תסאוס
Θησεύς

תפקיד	מלך אתונה
תרבות	מיתולוגיה יוונית
אב	אייגאוס, פוסידון
אם	אייתרה
בן או בת זוג	פדרה, היפוליטה, אריאדנה, אנטיופה, הלנה
צאצאים	איפיגניה, מלאניפוס, דמופון, אקמאס, היפוליטוס

תֵסֶאוּס (ביוונית Θησεύς) או תזֵאוס, היה מלכה המיתולוגי של אתונה העתיקה, בנם של אייתרה ושל אייגאוס ופוסידון, שכן על פי הסיפור אייתרה קיימה יחסים עם שניהם באותו לילה והרתה לשניהם. כמו פֶּרְסֶאוּס, קַדְמוֹס או הרקולס היה גם הוא גיבור-מייסד, וכמותם נאבק וגבר על אויבים שסימלו את הסדר החברתי והדתי הקדום.

תסאוס היה גיבור מייסד אִיוֹנִי, בשונה מהרקולס, שהיה גיבור דוֹרִי. הוא נחשב על ידי האתונאים כגדול המחוקקים שקמו להם מעולם. שמו נגזר מאותו השורש כמו המלה "תֶסְמוֹס" (θεσμός), שפירושה ביוונית "מוסד". תסאוס הוא האחראי לסינוקימוס – איחודם הפוליטי של כפרי אַטִיקָה תחת שלטונה של אתונה, מעשה המיוצג על ידי מסע התלאות שלו. בשל היותו מלך מאחד, הוא התגורר בארמון שבנה על האקרופוליס ואשר דמה, כפי הנראה, לזה שחשפו הארכאולוגים במיקנאי. פאוסניאס מספר כי לאחר איחודה של אטיקה ייסד תסאוס את פולחן אפרודיטה פּאנְדֶמוֹס ("אפרודיטה של העם כולו") ואת פולחן האלה על מורדותיו הדרומיים של האקרופוליס.

בקומדיה "הצפרדעים" מייחס אריסטופאנס לתסאוס המצאת רבות ממסורות היומיום של האתונאים.

אייגאוס, אחד ממלכיה הקדומים של אתונה, נשא לו לאישה את אַייתֶרָה בת פיתאוס מלך טְרוֹיזֵן, עיר קטנה דרומית-מערבית לאתונה. בליל כלולותיהם חצתה אייתרה את הים אל האי ספאירייה הסמוך לחוף, ובו שכבה גם עם פוסידון (אל הים ורעשי האדמה). מן הזיווג הכפול נולד תסאוס, ועירוב הזרע, כפי שחשבו הקדמונים, הוא שהעניק לו תכונות אלוהיות ואנושיות גם יחד (אל למחצה). כפל-אבות, כאשר אב אחד הוא בן-אלמוות והשני בן-תמותה, היה מאפיין נפוץ של הגיבורים המיתולוגיים היווניים. כאשר הרתה אייתרה, החליט אייגאוס לשוב אל אתונה. אך קודם עזיבתו טמן את סנדליו ואת חרבו תחת סלע ענק ואמר לה, כי לכשיגדל בנה, עליו להזיז את הסלע אם כוחו יעמוד לו, וליטול לעצמו את כלי הנשק, הוכחה למוצאו המלכותי. באתונה חבר אייגאוס למֵדֵיאָה, אשר נמלטה מקוֹרִינְתוֹס לאחר שהרגה את ילדיה מיָאסוֹן, ומצאה באייגאוס בן לוויה חדש. כוהנת ובת-לוויה גם יחד ייצגו באתונה את הסדר הקדום.

תסאוס גדל בארצה של אמו, וכאשר בגר והפך איש צעיר ואמיץ, הזיז את הסלע ומצא את כלי הנשק של אביו. אמו גילתה לו את זהותו האמיתית של אביו, ואמרה כי עליו ליטול את החרב והסנדלים חזרה אל המלך ולטעון לזכותו לכתר. כדי להגיע לאתונה, יכול היה תסאוס לבחור בדרך הים הבטוחה, או לעשות דרכו ביבשה, בנתיב המסוכן סביב המפרץ הסרוני, בו ייתקל בשישה שערי שאול, שעל כל אחד מהם שומר אויב כתוני בדמותם של גנבים ובריונים. תסאוס הצעיר, שהצטיין באומץ לבו ובשאפתנותו, החליט ללכת בדרך היבשה, וגבר על בריונים רבים.

באֶפִּידָאוּרוֹס, תחנתו הראשונה, שהייתה מקודשת לאַפּוֹלוֹן ולמרפא אַסְקְלֵפְּיוֹס, גבר תסאוס על הבריון הכְתוֹנִי פריפטס "החובט", שהיה הולם ביריביו ומשליכם ארצה, ולקח ממנו את האלה הכבדה עימה הוא מזוהה לעיתים קרובות בציורי כדים.

בשער השאול אשר באיסתמוס הקורינתי ניצב שודד ושמו סִירִיון (סיניס). הוא היה תופס את עוברי האורח וקושרם בין שני עצי אורן מכופפים לאדמה. אחר כך היה משחרר את העצים מאחיזתם וכך משסע לגזרים את קורבנותיו. תסאוס הרגו באותה דרך עצמה. לאחר מכן שכב עם פריגונה, בתו היפה של סיריס, אשר הרתה לו וילדה את מֶלאנִיפּוֹס.

בעלילה אחרת, שהתרחשה צפונית לאיסתמוס, במקום הנקרא קרומיאון, הרג תסאוס חזירה עצומת-ממדים, החזירה מקרומיאון, שגודלה על ידי זקנה בשם פַייאָה. על פי גרסאות אחדות נקראה החזירה עצמה בשם זה.

סמוך למגארה אילץ שודד זקן בשם סקירון את העוברים לרחוץ את רגליו על שפת צוק. כאשר היו מתכופפים, בעט בהם והשליכם אל מרגלות הצוק, שם היו למאכל מפלצת ים (ועל פי גרסאות אחרות צב ענק). תסאוס דחף אותו מן הצוק אל מותו.

יריב נוסף שנקרה בדרכו היה קרקיון, מלך אלאוסיס, שנהג להזמין את עוברי האורח להיאבק עמו, ולאחר שניצחם היה הורג אותם. תסאוס גבר על קרקיון בקרב היאבקות והרגו. אחת הפרשנויות לסיפור זה היא כי קרקיון היה "מלך שנתי", אשר מדי שנה נדרש להילחם על חייו כדי להוסיף ולמלוך, ואם הובס היה המנצח תופס את מקומו. תסאוס ביטל את הטקס הדתי הארכאי הזה בכך שסירב למלוך במקום קרקיון.

הבריון האחרון היה פרוקרוסטס מאלאוסיס, שהציע לעוברי האורח את מיטתו. כדי להתאים את גופם למיטה, היה מותחם או מנסר את רגליהם. תסאוס גבר על פרוקרוסטס, אך איננו יודעים אם קיצץ את גופו או האריך אותו על מנת להתאימו למיטה^[1].

כאשר עלילות תסאוס החלו מופיעות לראשונה בעיטורי כלי חרס, כבר היו כל המקומות הללו אתרים מקודשים מימים ימימה. הציורים מקדימים, כמובן, את הסיפורים הראשונים בכתב אודותיו.

• 
  פרט של ציור על גבי קיליקס: תסאוס, פייאה והחזירה מקרומיאון.

• 
  מדאה הורגת את אחד מילדיה. פרט מציור על כד מקפואה בסגנון הדמות האדומה, 330 לפנה"ס לערך, נתגלה בקומאי. מוזיאון הלובר, פריס.

תסאוס הגיע אל אתונה. אייגאוס אירח אותו בביתו, ואף שלא זיהה את הזר הצעיר והחסון, חשד בכוונותיו. מדאה, אשת אייגאוס, לעומת זאת, זיהתה מיד כי תסאוס הוא בנו של אייגאוס, ומאחר שחששה פן יגזול את ירושת הממלכה מבנה שלה, מדוס, החליטה לגרום למותו. היא ביקשה מתסאוס ללכוד את השור מכרתים, סמל עוצמתה של כרתים, חיה אימתנית שהפילה חיתתה על יושבי מרתון.

בדרכו אל מרתון נקלע תסאוס לסערה עזה ומצא מקלט בביתה של קשישה בשם הקאלה. הוא גולל בפניה את סיפורו, והיא נשבעה להעלות קורבן לזאוס אם יצליח במשימתו. תסאוס אכן גבר על השור ולכד אותו, אך כששב אל ביתה של הקאלה גילה כי כבר מתה. לאות כבוד העניק את שמה לאחד מן הדֶמוֹי (ישובים) של אטיקה, וכך הפך – במובן מסוים - את תושביו לבניה המאומצים של הקשישה.

כאשר שב תסאוס עטור ניצחון אל אתונה, שם העלה את השור לקורבן, ניסתה מדאה להרעילו. ברגע האחרון זיהה אייגאוס את סנדליו, מגינו וחרבו והפיל את קובעת יין התרעלה מידיו של תסאוס. כך שבו והתאחדו האב והבן. מדאה – על פי המסופר – גורשה מן העיר.

גרסה אחרת של המיתוס מספרת כי לפַּסִיפַאֵה, אשת מִינוֹס מלך כרתים, היו ילדים נוספים שנולדו קודם שהביאה לעולם את המינוטאורוס. הבכור שבהם, אַנְדְרוֹגֶאוּס, הפליג אל אתונה כדי ליטול חלק בחגיגות הפַּנְאַתֵנַאיָה, שנערכו אחת לחמש שנים. מאחר שהיה חזק בגופו ומוכשר, עשה חיל וזכה בתחרויות אחדות, ולא חלף זמן רב והוא הפך חביבו של הקהל, למורת רוחם של הפלנטידים, חמישים בני פאלאס שחיו בחצר בית המלכות.

הפלנטידים, אחייניו של המלך אייגאוס, היו שחצנים ומנופחים מחשיבות עצמית. הם נהגו להילחם ברחובות ולשבת בטל בגינות הארמון, ולכן איש לא רצה בחברתם. הם נתקנאו בהצלחתו של אנדרוגאוס, ובאחד הערבים, כששב מן התחרויות אל מעונו, תקפו אותו מן המארב. אנדרוגאוס נאבק בהם באומץ רב, אך לא יכול היה למספרם הרב. הם הרגוהו והותירו את גווייתו מושלכת ברחוב.

כאשר נודע למלך מינוס על גורל בנו, אסף את כל אוניותיו ושט אל אתונה. עם שחר, לנוכח אנשי אתונה כולם, דרש מינוס מאייגאוס לתפוס ולהסגיר לידיו את רוצחי בנו, אחרת לא יחוס על העיר. לאייגאוס, שלא ידע מיהם הרוצחים, לא נותרה כל ברירה אלא למסור את אתונה לחסדיו של מינוס. עונשם של האתונאים היה כדלקמן: אחת לשבע שנים (מקץ כל "שנה גדולה") הועלו על סיפונה של אונייה שבעה מן האמיצים שבבחורי אתונה ושבע מן היפות שבעלמותיה והובאו אל כרתים, טרף למינוטאורוס.

המעשה אירע 21 שנים קודם בואו של תסאוס העירה. שמו נתפרסם כמי שהלך בדרך החוף הידועה לשמצה מטרויזן וקטל כמה מן הבריונים האימתנים ביותר שלאורכה. הפלנטידים הבינו עד מהרה כי גם שעתם מתקרבת, ועל כן טמנו לו מלכודת. עשרים וחמישה מביניהם עלו על העיר מכיוון אחד, בעוד עשרים וחמישה הנותרים אורבים במקום סמוך לה הנקרא גארטוס. תוכניתם הייתה לתקוף בהפתעה את תסאוס, אייגאוס ומשמר הארמון מלפנים ומאחור גם יחד, אך תסאוס לא נפל בפח. מזימתם נודעה לו מפי שליח בשם לאוס, והוא חמק מן העיר בחצות הליל והפתיע את מבקשי נפשו. צחוק הגורל היה, כי דווקא תוכניתם היא שגרמה למפלתם, משום שקל היה לתסאוס לגבור על שתי חבורות נפרדות מאשר להתייצב מול כנופיה אחת גדולה. כשעלה השחר כבר היו כולם בין המתים. ברם, למרות שתסאוס הרג את רוצחי אנדרוגאוס, לא נתרצה מינוס ולא ביטל את מס הדמים שהטיל על תושבי אתונה. על כן התנדב תסאוס לצאת אל כרתים ולהרוג את המינוטאורוס.

• 
  תסאוס והמינוטאור, ציור על כד בסגנון הדמות השחורה (אנ') מן המאה ה-6 לפנה"ס
• 
  תסאוס והמינוטאור על גבי לקיתוס (אנ') קטן מסביבות 500 לפנה"ס במוזיאון האגורה
• 
  תסאוס נלחם במינוטאור. פסל בגני טווילרי שבפריז
• 
  תסאוס הורג את המינוטאורוס בפסיפס מפומפיי במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי
• 
  תסאוס וראש המינוטאור
• 
  תסאוס המשחרר לאחר הריגת המינוטאורוס בפרסקו מהאוגוסטאום של הרקולנאום מהמאה ה-1 במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי

על פי אחת מגרסאות המיתוס, אסר מינוס מלך כרתים מלחמה על האתונאים וניצח בה. אחר כך דרש כי אחת לשבע שנים ישלחו האתונאים שבעה בחורים ושבע עלמות, בתולים ובתולות, טרף למינוטאורוס, מפלצת שחציה אדם חציה שור וחיה בלבירינת שבנה דַיידָלוֹס.

כשהגיעה הפעם השלישית, התנדב תסאוס לצאת בעצמו אל כרתים כדי לקטול את המפלצת. הוא התחלף עם אחד הצעירים, ויצא בספינה שהניפה מפרשים שחורים. הוא הבטיח לאביו אייגאוס, כי אם יצליח במשימתו - יניף בשובו מפרשים לבנים, אות כי שלום לו. אריאדנה, בת המלך מינוס, התאהבה בתסאוס, ולאחר שנועצה בדיידלוס מסרה לתסאוס פקעת חוט, כדי שיוכל למצוא דרכו החוצה מן המבוך. תסאוס התנפל על המינוטאורוס בעודו ישן והכה אותו למוות באגרופיו. חיי הצעירים ניצלו, והם נמלטו יחד עם תסאוס ואריאדנה. בדרכם חזרה אל אתונה נטש תסאוס את אריאדנה באי נַקְסוֹס. למחרת היום, כשגילתה אריאדנה כי תסאוס עזב, הטילה בו קללה כי ישכח להחליף את המפרש השחור בלבן. על פי גרסה אחרת של הסיפור נתגלה האל דִיוֹנִיסוֹס לתסאוס ואמר לו כי בחר כבר באריאדנה להיות לו לאישה, וציווה עליו לנטוש אותה באי נקסוס. חיבורים אחרים גורסים, כי אריאדנה חלתה ומתה בדרכה הביתה, ותסאוס בצערו הרב שכח להחליף את המפרשים. כשראה אייגאוס כי הספינה המתקרבת לחופי אתונה מניפה מפרש שחור, הבין כי בנו אינו עוד בין החיים, ולכן השליך עצמו הימה וטבע. מאז נקרא ימה של אתונה בשם הים האגאי. ישנה גרסה לפיה תסאוס שכח להקריב לפוסידון קורבן, ולכן פוסידון קילל אותו שישכח להחליף מפרש. תסאוס ושאר הצעירים שבו בשלום למולדתם.

פְּלוּטָרְכוֹס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-1, משתמש בחיבורו "חיי תסאוס" בגרסאות שונות של סיפור הריגת המינוטאורוס, בריחת תסאוס ואהבת אריאדנה אליו. מקורותיו של פלוטרכוס, שלא כולם שרדו, כללו את פֶרְקִידֵס (אמצע המאה השישית לפנה"ס), דֶמוֹן (300 לפנה"ס לערך), פִילוֹכוֹרוֹס וקְלֵיידֶמוֹס (שניהם בני המאה הרביעית לפנה"ס).

פְּלוּטָרְכוֹס מספר, כי "האתונאים שמרו על אונייה זו בעלת שלושים המשוטים, שבה שט תסאוס עם העלמים וחזר בשלום, עד ימיו של דמטריוס מפאלרון. הם היו מוציאים ממנה מפעם לפעם את הקורות הישנות וקובעים תחתיהן אחרות חדשות וחזקות, עד שהאונייה נעשתה דוגמה בשביל הפילוסופים בשאלת הגידול השנויה במחלוקת, יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא."^[2] זהו המקור לפרדוקס הפילוסופי, הדן בשאלות של זהות ושינוי בנסיבות כגון אלה, ונקרא לעיתים בשם "הפרדוקס של ספינת תסאוס" - האם ספינתו של תסאוס, לאחר שהוחלפו בה כל הקרשים והמפרשים, היא עדיין ספינתו של תסאוס, על אף שאין בה ולו קרש אחד שתסאוס הפליג איתו? מה דינה של ספינה אחרת אשר נבנתה מהקרשים המקוריים של ספינת תסאוס? האם הספינה הזו היא הספינה של תסאוס? כמו כן, מתי הפסיקה הספינה להיות ספינתו של תסאוס? אחרי שהוחלף בה קרש אחד? מאה? מחציתם? כולם?

• 
  קנטאור מנסה לחטוף את היפודמיה (הנקראת כאן לאודמיה) בעוד פריתואוס ותסאוס עוצרים בעדו. פרט מציור על כד בסגנון הדמות האדומה מאפוליה, 350-340 לפנה"ס לערך. נתגלה באנצי
• 
  תסאוס חוטף את הלנה, ציור על אמפורה אטית בסגנון הדמות האדומה, 510 לפנה"ס לערך.

חברו הטוב ביותר של תסאוס היה פֶּרִיתוֹאוֹס (אנ'), מלך הלַפִּיתִים. פריתואוס שמע על אומץ לבו וגבורתו של תסאוס, אך ביקש להיווכח בכך במו עיניו. על כן גנב את עדר הבקר של תסאוס והבריח אותו ממרתון כשתסאוס דולק אחריו. פריתואוס נטל את כלי נשקו והשניים כבר נערכו לדו-קרב, כאשר נמלכו בדעתם, נשבעו שבועת ידידות איש לרעהו ויצאו יחד לצוד את חזיר הבר הקלידוני (אנ'). באיליאדה מונה נֶסְטוֹר את פריתואוס ואת תסאוס בין "העצומים בין כל בני האדם בארץ" אשר "בעצומים נלחמו, בשוכני ההר הקנטאורים, השמידום בגבורה איומה."^[3]

תסאוס, חוטף נשים נודע, ובן-לווייתו וידיד נפשו פריתואוס ביקשו לקחת להם נשים מבנות זאוס, שכן האחד היה בנו של זאוס והשני בנו של פוסידון. תסאוס בחר בהלנה, ויחד חטפוה השניים והתכוונו להחזיק בה עד שתגדל ותהיה בשלה לנישואים. פריתואוס בחר בפרספונה, למרות שהייתה נשואה להאדס, מלך השאול. השניים השאירו את הלנה במקום מסתור באַפידְנַאי (אנ'), בהשגחת אייתרה אמו של תסאוס, וירדו אל עולם השאול, ממלכתם של פרספונה ובעלה האדס.

האדס העמיד פנים כמי ששמח לראותם ואף ערך לכבודם משתה. אך ברגע בו התיישבו שני האורחים, נכרכו נחשים סביב רגליהם והם לא יכלו לזוז ממקומם. על פי גרסאות אחרות צמחה האבן עליה ישבו ונדבקה לירכיהם.

כשהגיע הראקלס אל האדס, כדי להשלים את המטלה השתים-עשרה, הוא שחרר את תסאוס משביו. אך ברגע בו ניסה להתיר גם את פריתואוס, רעדה האדמה והוא לא הצליח להצילו. פריתואוס נשאר אפוא בעולם השאול לנצח נצחים. עם שובו של תסאוס לאתונה נסתבר לו כי בהיעדרו מצאו הדיוֹסְקוּרִים את מקום המסתור של הלנה אחותם והחזירו אותה לביתה.

תסאוס שב לעירו, אך לא הצליח לשלוט בה כמקודם. כשגברה השפעת שונאיו ומתנגדיו ולא יכול היה עוד להטיל את מרותו על האתונאים, פרש אל האי סְקִירוֹס, בו הייתה לו נחלה שירש מאבותיו. לִיקוֹמֵדֵס (אנ'), מלך האי, שנתיירא ממנו או שמא רצה לשאת חן בעיני האתונאים, טמן לו פח ודחף אותו אל מותו מאחד צוקי ההרים. על פי גרסה אחרת מעד המלך הגולה ונפל כשטייל להנאתו לאחר סעודה. פלוטרכוס מספר, כי ב-475 לפנה"ס יצא קִימוֹן אל סקירוס על פי הוראת אורקל כדי למצוא את עצמות תסאוס ולהביאן לאתונה. "כשחפרו נתגלה שם ארון מתים של אדם גדול-מידות, ולצדו היו מונחים ראש-חנית של ארד וחרב. כשהביא קימון שרידים אלה לאתונה בטריארה שלו, שמחו בהם האתונאים וקיבלום בתהלוכות פאר ובקורבנות, כאילו חזר תסאוס עצמו לעירו "^[4].

• הטרגדיה של סופוקלס, "אדיפוס בקולונוס", מציגה את תסאוס כדמות מרכזית.
• הטרגדיה של אוריפידס, "היפוליטוס", ו"פדרה" של סנקה, סובבים סביב מותו של בנו של תסאוס.
• ברומן האבירי האפי של ג'פרי צ'וסר "סיפורו של האביר", אחד מסיפורי קנטרברי, תסאוס הוא דוכס אתונה, בעלה של היפוליטה, והמגן של אמילי, אחותה של היפוליטה, ששני אבירי ממלכת תבאי, ארקיטה ופלמון, נלחמים עבורה.
• המחזאי הגרמני ג'אקוב איירר(אנ') כתב בשנת 1618, את המחזה "Theseus".
• המחזה "פדרה" (1677) של ז'אן רסין מציג את תסאוס, בנו היפוליטוס ואת דמות משם הכותרת, פדרה.
• תסאוס הוא דמות בולטת בתור הדוכס מאתונה במחזותיו של ויליאם שייקספיר, "חלום ליל קיץ" ו"שני שארים אצילים". גם היפוליטה מופיעה במחזות אלו.
• "Thesée" של אנדרה ז'יד (1946) היא אוטוביוגרפיה בדיונית שבה הגיבור המיתולוגי של אתונה, כעת מבוגר, מספר את סיפור חייו מימי נעוריו חסרי הדאגות ועד הריגתו של המינוטאור.
• "מות יומת המלך" של מרי רנו (1958) הוא שחזור דרמטי של אגדת תסאוס מילדותו בטרויזן ועד החזרה מכרתים לאתונה. למרות היותו בדיוני, הספר באופן כללי נאמן לרוח ולטעם של הגרסאות הידועות ביותר של הסיפור המקורי. ההמשכון "השור מן הים" (1962), מספר על עלילותיו המאוחרות של הגיבור.
• הרומן "Last of the Amazons" משנת 2002 של סטיבן פרספילד מנסה למקם את פגישתו ונישואיו של תסאוס לאנטיופה, כמו גם את המלחמה שלאחר מכן, בסביבה הגיונית מבחינה היסטורית.
• חורחה לואיס בורחס מציג גרסה של המיתוס בסיפור קצר, "בית אסטריוס" (בספרדית: La Casa de Asterión).
• הקומיקאי הבריטי טוני רובינסון כתב גרסה לסיפור תסאוס בשם "Theseus: Super Hero" (תסאוס: גיבור על).
• בסדרת הספרים "ספר השמש החדשה" של ג'ין וולף, המתרחש בעתיד הרחוק, הגיבור קורא סיפור שנראה כמיזוג המיתוס של תסאוס עם הסיפור של קרב המפטון רודס - ככל הנראה בגלל בלבול בין המינוטאור ל-USS מוניטור.

• "Thésée" משנת 1675 היא אופרה צרפתית מוקדמת מאת ז'אן-בטיסט לולי ללברית מאת פיליפ קינו, המבוססת על אובידיוס.^[5]
• "Teseo" משנת 1713 היא אופרה סריה מאת גאורג פרידריך הנדל ללברית מאת ניקולא היים, המבוססת על קינו.^[6]
• האופרה "Hippolyte et Aricie" משנת 1733 מאת ז'אן-פיליפ ראמו, המבוססת על ז'אן רסין, מציגה את תסאוס כדמות.
• הסרט "בני אלמוות" (2011), עיבוד ייחודי ומודרני לאגדה, מציג את הנרי קאביל בתפקיד תסאוס בקרב להצלת האנושות מהמלך האכזר היפריון, המבקש לשחרר את הטיטאנים הכלואים למורת רוחם של האלים האולימפיים.^[7]
• במשחק הווידאו "האדס" תסאוס, יחד עם המינוטאור (ששמו אסטריוס במשחק), מתפקדים כבוסים של אליסיום, הרמה השלישית של המשחק.

מדיה וקבצים בנושא תסאוס בוויקישיתוף

• ספינת תסאוס

• פלוטרכוס, חיי אישים – אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות: א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א-1971.
• פלוטרכוס, חיי אישים - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות: א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973.
• אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית. תל אביב, ספרי תל אביב, תש"ס-2000.
• מריוס כהן, "פרדוקסים של זהות", גליליאו 122, אוקטובר 2008.
• גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים (מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר,2007. עמ' 236–257.
• מרי רנו, מות יומת המלך. תרגום: דליה רביקוביץ, תל אביב: עם עובד, 1987.
• מרי רנו, השור מן הים, תרגום: מרדכי ברקאי, הוצאת זמורה ביתן, 1962.

• תסאוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תסאוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)