הירגזי המצוי נפוץ באירופה ובאסיה. זהו עוף יציב כאשר רוב הירגזים אינם נודדים, פרט לירגזים בצפון אירופה, שבה מתרחשת הנדידה באופן חלקי וירגזים תועדו חורפים לחופי הים הבלטי ובמזרח אירופה. בישראל הירגזי שכיח ויציב. הערכות גודל האוכלוסייה ושטח התפוצה גבוהות מאוד, והאוכלוסייה גדלה מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, ועל כן, הירגזי המצוי אינו בסיכון להכחדה ומצב השימור שלו הוא ללא חשש. הירגזים מקננים בטבע בחללים חשוכים בעצים, אבל נצפו מקננים בחפצים מעשי ידי-אדם פעמים רבות, ביניהן בכדים, תיבות דואר, עמודים חלולים ותיבות קינון. בשל הסתגלותו לקינון בתיבות מעשה ידי-אדם, הפך לציפור מחקר מרכזית באירופה ובישראל.
הירגזי המצוי תואר על ידי קארולוס ליניאוס בשנת 1758. השם המדעי מורכב מהמילים Parus, "ירגזי", ו-major, "גדול". בעבר נחשב הירגזי המצוי לבעל 36 תת־מינים וקבוצת תת־המינים bokharensis נחשבה למין עצמאי, ושניהם נחשבו למיני טבעת, אבל כיום הירגזי היפני והירגזי האפרפר מסווגים כמינים עצמאיים וקבוצת תת־המינים bokharensis מסווגת כחלק ממין זה.
הירגזי המצוי הוא אחד מציפורי השיר האירופאיות הפופולריות ביותר. הוא אף נבחר על ידי ה–MME[א] לציפור השנה של 2011. הירגזי אינו חושש מבני אדם ואף יאכל מכף יד אנושית והוא גם משתמש לעיתים קרובות במתקני האכלה ובתיבות קינון. אוכלוסיית ותפוצת הירגזי נמצאות בעלייה, ועל אף שהירגזי המצוי משגשג בעיקר בסביבת החורש הטבעי, הוא מפגין הצלחה בהסתגלות לתנאי המחיה בעיר. לדוגמה, בעיר שפילד שבדרום יורקשייר, בהממלכה המאוחדת, חיים כ–17,000–30,000 ירגזים. עם זאת, נמצא שביישובים רועשים, הירגזי שר בתדרים גבוהים יותר על מנת להישמע על רקע רעשי העיר.
אטימולוגיה ושמות
את השם העברי "ירגזי" טבע שלום יעקב אברמוביץ, הידוע יותר בשם העט מנדלי מוכר ספרים, בעבודתו על החלק השני של "ספר תולדות הטבע", שיצא לאור בשנת 1866.[5] בספרו הוא כתב, ”והוא נרגן, עז נפש ורגזן ועל כן אכנהו ירגזי”. את השם החדש, יחד עם חידושי שמות נוספים, הוא הציג במאמר בהמליץ באוקטובר 1863, לקראת הוצאת הספר.[6]
אברמוביץ' קרא למין זה בשם יַרְגָּזִי גָּדוֹל, בדומה לשמו בלטינית (Parus major), באנגלית (Great tit), בערבית (قرقف كبير), ברוסית (Большая синица) ובשפות רבות אחרות. הירגזי המצוי הוא הירגזי הגדול ביותר באירופה,[7] מה שככל הנראה הוא הסיבה לשם זה. שמו העברי הנוכחי נובע מהעובדה שמבין שלושת המינים החיים בארץ ישראל, הירגזי המצוי הוא הנפוץ ביותר.[8]
הירגזי המצוי קרוי בצרפתית, בהונגרית, בגרמנית ובהולנדית "ירגזי הפחם" בשל צבע ראשו (צרפתית: Mésange charbonnière, הונגרית: Széncinege, גרמנית: Kohlmeise, הולנדית: Koolmees).[9][10][11] המילה הדנית לירגזי המצוי, Musvit, מורכבת משיבוש המילה לירגזי, Mejse, ואונומטופיה של צליליו.[12]
שמו בשוודית (Talgoxe) ניתן לו בשל שהוא ניזון במיוחד מחֵלֶב (Talg בשוודית),[13] ואכן הוא נצפה ניזון במתקני האכלה עם שומן לעיתים קרובות.[14] שם זה נמצא במשמעותו הנוכחית מאז 1645.[15] הירגזי קרוי באיטלקית ירגזי עליז (Cinciallegra), בשל קריאותיו ושיריו.
מקור המילה בצרפתית לירגזי, מזאנז' (Mésange), במילה בפרנקית לירגזי, מייזינגה (Meisinga),[16] ויש לה מקורות משותפים עם המילה בגרמנית לירגזי, מַייזֶה (מייזע ביידיש)[5] (Meise),[17] המילה בהולנדית לירגזי, מֵס (Mees), המילה באנגלית עתיקה (Mase), ובשפות גרמאניות אחרות.[18] המילה באנגלית לירגזי היא הלחם בין המילה באנגלית עתיקה לירגזי, Mase, ולקטן, Tit. כלומר, משמעות המילה Titmouse היא ירגזי קטן. מילה זו נמצאת בשימוש במשמעות הירגזי מאז המאה ה–14, ונכתבה Titmose עד המאה ה–16, אז הושפעה מכתיב המילה Mouse.[19] התיעוד הראשון לקיצור המילה Titmouse למילה Tit הוא מתחילת המאה ה–18.[20]
אנטומיה ומאפיינים כלליים
לירגזי 10 אברות יד, 9 אברות אמה, ו–12 אברות זנב.
הירגזי הוא ציפור שיר קטנה ומהירה בעלת צבעים עזים וקול רם ומתכתי שאורכה כ־14 ס"מ, מוטת כנפיה 22.5–25.5 ס"מ ומשקלה 12–19 גרם. הגב בצבע ירוק זית. הכנפיים קצרות ועגולות, והסוככות בצבע ירוק זית. הראש שחור מבריק עם לחיים לבנות. החזה והבטן צהובים, ופס שחור עובר לאורכם וחוצה אותם לשניים. הנקבות פחות צבעוניות מהזכרים. אצל הזכר הפס השחור, העובר לאורך פלג הגוף התחתון, רחב יותר ומסתיים בכתם שחור בולט בתת-השת. אצל הנקבה הפס צר יותר ואינו מגיע לתת-השת. [ב] הכתם השחור בתת-השת הוא סימן להבחנה בין זכרים ו[נקבות בשטח. בשני הזוויגים אין הבדלים בניצוי בין עונות השנה. צבע קשתית העין שחום, צבע המקור שחור, לרגליים צבע אפור-כחלחל. הצעירים דהויים יותר מהבוגרים, עם גחון לבן־ירקרק, לחיים צהובות, מקור כתום בהיר עד צהוב, וראש וחזה אפורים כהים. תת-המינים מקבוצת bokharensis נוטים להיות חיוורים יותר, עם בטן בצבע לבן-בז'-אפור. לירגזי 10 אברות יד (הארוכה ביותר היא האמצעית, באורך 64–71 מ"מ והקצרה ביותר היא הקיצונית, באורך 21–25.5 מ"מ), 9 אברות אמה (הארוכה ביותר היא הקיצונית, באורך 55–61 מ"מ, והקצרה ביותר היא הפנימית, באורך 22–28.5 מ"מ) ו-12 אברות זנב. לזנב יש צורת מניפה סימטרית, כך שהאברות הארוכות ביותר הן הרביעיות מהמרכז, באורך 61.5–71.5 מ"מ, והקצרות ביותר הן הקיצוניות, באורך 56.5–68.5 מ"מ. הפנימיות באורך 60–70 מ"מ), כולן כחלחלות אפרפרות עם שוליים לבנים.[22]
מיני ירגזי נפוצים
מימין למעלה עם כיוון השעון: ירגזי החרמון, ירגזי כחול, ירגזי מצוי וירגזי שחור
הירגזי המצוי דומה מאוד לירגזי הכחול, מלבד שכיפתו וכנפיו כהות בהרבה, הפס השחור עבה יותר בירגזי המצוי, והוא חסר את הגבה הלבנה של הירגזי הכחול. הירגזי המצוי דומה בנוסף לירגזי החרמון ולירגזי השחור, אבל גדול מהם, וניתן להבדיל ביניהם בקלות על פי הגחון: לירגזי המצוי בטן וחזה צהובים ולירגזי החרמון ולירגזי השחור בטן וחזה בצבע בז' חיוור והם חסרים את פס הגחון השחור.[14][23]
הירגזי מצוי הוא עוף מאוד ווקאלי עם מגוון קריאות רחב מאוד, רובן שריקות, ציוצים וגרגורים.[14]שיר הירגזי נשמע כרצף 2–3 הברות בתדר גבוה ובעוצמה חזקה, אחת מהן יותר גבוהה מהאחרות, והוא נשמע מעט כמו הקולות הנוצרים ממשאבת אופניים ידנית, או מחריקת מריצה, כמו "טי–צ'ו, טי–צ'ו". לרוב השיר איטי ונמוך מזה של הירגזי השחור. הירגזי המצוי נוטה לשיר בקול גבוה יותר באזורים עירוניים, ככל הנראה על מנת להישמע על רקע רעשי העיר.[14] הירגזי שר לכל אורך השנה, אך תדירות שירתו גבוהה במיוחד בתקופת החיזור.[24]
נמצאה קורלציה בין הרווייה של צבע החזה בירגזים מצויים זכרים לבין איכות הזרע שלהם, כך שצבע החזה משמש למעשה כסימן לעליונות רבייתית בקרב זכרים. רמות גבוהות יותר של קרוטנואידים מגבירות את עוצמת הצבע הצהוב של החזה, וגם מאפשרות לזרע לעמוד טוב יותר מול רדיקלים חופשיים.[25] הירגזי לא יכול לסנתז קרוטנואידים בכוחות עצמו אלא מקבל אותם מהמזון, כך שצבע חזק מצביע על יכולת להשיג תזונה טובה.[26] עם זאת, נמצאה גם השפעה של גורמים סביבתיים כטמפרטורה ולחות בתקופת החלפת הנוצות, על עוצמת הצבע.[27] נקבות מעדיפות להזדווג עם זכרים בעלי פס רחב, וכך, עובי הפס השחור מושפע מברירה זוויגית.[28]
בחורף, תאי הדם האדומים של הירגזי מכילים יותר מיטוכונדריות, הצורכות חמצן ומייצרות חום. נוסף על כך, חל שינוי בתהליך הנשימה המיטוכונדריאלית. דם הציפור היה תרמוגני[ג] יותר בחורף על חשבון ייצור ATP. זה נעשה על מנת לשמור על טמפרטורת גוף גבוהה באזורים קרים.[29] נוסף על כך, בעת מחסור במזון, הירגזי מצר את כלי הדם ההיקפיים שלו ליד המקור וברגליים כדי להקטין את איבוד החום.[30]
הירגזים תוקפניים כאשר הם חשים מאוימים או בעת חיפוש אחר מזון. הם עלולים להיות תוקפניים כלפי ציפורים אחרות, אפילו גדולות יותר, ואף לגרש אותן ולמנוע גישתן למתקני האכלה. לירגזי מעוף גלי[ד], והוא מקפץ בזריזות בין ענפים. טורפים נפוצים של הירגזי הם נצים וחתולים. כמו כן תועדו מקרים של נקרים, סנאים וחמוסים שפושטים על קניהם ואוכלים את ביצי הירגזי, ולעיתים נדירות גם טורפים פרטים בוגרים. לפי נילסון (1984), נקרים אחראיים לכמחצית מבזיזות קיני הירגזים שקיננו בתיבות קינון, ולכ–17% מבזיזות של קיני ירגזי בחללים טבעיים.[31] מחקרים נוספים הראו שהנקרים הם הטורפים העיקריים של ביצים וגוזלים בקינים שהוקמו בחללים טבעיים בעצים. נקרים עקודים תוקפים במיוחד תיבות קינון עשויות עץ שבהן רווחים, אותם הם יכולים להרחיב.[32] הירגזי מתחרה עם החטפית שחורת העורף על תיבות קינון, תחרות שעלולה להגיע להריגת החטפית על ידי הירגזי. מקרים של תחרות כזו, שעלולה להסתיים במות החטפית, שכיחים יותר בעת זמני קינון חופפים, ושינויי האקלים הובילו לסנכרון רב יותר של הקינון בין שני המינים. לעיתים הירגזי אוכל את מוחה של החטפית.[33]
בין מיני הטפילים של הירגזי הם הכינה מהמין Rostrinirmus hudeci שנמצאה בראשונה על ירגזי מצוי ב-1981,[34] והפרעושCeratophyllus gallinae, הנפוץ מאוד בלולי תרנגולות ולכן נקרא באנגלית Hen flee.[35] מחקר שנערך בקנטון וו שבשווייץ בשנים 2009–2011 מצא טפילי דם חד-תאיים מסדרת Haemosporida בכ–90% מהאוכלוסייה הנחקרת. נוסף על כך, נמצא קשר בין גובה המקום בו נמצא הירגזי לסוג הטפיל, כאשר טפילי פלסמודיום היו נפוצים במיוחד באזורים הנמוכים יותר, טפילי לאוקוציטוזואון (Leucocytozoon) היו נפוצים בכל האזורים ובמיוחד באזורים הגבוהים יותר, וטפילי המופרוטאוס (Haemoproteus) הפכו נפוצים יותר עם הגובה.[36]מחלת העופות הוויראלית, "אבעבועות העופות", תועדה בירגזים ב–2006 בדרום אנגליה ומאז, נכון לשנת 2010, כמות המקרים המתועדים גדלה כל שנה. המחלה נמצאה בירגזי המצוי גם באוסטריה (2005), בהונגריה (2007), בצ'כיה, בסלובקיה ובגרמניה. בבריטניה, המחלה פוגעת בעיקר בירגזיים בכלל ובירגזי המצוי בפרט, מועברת על ידי יתושים, וההתפרצות השנתית שלה היא בתחילת הסתיו. בניגוד לעופות אחרים, בירגזים האבעבועות לרוב גדולות, על הראש, ועם כיבים ונמק גבינתי במרכז. אבעבועות אלו מפריעות לירגזי לנוע, לראות ולאכול והופכות אותו ליותר פגיע לטורפים. המחלה תועדה לפני כן בירגזי הדו־גוני בארצות הברית ב–1960, בירגזי המצוי בנורווגיה ב–1970, ולאחר מכן בירגזי הקנרי באיים הקנריים ב–2008.[37]
תזונה
ירגזי אוכל זרע
הירגזי ניזון בקיץ בעיקר מחרקים, במיוחד חיפושיות ופרפראים)[38] ופרוקי-רגליים קטנים, ובחורף תזונתו כוללת גם פירות, בלוטים, אגוזים וערמונים, והציד אחר חרקים פעיל יותר. החיפוש אחר החרקים בחורף, הוא אקטיבי מאוד מצדו של הירגזי אשר מרבה לחטט ולנקר בקליפות עצים, בענפים ובין עלים יבשים. אז הוא גם נצפה פעמים רבות כשהוא תלוי במהופך, בוחן ובודק את הסביבה מכל זווית אפשרית. בקיץ, כאשר החרקים מצויים בשפע וזחלים רבים מצויים על העלים, עולה גובה החיפוש אחר מזון ל-9 מטרים ומעלה.
הירגזי הוא עוף אינטליגנטי ויכול לפתור בעיות מורכבות ומסובכות. הוא מכה במקורו על כל חפץ שעשוי להיאכל, מחטט בקליפות עצים, ומרבה לטפס על ענפים אנכיים. הירגזי מסוגל למשוך ולהרים בוטן הקשור בקצה חוט, כדי לאכול אותו. בבריטניה, הירגזים למדו לפתוח את מכסה האלומיניום של בקבוקי החלב שנהגו החלבנים להשאיר ליד דלתות הצרכנים, ולאכול את השמנת שהצטברה בהם. התיעוד הראשון לתופעה זו היה ב-1921.[24][39]
ב–2009, פטר אשטוק, שאנדור ז'בק וביורן סימרס דיווחו כי ירגזים מצויים נצפו תוקפים וטורפים עטלפונים אירופיים במערת אישטאלוש-קיי במחוז הווש, בהונגריה. הירגזים זיהו את קריאות העטלפים, ניקרו והרגו אותם, ואז אכלו אותם, החל מהראש, הגב או הבטן. הירגזים טרפו עטלפונים רק בחורף, כשהעטלפים שרויים בשנת חורף ויש חוסר במקורות מזון אחרים.[40]
רבייה
הצעירים דהויים יותר מפרטים בוגרים, עם גחון לבן־ירקרק, לחיים צהובות, מקור כתום, וראש וחזה אפורים כהים
הירגזים הם מונוגמיים. הירגזי מקנן באביב, בקיץ, ולפרקים בסתיו. הזכר מחזר אחרי הנקבה תוך שירה ממקומות גבוהים. את הקן בונה הנקבה והזכר מסייע לה בדגירה ובגידול הצאצאים. הירגזים נוהגים לקנן מחדש בטריטוריות קינון בהם היה קינון מוצלח, גם אם אחד מבני הזוג מת. עם זאת, תופעה של גירושין מוכרת בירגזי המצוי. כשזוג מתגרש, הציפורים יתפזרו, כאשר הנקבה תעוף רחוק יותר מהזכר בכדי להקים זוג חדש. לרוב, נקבות שביציהן או גוזליהן נטרפו מתרחקות מטריטוריית הקינון הקודמת, ונמנעות מלקנן באתר הקינון הקודם אם נשארו באותה הטריטוריה.[41] על אף המונוגמיות, הורות חוץ-זוגית נפוצה בירגזים. מחקר משנת 1998 מצא שב–40% מהקינים היה לפחות צאצא אחד שאביו אינו בן הזוג המקנן וש–8.5% מכל הגוזלים היו ממזרים.[42]
השוואת גודל בין ביצי ירגזי ומטבע 1 אירו-סנט (קוטר המטבע – 16.25 מ"מ)
הקנים נבנים בחללים חשוכים בעצים, בקירות, ובחפצים כמו כדים. הקן הוא כוס עשויה טחב, עשב, וסיבים רכים לריפוד. הנקבה מטילה עד 18,[7] לרוב 5–10 ביצים לבנות ומנוקדות בצבע חום. הדגירה אורכת לרוב כשבועיים.[7] נקבות צעירות נוטות להטיל מוקדם יותר תטולה קטנה יותר בהשוואה לנקבות בוגרות.[43] נוסף על כך, באוכלוסיות מבודדות באיים התטולה קטנה יותר והביצים גדולות יותר מביצים שהוטלו ביבשת.[44] מועד הבקיעה של הירגזים מושפע מכמות הזחלים שניתן למצוא לאורך השנה,[ה] שמושפעת בתורה מהטמפרטורה.[45] כאשר תנאי הסביבה משתנים לאחר הטלת הביצה הראשונה, הנקבה תטיל יותר ביצים או תשהה את הדגירה בכדי שהגוזלים יבקעו בזמן המתאים.[46]
הגוזלים בוקעים עיוורים ומכוסים בפלומה אפורה על חלקם העליון. צבע הפלומה על גחון הגוזל הוא צהוב בוהק ועל עורף הגוזלים יש כתם צהוב בוהק ומחזיר אור אולטרה-סגול.[ו] הכתם מושך את תשומת לב ההורים. ייתכן שהסיבה לקיום הכתם היא בשביל להקל על ההורים למצוא את הגוזל בקנים חשוכים, או על מנת להעריך את כושר הישרדותו. הכתם הופך לבן אחרי השרת הנוצות הראשונה וקטן עם הזמן.[47] גוזלים צאצאי נישואי קרובים לרוב מפגינים שרידות קטנה יותר, ולכן, הפרחונים מתרחקים מהקן, דבר שמקטין את הסיכוי לרבייה עם פרט קרוב.[48]
שני ההורים מאכילים את הגוזלים, שפורחים בגיל שלושה שבועות.[7] לאחר עזיבת הקן הפירחונים עדיין תלויים בהוריהם לפרק זמן של 1-3 שבועות. לפעמים הירגזים מקיימים מחזור קינון שני לאחר צאת הגוזלים מהקן. מספר הביצים בקן קטן ככל שהן הוטלו מאוחר יותר וככל שתנאי הסביבה קשים יותר.[49] הירגזים נצפו מקננים בחפצים מעשי ידי־אדם פעמים רבות, ביניהן בכדים, תיבות דואר, עמודים חלולים ותיבות קינון. בשל הסתגלותו לקינון בתיבות מעשה ידי־אדם, הפך לציפור מחקר מרכזית באירופה ובישראל.[8]
ירגזי מביא אוכל לגוזלים, בפתח הקן שנבנה בתוך כד חרס בחצר בית בחיפהשני גוזלים של ירגזי, בקן שנבנה בתוך כד חרס בחצר בחיפה
בין השנים 1967–2018, מחד, מספר הפרחונים בכל מחזור קינון, מספר הביצים בקן, מספר הגוזלים בקן, ומאידך, תמותה בשלב הביצה, ומועד התטולה נמצאים בירידה ליניארית. כתוצאה מכך, הצלחת הרבייה אינה תורמת במידה ניכרת לשינוי האוכלוסייה, ושיעור ההישרדות של בוגרים הוא הגורם העיקרי לשינוי האוכלוסייה.[38] לפי מחקר משנת 2006, ההתחממות הגלובלית ועליית הטמפרטורה הממוצעת באביב גרמו להפחתת כמות המזון הזמין עבור גוזלי הירגזי שבתורה הובילה לירידה בשיעורי הצלחת הרבייה באירופה.[50]
בית גידול ותפוצה
ירגזי מצוי מתת־המין Parus major newtoni בגני קיו, לונדון, בריטניה
הירגזי חי בכל אזורי האקלים מלבד הטונדרה, ומקנן בחורשים, יערות, ומקומות מעשי ידי־אדם. הירגזי המצוי נפוץ יותר ביערות של עצים רחבי עלים מאשר ביערות מחטניים. הוא מצוי גם במטעים, בגנים ובפארקים ושכיח מאוד ביישובים במקומות בהם יש צמחייה. הירגזי נפוץ בכל רחבי אירופה, במרכז אסיה ובמערבה. תפוצתו העולמית התרחבה בעקבות התפשטות שטחים חקלאיים ועירוניים, אך בשל ההתחממות הגלובלית ועליית הטמפרטורה הממוצעת באביב, האוכלוסייה המקננת באירופה מצטמצמת.
הערכות גודל האוכלוסייה (430,000,000–710,000,000 פרטים) ושטח התפוצה (89,800,000 קמ"ר) גבוהות מאוד, ולכן הוא אינו עומד בקריטריונים אלו של סכנת הכחדה. מגמת האוכלוסייה בעלייה, ולכן אין ירידה מהירה מספיק כדי להתקרב לסף סכנת הכחדה לפי קריטריון מגמת האוכלוסייה. עקב כך, הירגזי המצוי הוא מין ללא חשש.[51] בבריטניה, הירגזי המצוי מוגן על ידי חוק חיות הבר והכפר (1981), וציד, החזקה ללא אישור, הפרעה לקינון, סחר, הרס קינים וביצים או איסופם אינם חוקיים ויש עליהם עונש מאסר.[52][53] בישראל חלה הגנה דומה על ידי החוק להגנת חיית הבר (1955).[54]
אוכלוסיית הירגזי המצוי נמצאת בעלייה מאז שנות ה־60, ומכאן שאינה מהווה דאגה ואין צורך בפעולות שימור כיום. עלייה בשיעורי ההישרדות, בשל אספקת מזון נרחבת יותר בגינות במהלך החורף היא הסבר אפשרי לגידול באוכלוסייה. חוקרים מצאו כי שיעורי ההישרדות באסטוניה גבוהים יותר באוכלוסיות עירוניות מאשר בכפריות והציעו כי הדבר נובע בחלקו מהאכלה משלימה בגינות. ייתכן ועליית טמפרטורת החורף גם מילאה תפקיד. באוכלוסייה פינית, דווח כי שיעורי ההישרדות הגבוהים של פרטים צעירים לאחר אוגוסט חם עשויים להיות מיוחסים לזמינות המזון בתקופה שבה הציפורים מחליפות נוצות. עם זאת, תת־המין Parus major newtoni נמצא בסיכון, ונכלל ב"רשימת הענבר".[ז][38][56][57][58]
הירגזי יציב ונפוץ בארץ ישראל ומרחיב את אזורי תפוצתו במקביל להרחבת השטח המיושב בארץ ישראל. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הירגזי היה מצוי בצפון ובמרכז הארץ, ובשנות ה-80 של המאה ה-20 תחום תפוצתו התרחב והוא התפשט לכל החבל הים תיכוני, הגיע למערב הנגב ונצפה בערד ובוואדיות שופעי צמחייה בשוליו של החבל המדברי. בישראל מצוי תת-מין יחיד של הירגזי המצוי, Parus major terraesanctae, והוא מכונה בשם "ירגזי הארץ הקדושה", בהתאם לשמו המדעי.
הירגזי המצוי יציב ולא נודד ברוב תחום תפוצתו, ונוהג לקנן לרוב באותו אתר אם הקינון הקודם היה מוצלח.[41] עם זאת, הוא נודד באופן חלקי בצפון מזרח אירופה לעיתים רחוקות וחורף באגן הים הבלטי ובמזרח אירופה. לא נמצא קשר בין עוצמת הנדידה לבין אחוז העופות הצעירים, אחוז הזכרים, יבול אגוזי האשור באזורי החריפה, ומרחקי הנדידה.[59]
הירגזי המצוי הובא בעבר לארצות הברית ללא הצלחה; ציפורים שוחררו לחופשי ליד סינסינטי שבאוהיו בין השנים 1872–1874 אך לא הצליחו להתבסס. בסתיו 1897 הופיע מאמר בעיתון באיידהו שתמך בייבוא הציפור לארצות הברית בשל התועלת החקלאית שבשימוש בירגזי לשם הדברה ביולוגית. המאמר משך את תשומת לבם של בוסתנאים ברחבי צפון מערב ארצות הברית ועורר דיונים לגבי הבאה מחודשת של הירגזים, אם כי התכנית לא יצאה לפועל, ככל הנראה משום שהירגזי נודע כמזיק לעצי פירות ובמיוחד אגסים, וכמין תוקפני כלפי עופות אחרים.[60] נכון לשנת 2004, קיימת אוכלוסייה קטנה במערב ארצות הברית, שוער כי עופות אלו הם צאצאיהם של ציפורים ששוחררו בשיקגו ב-2002 יחד עם ציפורי שיר אירופאיות אחרות, אם כי אין בסיס לכך, ותצפיות על חלק מהמינים קודמות לתאריך הגעת הציפורים המשוער.[61]
הירגזי המצוי והאדם
הירגזי לא מפחד מבני אדם ואף יאכל מכף יד אנושית.
בשל תחום התפוצה הרחב שלו, והסתגלותו לתזונה ממקור אנושי וקינון בתיבות קינון, בהן קל יותר לתעד את התנהגותו, הירגזי הוא אורגניזם מודל מרכזי במחקר, ורבים מהמודלים האקולוגיים על עופות מתבססים על המידע הרב שנאסף ממחקרים אלה. במסד הנתונים של Biosis Previews נמצאו 1,349 מאמרים על הירגזי המצוי שפורסמו בין השנים 1969–2002.[62][8]
אוכלוסיית ותפוצת הירגזי נמצאות בעלייה, ועל אף שהירגזי המצוי משגשג בעיקר בסביבת החורש הטבעי, הוא מפגין הצלחה בהסתגלות לתנאי המחיה בעיר.[38] לדוגמה, בעיר שפילד שבדרום יורקשייר, בבריטניה, חיים כ–17,000–30,000 ירגזים מצויים.[63] באסטוניה נמצא שסיכויי הישרדותו בסביבה עירונית גבוהים יותר מאשר בשטחים מיוערים. הסבר אפשרי לכך הוא שתושבי הערים מאכילים את הירגזים ובכך מספקים מקור מזון חיוני בתקופת החורף. נוסף על כך, הטמפרטורה הממוצעת הייתה גבוהה יותר בעיר מאשר ביער, דבר שמקל על הירגזי לשמור על חום גוף בחורף.[56] נראה שהאכלה משלימה[ח] בחסרי חוליות חיונית להישרדות גוזלים בערים; שרש, שאנדור, אוונס וליקר (2020) מצאו שגוזלים שגדלו ללא האכלה משלימה בערים היו קטנים יותר ובעלי אחוזי הישרדות נמוכים יותר מגוזלים שגדלו עם האכלה משלימה בערים ומגוזלים שגדלו בחורשים. נצפתה השפעה קטנה יותר של האכלה משלימה בחורשים, וממדי ואחוזי ההישרדות של גוזלים שגדלו עם האכלה משלימה בערים היו קרובים לאלו של גוזלים שגדלו בחורשים. דבר זה מראה שהעיור הקטין את כמות המזון הזמין לגוזלים, ושזו הסיבה העיקרית לירידה בהצלחת הרבייה בערים. החוקרים מצאו, שעל מנת שהצלחת הרבייה בערים ובחורשים תהיה זהה, כמות הזחלים בערים צריכה לגדול פי 2.5.[64] המרחקים הגדולים בין העצים מגדילים את כמות האנרגיה שנצרכת תוך חיפוש אחר מזון לגוזלים, מה שככל הנראה הוביל לגודל הגוזלים הקטן יותר, ולהקטנת גודל התטולה בערים. במחקר שפורסם ב–2018 הראו הארדמן ודיילסמן שירגזים עירוניים הם יותר טריטוריאליים. עם זאת, סוג ההתנהגות הטריטוריאלית היה פחות עקבי בערים; זכרים עירוניים נדרשים להפגין גמישות רבה יותר בהתנהגויות אגרסיביות כדי לשמור על הטריטוריות שלהם ובו בזמן להפחית את העלויות האנרגטיות הכרוכות במצגי איום כאשר הם אינם דרושים. נמצא קשר בין צפיפות אוכלוסין גבוהה ותוקפנות טריטוריאלית מוגברת.[65] מחקר משנת 2017 הראה שהסביבה המשתנה במהירות בערים משפיעה על חומרי הבנייה של הקן. עם זאת, לא נצפה הבדל בגודל בין קנים.[66] ביישובים רועשים, הירגזי שר בתדרים גבוהים יותר על מנת להישמע על רקע רעשי העיר. היכולת להתאים את גובה צליל השיר לרעש הסביבה יכולה להיות אחת מהגורמים שהופכים את הירגזי המצוי למין המסתגל לערים בקלות.[67]
עש התפוח (Cydia pomonella) הוא מזיק מפתח לעצי פרי בעולם ובישראל, הפוגע בעיקר בעצי תפוח, אגס, חבוש, אגוז ושזיף.[68][69] עש התפוח אחראי לאחוזים גדולים מהנזק ליבול השנתי, והחקלאים משקיעים סכומים גבוהים כל שנה בהדברת מזיקים כדי לנסות לצמצם את נזקי עש התפוח. לחומרי הדברה מסורתיים יש חסרונות רבים, ביניהם אי־יעילות, רעילות והשפעות אקולוגיות לא רצויות. ציפורי שיר בכלל וירגזים מצויים בפרט נצפו טורפים את זחלי עש התפוח ומפחיתים את הנזק במטעי התפוחים באירופה.[70] מחקר משנת 2007 הראה שירגזים תרמו להפחתת נזקי זחלים למטעי תפוחים: במטעי תפוחים באזורים עם ירגזים מקננים נזקי הזחלים ליבול היו קטנים ב–50%. ברם, במטעים אורגניים, הנזקים במטעים עם ירגזים מקננים היו נמוכים רק במעט מהנזקים במטעים ללא ירגזים. צמצום נזקי הזחלים במטע על ידי בניית תיבות קינון לירגזים הוא אמצעי זול יחסית שיכול להוביל לעלייה ממוצעת בתפוקה של תפוחים לא פגומים של 120 ק"ג לדונם. בניית תיבות קינון למשיכת ציפורי שיר אוכלות חרקים במטעים עשויה להוביל לשימוש מוגבל יותר בחומרי הדברה, ובכך לתרום למגוון הביולוגי הטבעי בשטחים חקלאיים, תוך שמירת רווחיות כלכלית למגדלי הפירות.[71] כמות הזחלים הנאכלת על ידי ירגזים לא מקננים עולה במהלך החורף עד אפריל, ואז יורדת בחזרה עד החורף. בממוצע, ירגזי לא מקנן צורך כ–12–23 גרם זחלים ביום, קרוב למשקל גופו. אצל ירגזים מקננים, כמות המזון הנצרך גבוהה יותר, בממוצע 20–34 גרם זחלים ביום. בשנה, ירגזי לא מקנן אוכל כמות זחלים השווה לכ–6.1 קילוגרם, וירגזי מקנן אוכל כ–6.7 קילוגרם. התרומה של הירגזים להדברה ביולוגית נמוכה יותר בחורף כאשר הם ניזונים גם ממזון צמחי וכאשר צפיפותם במטעים נמוכה יותר, וגבוהה יותר בעונת הקינון.[72]
הירגזי המצוי בתרבות
הירגזי המצוי הוא אחד מציפורי השיר האירופאיות הפופולריות ביותר.[8] הוא אף נבחר על ידי ה–MME[א] לציפור השנה של 2011[73] ועל ידי ה–EOÜ[ט] לציפור השנה של 2016.[75] הירגזי לא מפחד מבני אדם ואף יאכל מכף יד אנושית והוא גם משתמש לעיתים קרובות במתקני האכלה ובתיבות קינון.[8] בבריטניה קיימת אמונה שקריאות הירגזי המצוי מבשרות על גשם קרב.[76] באיטליה, שיר הירגזי, אותו הזכר משמיע בתחילת עונת הקינון שבאביב, מקושר עם מועד הקטיף. בימטלנד, מאמינים כי מזל רע יגיע לצייד אם הוא ראה ירגזי מצוי. באופלנד מאמינים שירד שלג אם הציפור התיישבה על יד החלון. בקרב הסאמים הירגזי נחשב לציפור מבשרת אסון.[77]
הירגזי מוזכר גם במיתולוגיה היוונית: אייגיפיוס, שחי בתסליה, היה המאהב של אלמנה בשם טימנדרה. ניאופרון, בנה של טימנדרה ובן גילו של אייגיפיוס, לא ראה זאת בעין יפה. הוא פיתה את בוליס, אמו של אייגיפיוס. ניאופרון למד מראש באיזו שעה אייגיפיוס היה רגיל לבקר את טימנדרה, הרחיק את אמו מביתה, הכניס במקומה את בוליס, ואמר שיחזור אליה מאוחר יותר. בכך, הוא גרם לאייגיפיוס לשכב עם אימו, כששניהם חושבים כל אחד שהם שוכבים עם אדם אחר. כשנרדם אייגיפיוס, בוליס זיהתה את בנה. היא הרימה חרב ועמדה לנקר את עיניו ואז להתאבד כאשר אייגיפיוס יתעורר. כשהתעורר, אייגיפיוס הבין מה ניאופרון זמם, והתפלל לאלים שיעלימו את ארבעתם. זאוס הפך אותם לציפורים: אייגיפיוס וניאופרון הפכו לנשרים, כל אחד תחת אותו שם, ואכן, שמותיהם מתאימים לשמות המדעיים של העוזנייה השחורה (Aegypius) ושל הרחם (Neophron); בוליס הפכה לאנפה וזאוס הורה לה לאכול אך ורק עיני דגים, ציפורים ונחשים, משום שעמדה להוציא את עיני בנה; טימנדרה הפכה לירגזי.[78]
טקסונומיה
ירגזי מצוי מתת־המין Parus major bokharensis באוזבקיסטןירגזי מצוי מתת־המין Parus major major בגרמניההירגזי היפני נחשב בעבר לקבוצת תת־מינים של הירגזי המצוי
קומפלקס הירגזי המצוי מכיל ארבע קבוצות עיקריות: major, minor, cinereus ו–bokharensis. בעבר נחשב הירגזי המצוי לבעל 36 תת־מינים, כלומר לענף הכולל את הקבוצות major, minor ו–cinereus, וקבוצת תתי־המינים bokharensis נחשבה למין עצמאי. שני מינים אלו נחשבו למיני טבעת, עם זרימת גנים בין כל הקבוצות. תאוריה זו נזנחה עקב מחקר שהראה על בסיס מידע דנ"א מיטוכונדריאלי, שהקבוצות major, minor, cinereus ו–bokharensisנפרדות. הכלאות הן נדירות, ומתרחשות כתוצאה ממגע משני בין אוכלוסייות מבודדות.[62]
ב-2005 פורסם מחקר שהתבסס על נתונים גנטיים, מורפולוגיים וקוליים, ואישר שהקלייד שמכיל את הירגזי האפרפר והירגזי היפני והקלייד שמכיל את major ואת bokharensis נפרדים. החוקרים העריכו כי הם התפצלו לפני כמיליון וחצי שנים, ושהפיצול בין major ו–bokharensis קרה לפני כחצי מיליון שנים. המחקר גם בדק הכלאות בין הירגזי היפני והירגזי המצוי מהמזרח הרחוק הרוסי. הכלאות אלו נדירות מאוד, מה שמראה שקיימים מכשולים לרבייה בין הירגזי המצוי לירגזי היפני.[82]
כיום יש שלושה מובנים עיקריים לשם ירגזי מצוי:
Parus major sensu lato – במובן הרחב, השם ירגזי מצוי מתייחס לכל הקלייד הכולל את ארבע הקבוצות. מדענים בעלי גישה מאחדת יראו בקלייד זה מין. כך, לדוגמה, יוהנסון ואחרים (2013) המליצו לאחד את כל הקבוצות למין אחד,[83] כפי שביצעו IUCN.[84]
Parus major sensu stricto – במובן הצר, השם ירגזי מצוי מתייחס לענף הכולל את שתי הקבוצות major ו–bokharensis. פקרט, מרטנס, ואחרים מחשיבים את ענף זה למין,[82][85] וכך מופיע המין במיון איגוד האורניתולוגים הבינלאומי,[86] ו–ITIS.[87]
הספר (Handbook of the Birds of the World) בחר במיון המיושן, איחד את הירגזי המצוי עם הירגזי היפני והירגזי האפרפר ופיצל את קבוצת תתי־המינים bokharensis,[88] דבר שאותו ביקרו פקרט ומרטנס.[85]
על אף שנחקרה רבות, הטקסונומיה של משפחת הירגזיים שנויה במחלוקת. מחקרים המבוססים על המורפולוגיה הגיעו לתוצאות שונות ומגוונות, אשר לרוב נטו בהתאם לתפיסת החוקר. הסוג ירגזי כלל בעבר יותר מחמישים מינים, אבל רובם סווגו מחדש לסוגים עצמאיים.[86][83][89] כבר במאה ה-19 נעשו ניסיונות לחלק את הסוג ירגזי לתת-סוגים. ב-2005 הוצע להפריד את תת-הסוגים Poecile, Baeolophus, Lophophanes, ו-Periparus מהסוג Parus ולסווגם מחדש כסוגים על סמך האבחנה שהענף הכי קרוב לירגזיים הוא משפחת הרמיזיים. בחלק מהמיונים, שתי המשפחות מסווגות כתת-משפחות של משפחה אחת. כמו כן נמצא כי המין Periparus melanolophus הוא בעצם תת-מין של ירגזי שחור.[83]
האב הקדמון המשותף לירגזיים ולרמיזיים ככל הנראה חי באפריקה הטרופית, ומשם הוא התפשט צפון-מזרחה. האב הקדמון המשותף לכל בני משפחת הירגזיים חי באזור סין. ירגזי כיפת-אש הוא הסוג שהתפצל הכי מוקדם. ירגזי צהוב-גבה התפצל אחרי ירגזי כיפת-אש, באזור דרום סין, ואחריו עשה זאת הירגזי הסולטני. לאחר מכן, חל פיצול בין מיני הירגזי השונים, שמתחלקים לשני ענפים עיקריים. ייתכן והסוג ציאניסטס נמצא בבסיס העץ, אבל יותר סביר שהוא בתוך הענף שבו הירגזים האפריקאים, ירגזי (סוג), והירגזי הקרקעי.[90][89][83] מוצא בני הסוג פויסילה בסין, משם הם התפשטו מערבה, כאשר חלק ממיניו התפשטו מאוחר יותר מזרחה, בתקופת הפליסטוקן.[90] כיום רובם חיים באמריקה הצפונית, ורק הירגזי הסיבירי חי בצפון אירואסיה. האב הקדמון של המינים האמריקאיים והירגזי סיבירי יישב את אמריקה לפני 3.5 מיליון שנה, בסוף תקופת הפליוקן. האב הקדמון של בני הסוג באולופוס יישב את אמריקה הצפונית לפני כ-4 מיליון שנים.[89] הפיצול בין בני הסוג פריפרוס לבני הסוג פרדליפרוס הוא יחסית מאוחר, ובחלק מהמיונים הם מופיעים תחת סוג אחד, פריפרוס. האב הקדמון המשותף לבני הסוג ירגזי ולבני הסוג מלאניפרוס ככל הנראה חי מסין ועד אפריקה הטרופית, כאשר בשלב מסוים חל ניתוק, והמינים האפריקאיים התפתחו בנפרד מהמינים האסייתיים.[90][83] לפי פקרט ואחרים (2005), האב הקדמון המשותף לירגזי המצוי ולירגזי היפני חי לפני 1.5 מיליון שנה והאב הקדמון המשותף של major ו–bokharensis חי לפני כחצי מיליון שנים.[82]עידן הקרח האחרון התחיל לפני כ-120,000 שנה ונמשך כ-100,000 שנים. התקופה הקרה ביותר של עידן הקרח באירופה הייתה לפני 18,000-20,000 שנים כאשר הקרח כיסה את צפון אירופה עד לקו הרוחב 50 מעלות צפון בקירוב. בתקופה הקרה ביותר, הירגזי המצוי ככל הנראה מצא מקלט באגן הים התיכון, ומשם הוא התפשט צפונה. ההתפשטות עדיין נמשכת; החלקים הצפוניים ביותר של פינלנד ונורווגיה יושבו רק בשנות ה-50 של המאה ה-20.[91]
עץ פילוגנטי של משפחת הירגזיים, לפי יוהנסון ואחרים (2013), עד רמת הסוג:[83]
^Dr. Motti Charter, GREAT TITS AND INSECT PESTS, birdboxisrael.org, The Charter Group of Wildlife Ecology, The Shamir Research Institute & University Of Haifa
^Josep del Hoyo, Andrew Elliott, David Christie, Jordi Sargatal, Handbook of the Birds of the World: Picathartes to tits and chickadees, Lynx Edicions, 1992, ISBN 978-84-96553-42-2
.jpg)
.jpg)
_(5208828529).jpg)
_(35020245495).jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpeg)
