קיבוץ נירים הוקם ב-1946 על ידי גרעין "ניר" של השומר הצעיר, במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני.
בערב 6 באוקטובר - יום לפני הטבח, נחגג בנירים כבכל שנה חג הקיבוץ המסורתי, עם חברי הקהילה כולה ואורחים שהגיעו במיוחד.
הטבח
בוקר שבת, השבעה באוקטובר נפתח בשעה 6:29 עם מטחים כבדים מהרצועה. כ-100 מחבלים חמושים, רכובים על אופנועים פרצו את הגדר וחדרו לקיבוץ נירים כשהם מצוידים ברובי סער, רימונים ו-RPG, הבעירו בתים, זרקו רימונים והציתו כלי רכב. בשלב הזה התושבים הונחו לשהות במרחבים המוגנים ולא לצאת.
אל"ם אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, יצא מיד לשטח עם צוות החפ"ק שלו - סמ"ר תומר אחימס וסמ"ר קיריל ברודבסקי. הם נתקלו במחבלים סמוך לכביש ההיקפי והתפתח קרב יריות. בהמשך, כשהתקדמו ברגל ליד מגרש הטניס, נפצע חממי בקרב. חייליו ניסו להגן עליו ולהזעיק עזרה, אך בסופו של דבר שלושתם נפלו בקרב וגופותיהם נחטפו לעזה. לאחר תשעה חודשים, סמ"ר תומר אחימס וסמ"ר קיריל ברודסקי הובאו לקבורה בישראל, גופתו של אל"מ אסף חממי עדיין מוחזקת בעזה.
כששמע תושב הקיבוץ, קצין המשטרה רפ"ק עמית לוי, שהיה בחופשה מהעבודה, קולות ירי, לקח רובה M16 שהיה ברשותו, יחד עם חלק מחברי כיתת הכוננות ניהל קרב עם כ-20 מחבלים.[7] לפי הרבש"ץ, לאחר לוחמה, הם תפסו עמדת שליטה על גג. המחבלים שהבינו שהם בנחיתות החליטו לסגת מנירים.[8]
במהלך הלחימה מעמדת השליטה, מגדל גרעינים, יצר עמם קשר מסוק קרב. נקבע כי הם יתמודדו עם המחבלים בתוך הקיבוץ והמסוק יפגע במטרות בסמוך לגדר ומחוץ לה. במשך שעתיים הם נלחמו מהמגדל.[9] לפי העדות של הרבש"צ דניאל מאיר, המחבלים ששרדו את מכת האש של המסוק ברחו מהקיבוץ. כעבור כ-7 שעות מעת חדירת המחבלים לקיבוץ הגיעו ראשוני כוחות צה"ל הקרקעיים מיחידת דובדבן.
האסון הכבד פגע במשפחות רבות[10].
דורון מאיר[11] וביתו מור בת ה-17[12] נרצחו בביתם. גדעון באבאני, שהתארח אצל המשפחה נרצח גם הוא[13], ובת זוגו נורלין (נטלי) בבדילה אג'וג'ו נחטפה. אורן אלפסי נפגע אנושות מירי ונפטר מפצעיו[14][15], בני הזוג יגב ורימון[16] בוכשטב נחטפו מביתם. רועי פופלוול נורה למוות כשיצא מביתו[17][18].
בנוסף לנזק בנפש, הרס רב נגרם גם למבנים - כ-30 בתים נשרפו כליל ובתים רבים נבזזו ונפגעו מההפגזות הבלתי פוסקות. כמו כן, פגיעה קשה בגד"ש, הרפת איבדה פרות שלא שרדו את המתקפה[19] ושדות הקיבוץ הפכו לזירת קרב.
בין ניצולי הטבח היה שי לוי, הכתב הצבאי של מאקו ששהה בממ"ד, שסיקר את השתלשלות האירועים.[20] מהקיבוץ נחטפו חמישה: חנה פרי בת 79[21], נדב פופלוול בן 51[22], נורלין (נטלי) באבאדילה אגוג'ו בת 60[23] ובני הזוג יגב[24] ורימון[25] בוכשטב בני 34 ו-36.[26][27]
לאחר שהמחבלים חדרו לקיבוץ, אילת סווטיצקי (ביתה של חנה) קיבלה לוואטסאפ תמונה של חנה ונדב ומאחוריהם מחבל אוחז בקלצ'ניקוב. תמונות נוספות עלו לפייסבוק של חנה עם הכיתוב באנגלית: "חמאס".[28]
לאחר הטבח
המחבלים זרעו הרס רב בקיבוץ. נפתח קמפיין גיוס המונים לשיקום הקיבוץ, ובו נאספו תוך ימים ספורים מעל חצי מיליון ש"ח.[29]
במוצאי השבת שבין 14 ל-15 באוקטובר, חוסל בילאל אל קאדר, מפקד כוח נוח'בה בגדוד דרום חאן יונס שהיה אחראי על הטבח בנירים ובניר עוז בתקיפה של מטוסי קרב.[30] ב-24 בנובמבר, לאחר 50 יום בשבי החמאס, שוחררה חנה פרי, והושבה לישראל. ב-28 בנובמבר 2023 שוחררו רימון קירשט-בוכשטב בת ה-36 ונורלין (נטלי) באבאדילה אגוג'ו בת ה-60 מהשבי. ב-3 ביוני 2024 צה"ל הודיע שנדב פופלוול נרצח בשבי החמאס וב-22 ביולי 2024 הודיע שיגב בוכשטב נרצח בשבי החמאס.[31] גופותיהם הושבו לקבורה בישראל ב-20 באוגוסט 2024.
לקריאה נוספת
אילן כפיר, אוגדת עזה נכבשה, ידיעות ספרים, 2024, הפרק "נירים: 'רק דלת ברזל מפרידה בינם לבין המשפחה שלי'"", עמ' 158–162