם קורבן של מנחות חקלאיות (כמו פירות, פרחים, ירקות ודגים) היה נפוץ מאוד.
זמן רב אחרי נפילת רומא ועליית הנצרות, המשיכו לקרוא לעזרת פריאפוס כסמל לבריאות ופוריות. בכרוניקה של לנרקוסט(Lanercost Chronicle) מהמאה ה-13, המתארת את ההיסטוריה של צפון אנגליה וסקוטלנד, מסופר על "אח עמאי ציסטרציאני" שהציב פסל של פריאפוס (simulacrum Priapi statuere) במטרה לעצור מגפה של מחלת בקר.[4]
תיאורים
פסלון ברונזה של פריאפוס מהמאה הראשונה לספירה שנתגלה בפיקרדי בצפון צרפת, הבנוי משני חלקים, שהחלק העליון מסתיר פאלוס ענק
התכונה האייקונית של פריאפוס הייתה הפריאפיזם שלו (פין בזקפה מתמדת). עם התפתחות הפולחן שלו מוזגו לתוכו כנראה כמה אלים פאליים שהיו קיימים קודם להתפתחות הפולחן שלו. הוא היה מיוצג במגוון דרכים, לרוב כדמות מעוצבת דמוי גנום עם פאלוס זקוף עצום. פסלי פריאפוס היו נפוצים ביוון וברומא העתיקה, והוצבו בגנים. אתונאים מיזגו את פריאפוס עם הרמס, אל הגבולות, ותיארו אל בן כלאיים עם קסדה מכונפת, סנדלים וזקפה ענקית.
מאפיין נוסף של פריאפוס היה המגל אותו הוא נושא לעיתים קרובות בידו הימנית. כלי זה גם שימש לאיים על גנבים, ללא ספק בסירוס.[5][6]
מספר מכתמים, שנכתבו כנראה לעטר מקדשים של פריאפוס, נאספו בקובץ פריאפיאה. במכתמים אלו פריאפוס מאיים לעיתים קרובות בתקיפה מינית כנגד גנבים פוטנציאלים.[7]
כמה ציורים רומאיים של פריאפוס שרדו. אחד מהתמונות המפורסמות ביותר של פריאפוס הוא מבית וטי(House of the Vettii) בפומפיי. פרסקו מתאר אל השוקל את הפאלוס שלו כנגד שק גדול מלא מטבעות. בהרקולנאום הסמוכה נחשף דוכן מזון שמאחוריו היה ציור של פריאפוס, כנראה כסמל למזל טוב עבור הלקוחות.
בספרות
בנוסף לאוסף המכונה פריאפיאה שהוזכר לעיל, פריאפוס הוא דמות המופיעה לעיתים קרובות בחרוזים ארוטיים או מיתולוגיים בלטינית.
בפסטיבלים של אובידיוס מתואר כיצד הנימפהלוטיס נרדמה במשתה בהיותה שיכורה, ופריאפוס ניצל הזדמנות זו לנסות לאנוס אותה. הוא התקרב בגנבה, ורגע לפני שהספיק לחבק אותה, התריע חמורו של סילנוס(Silenus) ב"נעירות מחרישות אוזניים". לוטיס התעוררה ודחפה את פריאפוס, אך הבריחה האמיתית היחידה שלה הייתה להפוך לעץ הלוטוס. כדי להעניש את החמור על שקלקל את ההזדמנות שלו, הכה אותו פריאפוס למוות בפאלוס הענק שלו. בגרסאות מאוחרות יותר של הסיפור, לוטיס הוחלפה באלה הבתולה הסטיה. האנקדוטה של אובדיוס נועדה להסביר מדוע נהגו להקריב חמורים לפריאפוס בעיר למפסאקוס על ההלספונט, שם סגדו לו כצאצא של הרמס.
פריאפוס מוזכר כמה פעמים ברומן הרומאי סטיריקון של פטרוניוס. בהקדמה ובהערות לתרגום של הרומן יצר המתרגם ויליאם ארוסמית (William Arrowsmith) הקבלה בין הציד אחר גיבור הרומן וזה של פוסידון באודיסאה של הומרוס.
פריאפוס מוזכר בסיפורו של הסוחר, אחד מסיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר. במהלך התיאורים של הגן, שגיבור הסיפור ג'ניוארי יצר, הוא קורא לעזרה לפריאפוס בדמותו כאל הגנים. הוא נועד להזכיר לקורא, או לקהל השומעים שכוונותיו של ג'ניוארי מונעות מתאווה ולא מאהבה.
תפקידו של פריאפוס כאל פטרון למלחי ספינות הסוחר ביוון העתיקה וברומא העתיקה הוא של מגן ומסייע בניווט. עדויות מספינות טרופות מכילות פריטים אפוטרופיים שימאים הביאו לסיפון כדוגמת פאלוס מטרקוטה ודמות פריאפוס מעץ. עדויות אלו במקביל לשימוש בסמנים פריאפיים מעץ שהוקמו באזורים של מעבר מסוכן או באזורי נחיתה ספציפיים, מוכיחים שתפקידו של פריאפוס הוא נרחב בהרבה ממה שחשבו בעבר.[8]
אף על פי שפריאפוס נקשר בדרך כלל לניסיונות כושלים של אונס נגד הנימפה לוטיס והאלה הסטיה בקומדיה "פסטיבלים" של אובידיוס, והיחס קל הדעת לאל בסביבה העירונית, ניתן לזהות את תכונות ההגנה המיוחסות לפריאפוס לחשיבות המיוחסת לפאלוס בעת העתיקה (במיוחד הקשר שלו לפוריות והגנה על גינות). ביוון חשבו שלפאלוס יש לו מוח משלו, דמוי-בעלי-חיים, נפרד ממוחו של הגבר. הפאלוס נקשר גם ל"בעלות ותיחום טריטוריאלי" בתרבויות רבות, מה שתרם לתפקידו האחר של פריאוס כאלוהי הניווט.
שימושים מודרניים
פריאפיזם – מונח רפואי שנגזר מהמאפיין הבולט בדמות של פריאפוס המתאר מצב מתמשך, בדרך כלל כואב, בו יש זקפה מספר שעות, ללא גירוי מיני
פריאפולידה – מערכה של תולעים ימיות בלתי סגמנטליות המכונות לעיתים תולעי פין או פריאפולידים (Priapulids). השם המדעי של המערכה מתייחס לאל הפריון היווני, בשל צורתן הכללית של התולעים שחלקן הקדמי מזכיר פין
Mutinus caninus – מין של פטרייה הצומחת על עצים נרקבים שיש לה צורת פאלוס שהוא המקור לשמה המדעי. Mutinus הוא השם הרומי לפריאפוס.
גמדי גינה – כמה חוקרים משערים שגמדי הגינה הפופולריים המודרניים הם צאצאים של פריאפוס.[9][10]
Brown, Emerson, Jr. "Hortus Inconclusus: The Significance of Priapus and Pyramus and Thisbe in the Merchant's Tale". Chaucer Review 4.1 (1970): 31–40.
“Priapus and the Parlement of Foulys”. Studies in Philology 72 (1975): 258–74.
Coronato, Rocco. “The Emergence of Priapism in the Two Gentlemen of Verona”. In Proteus: The Language of Metamorphosis, ed. Carla Dente, George Ferzoco, Miriam Gill and Marina Spunta. Aldershot: Ashgate, 2005, chapter 8, 93–101.
Delord, Frédéric. "Priapus". 2009. In A Dictionary of Shakespeare's Classical Mythology (2009–), ed. Yves Peyré.
Franz, David O. "Leud Priapians and Renaissance Pornography". SEL: Studies in English Literature 1500–1900 12, n°1 (winter 1972): 157–72.
^כשהוא מגחך על ההיבטים המילוליים של אלים פגאניים שקיבלו צורה אנושית, הוא מזכיר "את פריאפוס ההלספונטיאני הנושא בין האלות, הבתולות והנשים הנשואות, אותם חלקים שהיו מוכנים כל הזמן למפגש". (ארנוביוס, "שבעה ספרים כנגד עובדי האלילים" (on-line text).
