ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.	עריכה

יוליוס וגנר-יאורג
Julius Wagner von Jauregg

לידה	7 במרץ 1857 ולס, אוסטריה
פטירה	27 בספטמבר 1940 (בגיל 83) וינה, גרמניה הנאצית
ענף מדעי	רפואה, פסיכיאטריה, נוירולוגיה
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה
מנחה לדוקטורט	סלומון שטריקר
מוסדות	אוניברסיטת וינה אוניברסיטת גראץ
תלמידי דוקטורט	אלכסנדרה אדלר, וילהלם רייך
פרסים והוקרה	פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1927) פרס קמרון של אוניברסיטת אדינבורו
בן או בת זוג	Balbine Karoline Wagner-Jauregg Anna Wagner-Jauregg
צאצאים	Julie Humann, Theodor Wagner-Jauregg
תרומות עיקריות
חתימה

יוליוס וגנר, ריטר פון יאורג, או כפי שנודע אחרי 1919 יוליוס וגנר-יאורג (בגרמנית: Julius Wagner-Jauregg;‏ 7 במרץ 1857 - 27 בספטמבר 1940), היה רופא פנימאי, פסיכיאטר ונוירולוג אוסטרי, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1927 על הטיפול באמצעות החדרת מלריה בחולי דלקת המוח ודלקת קרום המוח על רקע עגבת (עגבת שלישונית עם "שיתוק כללי מתקדם" או "קיהיון שיתוקי"). וגנר-יאורג היה הפסיכיאטר הראשון שזכה בפרס נובל.

נולד בשנת 1857 בשם יוליוס וגנר ביישוב ולס באוסטריה העילית כאחד מארבעת ילדיהם של אדולף יוהאן וגנר ושל לודוביקה יאורניג רנצוני. שם המשפחה שונה לווגנר פון יאורג בשנת 1883 כשהעניק קיסר אוסטרו-הונגריה לאביו את תואר האצולה "אביר פון יאורג". מאז היה שמו יוליוס וגנר אביר פון יאורג עד להתפרקות האימפריה בשנת 1918 וביטול תוארי האצולה. בהמשך התקצר שם המשפחה ל-"ווגנר-יאורג". האם נפטרה כשבנה יוליוס היה עדיין ילד. אחרי לימודים יסודיים למד וגנר פון יאורג ב"גימנסיה הסקוטית" (Schottengymnasium) בווינה ואחר כך בשנים 1880-1874 בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת וינה. כסטודנט היה וגנר פון יאורג תלמידו של סלומון שטריקר במכון לפתולוגיה כללית וניסויית, בה התוודע למחקרים על חיות מעבדה. בשנת 1880 סיים את עבודת הדוקטורט שלו ברפואה בנושא "המקור והתפקוד של הלב הטכיקרדי". במכון של שטריקר הכיר וגנר יאורג גם את זיגמונד פרויד והשניים נשארו תקופה ארוכה ביחסי ידידות. בשנת 1882 עזב את המכון.

אחרי שלמשך זמן קצר עבד במחלקה לרפואה פנימית של במברגר, בשנים 1887-1883 עבד בקליניקה הפסיכיאטרית של מקסימיליאן ליידסדורף, אף-על-פי שהתמחותו המקורית לא הייתה בפתולוגיה של מערכת העצבים ומלכתחילה לא התכוון לעסוק בתחום רפואת הנפש. ב-1885 עבר בחינת הסמכה להוראה (venia legendi) והחל משנת 1888 הרצה על הפתולוגיה של מערכת העצבים, כולל התייחסות למחלות פסיכיאטריות. כשמנהל הקליניקה, ליידסדורף, חלה בשנת 1887, התמנה וגנר פון יאורג במקומו. כעבור שנתיים, ב-1889 ירש מריכרד פון קראפט-אבינג את ניהול הקליניקה הנוירו-פסיכיאטרית של אוניברסיטת גראץ ושם החל לחקור את הקשר בין הזפקת, לפיגור שכלי וליוד. בשנת 1923 בעצתו, התחילה הממשלה האוסטרית לספק מלח עם תוספת יוד באזורים הנגועים בזפקת. בשנים 1892–1893 ניהל וגנר פון יאורג את "המוסד למשוגעים" (Landesirrenanstalt) אם שטיינהוף. ב-1893 התמנה לפרופסור שלא מן המניין לפסיכיאטריה ולנוירולוגיה ולמנהל הקליניקה לפסיכיאטריה ולמחלות עצבים בווינה במקומו של תאודור מיינרט. עם עוזריו באותה תקופה נמנה קונסטנטין פון אקונומו. ב-1902 עבר וגנר פון יאורג לקליניקה הפסיכיאטרית של בית החולים הכללי של וינה. ב-1911 חזר לתפקידו הקודם.

כחבר במועצה לבריאות של הקיסרות קידם וגנר פון יאורג חוק להגנת זכויות חולי הנפש והסדרת התעודות לחולים הפסיכוטיים. כמו כן קידם את הנהגת הפסיכיאטריה כמקצוע חובה בקוריקולום של הרופאים.

תרומתו המדעית העיקרית של וגנר פון יאורג התמקדה בטיפול במחלות הנפש באמצעות גרימת חום גבוה, גישה טיפולית ידועה כ"פירותרפיה". בשנת 1887 הוא חקר את השפעות מחלות החום על המצבים הפסיכוטיים. בהמשך חקר את השפעת החום נגרם על ידי שושנה או על ידי הטוברקולין (שנתגלה על ידי רוברט קוך בשנת 1890). מאחר ששיטות טיפול אלה לא עבדו מספיק טוב, בשנת 1917 ניסה וגנר פון יאורג להחדיר לגוף החולים את טפילי המלריה - פלסמודיום ויוואקס. שיטה זו הוכיחה את עצמה במקרי "שיתוק כללי", "השיתוק הכללי המתקדם" או העגבת שלישונית הקרויה גם נאורוסיפיליס, שנחשבה באותה תקופה למחלה סופנית. 15% מהחולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים נשאו אבחנה זאת. גרימת מלריה נחשבה לסיכון מתקבל על הדעת מכיוון שהיה קיים כבר טיפול זמין למלריה באמצעות קינין. בהמשך בשנים 1917–1940 מלריה הנגרמת על ידי הטפיל הפחות תוקפני - פלסמודיום ויוואקס - שימשה כטיפול בעגבת השלישונית הודות לחום הגבוה והממושך שנגרם - סוג של פירטותרפיה. לפי דיווחיו של וגנר פון יאורג כ-30-40% מהמקרים החלימו. חולי עגבת טריים יכלו להתרפא לחלוטין על ידי צירוף הטיפול במלריה עם הזרקת סלוורסאן ונאוסלברססן, שתי תרופות ששימשו אז בטיפול במחלה זו. תגליתו זו זיכתה את ואגנר-יאורג בפרס נובל לרפואה בשנת 1927 וגנר-יאורג הקדיש לטיפול זה ספר - Verhütung und Behandlung der progressiven Paralyse durch Impfmalaria (מניעתו וטיפולו של השיתוק המתקדם באמצעות החדרת מלריה) - שהופיע בכרך זיכרון בספר לימוד לטיפול ניסיוני (Handbuch der experimentellen Therapie) (1931). שיטה זו, שנודעה כמלריותרפיה הייתה בכל זאת מסוכנת. היא גרמה למותם של כ-15% מהמטופלים ולכן איננה יותר בשימוש.

וגנר-יאורג ניסה גם מוצרים הורמונליים ממקור תירואידי או שחלתי בטיפול במצבים פסיכוטיים אצל נערים עם עם עיכוב החביון. הוא דיווח כי טיפולים אלה גרמו להתפתחות האפיונים המיניים המשניים ולשיפור המצבים הפסיכוטיים. חולי סכיזופרניה שיוחסה ל"אוננות מוגזמת" עברו עיקור ולפי דיווחיו של וגנר יאורג מצבם הנפשי "השתפר".

בשנת 1928 פרש וגנר-יאורג מתפקידו אך נשאר פעיל ובבריאות טובה עד למותו בספטמבר 1940. אחרי פרישתו עוד כתב כ-80 מאמרים מדעיים. שנה לפני מותו נתגלה הפניצילין, הטיפול האנטיביוטי החדש שהפך לטיפול היעיל לעגבת והסיר את הטיפול במלריה מן הפרק.

שיטת הטיפול הקרויה "מלריותרפיה" או "שיטת וגנר-יאורג" בנוירו-עגבת נפוצה למשך שנים רבות. חוקרים ניסו להחליף את ההדבקה במלריה על ידי אמצעים אחרים כמו הזרקות גופרית קולואידית, אמבטים במים חמים מאוד, ו"מרפאות חום" המבוססות על חשיפה לגלים קצרים, ומיקרוגלים, או חימום על ידי מיזוג אוויר. בסופו של דבר גילוי הפניצילין שם קץ לשיטה זו בטיפול בעגבת המתקדמת. לעומת זאת המשיכו החיפושים אחרי טיפולי שוק בתחום הפסיכיאטריה - פותחו השוק באינסולין, השוק בקרדיאזול והנזע החשמלי, ששרד עד לרפואת בת זמננו.

וגנר-יאורג היה נשוי עם אנה קוך ולזוג נולדו שני ילדים:יוליה, לימים נשואה הומאן (ילידת 1900) ותאודור וגנר-יאורג, (יליד 1903) לימים מרצה לכימיה באוניברסיטת וינה.^[1]

בשנים האחרונות לחייו ולפעילותו הושפע וגנר-יאורג מהלאומנות הגרמנית הקיצונית והאידאולוגיה האנטישמית ואהד את מדיניותו של אדולף היטלר. נמצא תיעוד לתמיכתו בנאציזם זמן קצר אחרי הסיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938. הוא ביקש להתפקד למפלגה הנאצית אך ככל הנראה בקשתו נדחתה בגלל נישואיו הראשונים ליהודיה בשם בלבינה פרומקין ממנה ההתגרש בשנת 1930). כמו רופאים רבים בתקופתו תמך וגנר-יאורג בתורת ה"היגיינה הגזעית" המכונה "אאוגניקה" והשפיע על תלמידים כמו אלכסנדר פילץ, שחיבר ספר לימוד לפסיכיאטריית הגזע שבו הוצגו היהודים כנושאים נטייה למחלות נפש. עוד כחבר בשנת 1935בחברה האנתרופולוגית האוסטרית הוא צידד בעיקור כפוי של חולי נפש ושל פושעים, בנוסף לכך הוא כיהן כיושב ראש הליגה האוסטרית לתורשה וריענון גזעיים שתמכה בעיקר כפוי של בעלי "נתונים גנטיים נחותים". חקירה שנפתחה לגביו בשנת 2004 בנוגע למקום המכובד שהוקצה לו בבית הקברות המרכזי של וינה הגיעה למסקנה שעל אף השקפותיו לא היה המדען חבר במפלגה הנאצית וגם ההשקפות האואגניסטיות לא היו חריגות מאוד לעומת המקובל אז בחוגים רפואיים נרחבים.^[2]

עם זאת בעקבות יוזמת מפלגת הירוקים והקומוניסטים שם הרחוב שנשא את שמו בעיר הולדתו, ולס, הוסב בשנות ה-1990 לשם אחר.

• 1932 - נבחר לחבר באקדמיה לאופולדינה - אקדמיה גרמנית לחוקרי הטבע
• 1927 - פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה - על טיפול מוצלח בעגבת מאוחרת ו ועל גילוי הטיפול באמצעות חום גבוה.
• 1929 - חבר לשם כבוד של האקדמיה האוסטרית למדעים

• פסל לזכרו בחצר ארקדות של אוניברסיטת וינה
• חצר וגנר יאורג נקרא כך ברובע אלזנגרונד בווינה
• 1981 - דרך וגנר-יאורג ברובע 14 פנצינג של וינה - נקראה על שמו.
• קליניקה פסיכיאטרית בעיר לינץ נקראה על שמו.
• רחובות בעיר הולדתו, ולס, ובעיר לינץ נקראו בעבר לפי שמו אולם בשנות ה-1990 בגלל תמיכתו בנאציזם הוסב שמם לשמות אחרים בדומה לרחובות נוספים שנשאו שמות של נאצים - זאת מיוזמת מפלגת הירוקים והמפלגה הקומוניסטית האוסטרית^[3]
• בתי ספר, בתי חולים ורחובות באוסטריה נקראים על שמו.
• בשנת 1953 הנפיק הבנק האוסטרי שטר של 500 שילינג עם דיוקנו
• 1957 - למלאת מאה שנה להולדתו הנפיק הדואר האוסטרי בול דואר עם דיוקנו.

^[4]

• Wolfgang Regal, Michael Nanut Vienna - a doctor's guide, Springer, Wien 2007
• Jan Lindsten -Nobel Lectures in Physiology or Medicine 1922-1941World Scientific, Singapore, New Jersey, London, Hong Kong 1999

מדיה וקבצים בנושא יוליוס וגנר-יאורג בוויקישיתוף

• יוליוס וגנר-יאורג, באתר פרס נובל (באנגלית)
• יוליוס וגנר-יאורג,
• Hot Brains. Manipulating Body heat to save the brain

Tonse Raju Pediatrics. 117 (2): 2006.

• ביוגרפיה באתר Who named it
• יוליוס וגנר-יאורג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• יוליוס וגנר-יאורג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925	פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950	פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975	תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000	בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך	הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)