במהלך מבצע חומת מגן נכנסו כוחות צה"ל לג'נין, שכם, רמאללה, בית לחם, קלקיליה וטולכרם וביצעו לחימה מבית לבית על מנת לעצור מבוקשים, לחשוף מצבורי נשק ואמצעי לחימה ולטהר את הערים ומחנות הפליטים מתשתיות הטרור שלהם. הקרב הקשה ביותר במבצע חומת מגן נערך במחנה הפליטים ג'נין הסמוך לעיר ג'נין.
ההכנות הפלסטיניות לקרב
הפלסטינים, בראשות מחמוד טואלבה, מפקד הג'יהאד האסלאמי בצפון השומרון, התכוננו לקרב היטב. חלק ניכר מאוכלוסיית מחנה הפליטים, לרבות נשים וילדים, התגייסו להכנת מטעני נפץ והטמנתם ברחבי המחנה. הם מלכדו את המחנה במטענים ומלכודות נפץ והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. את המטענים הם סידרו בשלושה קווי הגנה היקפים, בנוסף למלכודים בתוך הבתים, בהתבסס על ההנחה שישראל תשלח חיילים להילחם מבית לבית ולסרוק אחר המבוקשים.
החמושים הפלסטינים מכל הארגונים, התארגנו היטב ותיאמו ביניהם את הפעולות. הכוח הפלסטיני במחנה היה מאומן ומאורגן היטב, ודאג לארגן תצפיות, מודיעין קרבי, קשר, מחסניתחמושת ומזון ותוכנית הגנה משותפת לכל הארגונים, שבוצעה בתיאום משותף ביניהם. החמושים הפלסטינים לא פעלו כעצמאיים אלא מילאו הוראות טקטיות שתוכננה על ידי ההנהגה בג'נין. ואכן, הפלסטינים הרבו להפעיל צלפים, מארבים ומלכודות נפץ נגד החיילים הישראלים.
חלק חשוב מהמערך הפלסטיני היה ניצול האוכלוסייה האזרחית כחלק ממערך הגנה, הן כמסייעים לחמושים, הן כעורף לוגיסטי ומודיעיני, והן כמגן אנושי. תושבי מחנה הפליטים, ששימשו מעין "עורף אסטרטגי" מקומי, העניקו למחבלים סיוע לוגיסטי חיוני (מזון, מחסה, אפשרות מעבר בטוח ממקום למקום), מידע על תנועת הכוחות הישראליים ומעל לכל את ההסוואה האזרחית שעליה הסתמכו הלוחמים, אשר השתמשו גם בנשים ובילדים לא רק כתומכי לחימה אלא גם כלוחמים[1].
ההסתמכות על האוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי והשימוש בילדים לצורכי קרב הן פעולות אסורות לפי דיני המלחמה הבין-לאומיים (לרבות אמנת ז'נבה) ואף מהוות פשעי מלחמה[2]. הפלסטינים היו מודעים לכך שכתוצאה מנוכחות אזרחים, צה"ל יימנע משימוש בנשק כבד והפגזה ארטילרית או הפצצה מהאוויר של המחנה, וזאת כדי להימנע מנפגעים אזרחים רבים, בהתאם לקוד האתי המקובל בקרב צבאות המערב והמדינות הדמוקרטיות.
כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב-2 באפריל וביצעו לחימה מבית לבית, תוך סיוע של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי D9 משוריינים שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. שר הביטחון בנימין בן אליעזר בחר בשיטה זו, מאחר שלא רצה לגרום לאבדות פלסטיניות אזרחיות רבות כתוצאה מהפגזה והפצצה של המחנה.
ההתקדמות של כוחות צה"ל במחנה הייתה איטית ולוותה באבדות לא מעטות. אחת הסיבות להתקדמות האיטית הייתה הצורך לנטרל את מטעני החבלה שפיזרו הפלסטינים. חלק ניכר מהמטענים הופעלו על ידי תיל ממעיד, שהלוחמים נטרלו על ידי חיתוך. מטענים גדולים יותר פוצצו על ידי הדחפורים. עדות לכמות הרבה של המטענים אפשר למצוא בדו"ח של קציןהנדסה קרבית שרשם 124 פיצוצים שונים שספג דחפור D9 משוריין שנסע לאורך 3⁄4מיל (1.2 קילומטרים) ברחוב הראשי של העיר (לפני הכניסה למחנה הפליטים) כדי לפוצץ מטענים[3].
בביתו של מחמוד טואלבה, למשל, הוכן מארב ללוחמי צה"ל. הבית מולכד, ונגד החיילים שנשלחו לסרוק את הבית הופעלו מטעני חבלה ונורתה אש כבדה מצד החמושים הפלסטינים, בין היתר מפתחים שנפרצו בקירות קודם לכן ובעת הקרב[4]. ילדים פלסטינים השתתפו בקרב באופן פעיל[5].
המארב הקטלני
ביום השביעי של הפעולה, ב-9 באפריל, מחלקת לוחמי חי"ר במילואים מגדוד נחשון בפיקוד מפקד הפלוגה המסייעת רב-סרן עודד גולומב, נתקלה במארב שכלל לוחמים פלסטינים ובתים ממולכדים. הכוח נכנס לתוך חצר של בניין, שבדיעבד, בשלב התחקירים, זכתה לכינוי "האמבטיה", ושם ניסה לפרוץ באמצעות לבנת חבלה דלת של מבנה. הכוח התעכב בעת הצבת והשמשת המטען שהוצב על ידי קשר המ"פ. אחרי מספר דקות, בשעה 5:45 לערך, הופעלו לעברו מספר מטענים ונפתחה אש צולבת של המחבלים מהקומות הגבוהות של הבניינים שסביב החצר. שתיים ממחלקות הפלוגה שהיו בקרב התקדמות בבתים שממזרח ומצפון לחצר נעו לעבר כוח המ"פ והמ"מ דרור בר, ולחמו במחבלים שבבתים סביב בעזרת אש מקלעים, נשק קל ורימוני יד. מחלקה נוספת סייעה במאמץ פינוי הפצועים. בעת ניסיונות החילוץ זוהו מספר מחבלים גוררים גופה ובוצע לעברם ירי שפגע בהם והרגם. במהלך הקרב וניסיונות החילוץ של הפצועים וההרוגים נפלו 13 חיילים מהגדוד. מספר חיילים, שחירפו את נפשם בניסיון לחלץ את הפצועים ואת גופות ההרוגים, זכו מאוחר יותר לצל"ש על הגבורה שהפגינו, ועל כך שמיאנו להפקיר את חבריהם, גם במחיר חייהם הם. שלוש מגופות החיילים נלקחו על ידי הפלסטינים והוסתרו בבית הסמוך ל"אמבטיה" מכיוון מערב. כוח משייטת 13 בפיקוד רם רוטברג, שהונחה על ידי הרמטכ"למופז, פרץ לבית וחילץ את גופות החטופים[6].
דבר המארב לא הותר לפרסום בהתחלה ובמהלך אותו יום נפוצו שמועות על אסון צבאי גדול שקרה, כולל שמועות על הפלת מסוק ובו הרמטכ"ל ושר הביטחון. רק מאוחר יותר הותר לפרסם דבר נפילתם של 13 חיילים בג'נין[7]. היה זה יום הקרב הקטלני ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982[3].
המאמץ להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לאבדות רבות בקרב הפלסטינים, ולהרס רב במחנה הפליטים ג'נין, לאחר שהוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" שלו[8]. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל, ביניהם ת'אבת מרדאווי ועלי ספורי[8]. במהלך הפעולה נהרג מחמוד טואלבה, בכיר הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים במחנה, אחרי שדחפור D9 משוריין מוטט עליו קיר[3].
ב־10–11 באפריל החלה הלחימה לדעוך עקב ההפעלה המסיבית של הדחפורים. כתריסר דחפורי D9 משוריינים נכנסו לפעולה, והחלו להרוס בניינים ממולכדים ולתקוף כל בית שבוצע ממנו ירי. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו כעשרה דונם[9], אך ארגוני זכויות אדם טענו שישראל הרסה 140–170 בתים לחלוטין וגרמה נזק חלקי למספר רב יותר של מבנים, ושתוך הריסת הבתים פגעו גם באזרחים לא חמושים רבים. עדות לחלק זה בקרב ניתנה בריאיון עיתונאי של מפעיל הדחפור משה ניסים ("דובי כורדי"):
שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. אני הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר. רציתי להספיק הכי מהר כדי להגיע לבתים האחרים. להספיק הרבה. אחרים אולי התאפקו. או שהם מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים... לא עשיתי חשבון, אבל גם לא הרסתי סתם. הכל בפקודה.
הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס. הם היו יוצאים מהבתים שנכנסנו עליהם. אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף של הדי-9, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו, אבל היה קשה לראות. היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. הייתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית – קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה
— עדותו של משה ניסים "דובי כורדי", מפעיל דחפור בקרב בג'נין[10][11]
מפעילי הדחפורים עצמם אמרו שנהגו באיפוק ושהשתדלו למזער את הנזק שהם גורמים תוך כדי הלחימה[12]. הם זכו לשבחים רבים מצד שאר הכוחות הלוחמים במחנה, כולל מלוחמישייטת 13:
ברביעי בבוקר, הדובים הנפלאים מתחילים למחוק את המתחם הנגוע. הם ממש בקו הקדמי, יורים עליהם ומשליכים מטענים אבל ה'דובי' חסין, שום דבר לא יפגע בו. דובי אסף, דובי אמנון, דובי כורדי, הם נאבקו ביניהם מי יעשה את המשימה, כמו אנשי סיירת מובחרים.
הכף שהכריעה את המערכה. "הנחישות של הלוחמים במערכה החזיקה עד השלב האחרון בו נותרו בכיס ההתנגדות האחרון במחנה מול כוחות ישראליים עדיפים באופן מובהק ומצוידים בדחפורים ממוגני ירי. ההחלטה על הכניעה התקבלה לאחר שהלוחמים ניהלו התייעצויות טלפוניות עם מנהיג החזבאללהחסן נסראללה, מנהיג הג'יהאד האיסלאמירמדאן שלח, הנהגות הארגונים ואישים פוליטיים מקרב ערביי ישראל. אחד מפעילי החמאס שלחם במחנה הפליטים ג'נין הודה, כי הדחפורים הממוגנים הישראליים היו אלה שהכריעו את המערכה שכן הלוחמים הפלסטינים לא הצליחו למצוא מענה יעיל לנטרלם. לדבריו, אפילו המטולים נגד טנקים ובהם מסוג RPG שהיו בידי הלוחמים הוכחו כלא יעילים נגד הדחפורים שהם בעלי מיגון אפקטיבי יותר אף משל הטנקים הישראליים. הוא סיפר, כי אבו ג'נדל, מראשי הלוחמים במחנה ירה פגז RPG לעבר אחד הדחפורים ואולם ללא כל השפעה."
על ההחלטה להיכנע סיפר ת'אבת מרדאווי, סגנו של מנהיג המחבלים במחנה מחמוד טואלבה. מרדאווי נכנע ונעצר, ולאחר מכן התראיין מהכלא ל-CNN:
הוא נכנע לבסוף כאשר כוחות החי"ר נעלמו ודחפורים משוריינים הופיעו. "הדחפור הענק הגיע, ואנחנו היינו בבתים הרוסים. לא היו חיילים או טנקים... לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כנגד הדחפור הזה."
בערבו של אותו יום[16], החל צה"ל בהפעלה נרחבת של דחפורי ענק מסוג די-9, ששינו, במובנים רבים, את פני הקרב. הדחפורים, שהיו כמעט בלתי פגיעים לירי של הצלפים הפלסטינים ומטעני החבלה, פילסו דרך לכלי הרכב המשוריינים, והרסו בשיטתיות את הבניינים שמהם נורתה אש כבדה לעבר החיילים. השימוש בדחפורים במחנה הפליטים בג'נין גרם אולי לנזק סביבתי ניכר, אך נראה שלא תבע מחיר כבד בחיי אדם. למעשה, הוא זירז מאוד את כניעתם של המתבצרים וקירב את קץ הלחימה. המגזין טיים מתאר סצנה טיפוסית לימי הלחימה האחרונים בג'נין: "הדִי-9 הוריד קיר מבית; לוחמים המומים יצאו החוצה בידיים מורמות". ואמנם, מרבית הלוחמים הפלסטינים, שהיו חסרי אונים בפני העוצמה הדורסנית של הכלים ההנדסיים הכבדים, העדיפו למסור עצמם בידי צה"ל ולא להיקבר חיים.
בקרב נהרגו 23 לוחמיצה"ל ונפצעו כ-57 חיילים (שניים באורח קשה, 12 באורח בינוני והשאר באורח קל)[17]. 13 מההרוגים נהרגו במארב הקטלני ב-9 באפריל.
על פי צה"ל היו בקרב הפלסטינים 52 הרוגים, מהם 34 חמושים שהשתתפו באופן פעיל בלחימה במחנה הפליטים, שלושה ילדים וארבע נשים. חלק מהגופות שמצא צה"ל היו ממולכדות במטען חבלה. לפי ארגון משמר זכויות האדם (HRW) נהרגו לפחות 52 פלסטינים, מהם לפחות 27 חמושים (המינוח המקורי: militants) ו-22 אזרחים.
במהלך הקרב נהרסו בתים רבים ונגרם נזק קשה לתשתיות, במיוחד במרכז מחנה הפליטים ג'נין במקום שבו התבצרו המחבלים. חלק גדול מהנזק נגרם על ידי הדחפורים המשוריינים שהרסו בתים, פתחו צירים וניקו מטעני חבלה, אך חלק לא מבוטל מהנזק נגרם עקב מלכודות הנפץ ומטעני החבלה הרבים ששתלו הפלסטינים ברחבי המחנה.
סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמה להפצת שמועות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. פלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל-900 פלסטינים שרצחה בג'נין. נציגים פלסטינים הפיצו את האשמת הטבח ודרשו התערבות בין-לאומית[19]. בתחילה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטיניות, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות נגד יהודים באירופה – בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ממשלת ישראל טענה שלא היה טבח ושהסיפור הוא "עלילת דם" שנועדה להסית נגד ישראל.
בצילום, צללית חייל קרבי על רקע תימרות עשן, ערב יציאת כוחות צה"ל מג'נין, בתום מבצע צה"ל לביעור הטרור ברשות הפלסטינית.
ועדות חקירה של האו"ם ודו"חות ארגוני זכויות האדם
ועדת חקירה של האו"ם שהוקמה בעקבות החלטה 1405 של מועצת הביטחון קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים עומד על 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי וHuman Rights Watch קבעו גם כן כי לא התבצע טבח בג'נין והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן חמש היו ממולכדות. לטענת צה"ל – הרוב המוחלט של ההרוגים היו מחבלים חמושים. אף על פי שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על "שימוש מופרז ולא מידתי בכוח", בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי "הופרו זכויות-אדם באורח יסודי", בין היתר על ידי "שימוש במגינים אנושיים"[20][21], נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב.
למעלה מעשרה מחייליצה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד, אף על פי שצה"ל ידע על המילכוד ועל כך שיש חמושים בבתים שיירו מעמדות עדיפות על החיילים, במטרה שלא לפגוע באזרחים, גם כאלו שסייעו ללוחמים. רק לאחר הקרב הקשה ב-9 באפריל ונפילתם של 13 לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ולעבור לעבודה עם הדחפורים המשוריינים.
כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים"[22].
ביקורת על התנהלות המבצע
בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קורבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו-75 פצועים). חלק מהמשפחות השכולות קראו לשר הביטחון, בנימין בן אליעזר להתפטר והאשימו אותו בהפקרת בניהם, אחרי שאמר שסירב לאשר לצה"ל להפציץ את המחנה מהאוויר מחשש לחיי אזרחים פלסטינים[23].
ביקורת נמתחה גם על צה"ל עקב רמת המוכנות של יחידות המילואים שהשתתפו בלחימה – גם בציודם החסר והלא מתאים של החיילים וגם במיעוט אימוניהם[24].
גם על דובר צה"ל נמתחה ביקורת עקב החלטת הצבא לסגור את המחנה לכניסת עיתונאים למשך שבועיים, דבר שפגע קשות בהסברה הישראלית וסייע לפלסטינים להפיץ את ההאשמות השקריות על טבח.
הפרכת הטענות על טבח
בעקבות דו"חות החקירה של האו"ם וארגוני זכויות האדם – ששללו את הטענה שבג'נין התרחש טבח – פרסם השבועון "טיים" כתבת תחקיר שהפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח וקבעה שלא היה טבח במחנה. "טיים" ציין זאת בצורה בהירה שלא משתמעת לשני פנים:
Time investigation concludes that there was no wanton massacre in Jenin, no deliberate slaughter of Palestinians by Israeli soldiers. But the 12 days of fighting took a severe toll on the camp.
דעה זו הפכה לשלטת בקהילה הבין-לאומית והטענה שבג'נין התרחש טבח נותרה נפוצה בעיקר בקרב פלסטינים, בעולם הערבי ובחוגי שמאל פרו-פלסטיניים.[25][26]
אחרי הקרב בג'נין תיעד מזל"ט של צה"ל סצנה שבה נראו פלסטינים סוחבים על אלונקה אדם שאותו הפילו מהאלונקה והוא קם על רגליו וטיפס שוב על האלונקה[27].
לטענת צה"ל, צילומים אלה מתעדים הלוויה מבוימת ומוכיחים שהפלסטינים ניסו לבדות ראיות לשם עלילת הטבח שלהם.
ביטויים תרבותיים
האנדרטה "דמעות גבורה" לזכר רס"ל מנשה חבה וחבריו שנפלו במארב בג'ניןשמות 13 הנופלים במארב בג'נין – באנדרטת "דמעות גבורה" בכפר סבאהצל"ש לרס"ל מנשה חבה – באנדרטת "דמעות גבורה" בכפר סבא
סרט של מוחמד בכרי, בשם "ג'נין ג'נין", שהציג את הנרטיב הפלסטיני בעניין זה עורר סערה רבה בישראל. בסרט מואשמים (תוך עריכה מגמתית של הדוברים) החיילים הישראלים בביצוע זוועות במחנה (כגון ירי על בית החולים, דריסת פצועים עם נגמ"שים והריגת תינוק במכוון) בנוסף לטבח. החיילים שלחמו בג'נין האשימו את הבמאי בהסתה ובשקרים, ורופא החטיבה, ד"ר דוד צנגן, אף כתב מאמר ובו מנה שבעה שקרים שהופיעו בסרט[28]. בהתחלה, החליטה המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט, אך בעקבות עתירה שהגישו בכרי ופעילי שמאל, ביטל בג"ץ את החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט. קבוצת חיילי מילואים שנלחמה בג'נין והורים ששכלו את בניהם בקרב, הגישה תביעת דיבה נגד יוצר הסרט. בית המשפט פסק כי הסרט אומנם שקרי ומהווה דיבה על החיילים, אך מאחר שהוא מוציא את לשון הרע על ציבור ולא על אדם פרטי, התביעה לא נתקבלה. בינואר 2021 אסר בית המשפט המחוזי מרכז את הקרנת הסרט המכפיש את חיילי צה"ל וחייב את יוצרו מוחמד בכרי בתשלום פיצויים בסך 175,000 ש"ח לסא"ל במיל' ניסים מגנאג'יו ועוד 50,000 ש"ח הוצאות משפט.
כתגובה לסרט זה הפיק הבמאי הצרפתי פייר רחוב את הסרט "הדרך לג'נין". הסרט מראיין פלסטינים בנושא הקרב בג'נין ומביך אותם כשהוא מפריך את השקרים שלהם. הוא מתעד אותם מביימים ובודים סיפורים על פצועים ופשעי מלחמה תוך שהוא מתחזה לכתב חדשות צרפתי אוהד, המוכן לכאורה לקחת חלק בתרמית שלהם.
סרטו של ג'וליאנו מר, מתאר תיאטרון לילדים שהפעילו אימו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90 במחנה הפליטים בג'נין, וגורלם של הילדים במהלך האינתיפאדה השנייה. ג'וליאנו מר חוזר למחנה הפליטים בשנת 2002 לאחר פלישת צה"ל למחנה, ושומע עדויות מילדי התיאטרון על הלחימה כנגד החיילים בתוך המחנה. בנוסף, במהלך שהותו במחנה באותה התקופה, ניתן לראות את לחימת הפלסטינים נגד כוחות צה"ל שנמצאים בעיר, כולל ירי על נגמשים וטנקים. בסרט עלא מתייחס לטענות בדבר הטבח שבוצע במחנה, אך הוא שולל אותן וגאה לספר על הלחימה העיקשת נגד חיילי צה"ל. מר נרצח בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית ב-4 באפריל 2011. רעול פנים חמוש ירה בו חמש פעמים בעת שישב ברכבו בשכונת מגוריו[29].
מלחמה - אופרת רוק
בשנת 2007 עלתה על במת תיאטרוןצוותאאופרת הרוק "מלחמה – אופרת רוק" מאת קובי ויטמן, אחד מלוחמי המילואים שהשתתפו בקרב, המספרת את חוויית החיילים הפשוטים המגויסים בצו 8 לקרב.
ב-2004 נחנכה בכפר סבאאנדרטה בשם "דמעות גבורה", לזכר רס"ל מנשה חבה ו-12 חבריו שנפלו במארב המחבלים בג'נין במבצע "חומת מגן".
ב-2013 הוכנס ספר תורה לבית הכנסת העתיק בסוסיא לזכר 13 חיילי גדוד המילואים 7020 שנפלו בקרב[31].
^שמאל רדיקלי בישראל, למשל: דברי ההיסטוריוןאילן פפה: "ג'נין היה לא רק טבח, זה היה מעשה בלתי-אנושי של ברבריות שלא תיאמן." [1] אתר הגדה השמאלית: "רק כך אפשר להבין שכאשר היום מכחיש הצבא טבח בג'נין הציבור "אוכל" את זה." [2]
אתר "מחסום" יצא נגד חיילי המילואים, שטענו נגד סרטו של בכרי [3] "אותם חיילים שטבחו בפלסטינים והרגו מאות מהם במחנה (עכשיו בטח יתבעו אותי כי אני מגדיר זאת כטבח. הרי הזכות להגדרת המציאות ניתנת רק לחזקים, כפי שאומר פוקו)."
^דוגמאות מאתרים פלסטיניים באנגלית: [4][5][6][7] (אוחזר ב-28 באפריל 2011).
