מאובנים נוצרים בדרך כלל כאשר חלקים קשים של יצור חי, כגון עצמות, שיניים, קונכיות או עצה, נקברו במהירות במשקעים לאחר מותו. לאחר מכן, מתרחשת התאבנות של החומרים המרכיבים אותם (או החלפה או התגבשות מחדש של רכיבים מינרלים, כמו בקונכיות מאובנים), או שימור של תבנית של צורתו החיצונית או הפנימית של האורגניזם כשהחומר שמסביב הופך לסלע. מאובני עקבות מייצגים שרידים של פעילותם של אורגניזמים חיים, כגון מאורות או עקבות.[2] לעיתים נדירות, מאובנים של אורגניזמים רכים כמו מדוזות נשמרים בסלעים עדינים כמו פצלים, או שאורגניזמים שלמים עשויים להישמר קפואים בקרח, או משובצים בענבר או זפת.[2] בנוסף למאובנים מאקרוסקופים, נחקרים בשנים האחרונות גם מיקרו מאובנים של חיידקים ושל חד תאיים נוספים המאפשרים לחוקרים לחקור את העבר הרחוק של החיים בכדור הארץ.
באופן קונבנציונלי, המונח מאובן שמור בדרך כלל לשרידים עתיקים מ-10,000 שנים, כלומר מלפני סוף עידן הקרח האחרון. (אפשר לכנות שרידים מאוחרים יותר תת-מאובנים subfossil)[2]
מאובנים מספקים עדויות חשובות לתיארוך מדויק של שכבות סלע, וסיפקו הרבה מהמידע שעליו מבוססות תת-החלוקות הנוכחיות של לוח הזמנים הגאולוגי.[2]
היסטוריה של המחקר
מקורות קדומים, כגון פליניוס הזקן בספרו "תולדות הטבע" (Naturalis Historiae), העלו השערה שמה שאנו מכנים כיום מאובנים נפלו מהשמיים או מהירח. אחרים, בעקבות המקורות הקדומים, היו בדעה כי המאובנים גדלו באופן טבעי בתוך הסלעים. לדוגמה, אתנסיוס קירכר, מלומד גרמניישועי שחי בימי הרנסאנס, ייחס את המאובנים ל"תכונת ההתאבנות המופצת בכל גוף הגאוקוסמוס", המיוחסת למאפיין פנימי של כדור הארץ, ובכך ייצג את הגישה האריסטוטלית.
שרטוט מספרו של סטנו מ-1667 המשווה בין השיניים בראש הכריש לשן מאובנת.
ב-1665 עקר ניקולאוס סטנו לפירנצה ושימש כרופאו האישי של פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה. באוקטובר 1666 לכדו שני דייגיםכריש ענק סמוך לעיר הנמל האיטלקית ליבורנו, ופרדיננדו השני הורה לשלוח את ראשו לסטנו. סטנו ניתח את ראש הכריש ופרסם את ממצאיו ב-1667. בחינה של שיני הכריש הראתה דמיון מפתיע לעצמים מסוימים עשויים מאבן שהמלומדים בני זמנו של סטנו כינו "גלוסופטראה" (glossopetrae), כלומר "לשונות אבן" שנמצאו בסלעים מסוימים.
בניגוד לגישה זו טען סטנו כי ה"גלוסופטראה" נראים כמו שיני כריש מפני ש"היו פעם שיני כריש" שהגיעו מפיותיהם של כרישים קדומים, ובמשך הזמן נקברו בבוץ או בחול שעכשיו הוא יבשה. היו הבדלים בין הרכב ה"גלוסופטראה" ושיני כרישים חיים, אבל סטנו טען כי תוך כדי תהליך הפיכת השיניים למאובנים השתנה הרכבם הכימי אבל צורתם נשמרה. סטנו לא היה הראשון שזיהה שמקורם של המאובנים באורגניזמים חיים. רוברט הוק וג'ון רי, בני זמנו של סטנו, טענו אף הם כי מאובנים הם שאריות מאורגניזמים שחיו פעם.
מאובן מנחה הוא מאובן של בעל חיים או צמח אשר תפוצתו הגאוגרפית הייתה רחבה, אך שרד למשך זמן קצר (זמן קצר במונחים גאולוגיים, בהם גם מיליון שנים נחשבים זמן קצר).
בעזרת מאובנים מנחים, גאולוגים יכולים לתארך שכבות של קרום כדור הארץ, אם כי לא ניתן באמצעותם לקבל זמן מדויק, אלא חלון זמן משוער.
מאובן גלעין
מאובן גלעין נוצר כאשר בשרה של חיה שמתה נאכל בידי חיות אחרות עד הישארות העצמות בלבד, ואז מצטברות שכבות של חול ובוץ על גבי השלד והוא הופך לבסוף לאבן.
מאובן דפוס
מאובן דפוס נוצר כאשר תחמוצות המצויות בסלע מחלחלות לתוך האורגניזם המת שנמצא עליו, מפרקות את החומר האורגני שלו ומשאירות חלל בסלע עם חותם מדויק של היצור.
מאובן חותם
מאובן חותם נוצר כאשר חיה משאירה את טביעת רגלה או גופה על פני האדמה ולאחר פרק זמן האדמה הופכת לסלע.
מאובן השתמרות הגוף המקורי
ישנם מקרים בהם אורגניזמים חיים משתמרים בשלמותם (או כמעט בשלמותם) על ידי קפיאה מהירה של גופם בקרח או באדמה קפואה.
סוג נוסף של מאובן המשמר את הגוף המקורי נוצר כאשר אורגניזם זעיר (כגון נמלה או יתוש) טובעים בתוך שרף של עץ ומשתמרים בתוכו לתקופה ארוכה לאחר שמתו מחוסר חמצן.
מאובן עצי
עץ מאובן (Petrified wood) הוא סוג של מאובן שבו מרכיביו האורגניים של העץ הומרו במינרלים, בדרך כלל סיליקט וקוורץ, ושימרו את המבנה המקורי של גזע העץ. תהליך ההמרה מתרחש במעמקי האדמה, כאשר העץ, בהרכבו המקורי, מכוסה בשכבות. בשל היעדר חמצן המרכיב החי הופך למרכיב דומם.
בארץ ישראל נמצאו מאובנים מסוג זה, בין השאר על פני השטח במכתש רמון. חלקם בצבע שחור, המעיד כי מקורם הוא בפחמן שהיה בעץ המקורי.
במערב האי לסבוס ביוון מצוי אחד היערות המאובנים היחידים בעולם, המתוארך 15–20 מיליון שנים לפני זמננו.
יש גם מאובני עץ שמשמרים את תוואיו החיצוניים של העץ בלי שמאובן העץ עצמו השתמר, אף על פי שגם הוא עבר התאבנות.
מיקרו מאובן
מיקרו מאובן הוא מאובן שגודלו בדרך כלל קטן מ-1 מילימטר, שהמחקר שלו מצריך שימוש במיקרוסקופ אור או מיקרוסקופ אלקטרוני. מאובן שניתן לחקור בעין בלתי מזוינת או בהגדלה נמוכה, כגון עדשת יד, מכונה מקרו-מאובן. המחקר של מיקרו-מאובנים מכונה מיקרו-פלאונטולוגיה. זהו אחד התחומים המתפתחים ביותר בתחום הפלאונטולוגיה, ומהווה חלק חשוב בחיפושי גז טבעי ונפט.
מיקרו מאובנים מהווים חלק מהתיעוד הגאולוגי, מתקופת פרקמבריון ועד ההולוקן. תיעוד המיקרו-מאובנים מכיל נציגים של כל הממלכות מההיסטוריה של החיים, אך הצורות הנפוצות ביותר הן שלדי פרוטיסטים או ציסטות מיקרוביאליות מה-דינופלגלטים, Sarcodina, acritarchs and chitinozoans וכן אבקה ונבגים מצמחים וסקולריים. מחקרים רבים על מיקרו-מאובנים שופכים אור על ההיסטוריה העתיקה של כדור הארץ - מיליארדי שנים לפני התפתחות של יצורים רב-תאיים שיכלו להשאיר מאובנים גדולים יותר. עם זאת חקר של מיקרו מאובנים יכול לספק ראיות גם במחקרים של תקופות מאוחרות יותר, כולל מחקרים הנוגעים לארכאולוגיה והיסטוריה אנושית.
מאובן מאריזונה אשר גילו נאמד ב-230 מיליון שנה - תור הטריאס
דלק מאובנים
דלק מאובנים הוא דלק הנוצר מהתאבנות של אורגניזם בסביבה המחוסרת חמצן. גילם של האורגניזמים ושל דלק המאובנים שנוצר מהם הוא בדרך-כלל מיליוני שנים, ולעיתים אף מאות מיליוני שנים ויותר. דלקי המאובנים הם פחם (נוצר מצמחים), נפט (נוצר מבעלי-חיים ימיים בדרך כלל) וגז טבעי המכילים כמות גדולה של פחמן.
.jpg)
