באולופוס (שם מדעי: Baeolophus) הוא סוג של ציפורי שיר ממשפחת הירגזיים בו חמישה מינים החיים באמריקה הצפונית. כל בני הסוג הם ירגזים בינוניים בגודלם עם גוף אפרפר וציצה קטנה; הגב, הכנפיים והזנב כהים מהגחון; קשתית העין מאוד כהה. חברי הסוג נוהגים להחביא זרעים לקראת החורף, בו קשה יותר למצוא מזון. כל מיני הסוג במצב שימור ללא חשש.[1] השם מורכב משתי מילים יווניות, באיוס ולופוס, שמשמעותן היא קטן וציצה, בהתאמה. על כן, משמעות השם היא "קטן-ציצה".[2]
במספר אזורים, תפוצת ירגזי הערער מתלכדת עם זו של ירגזי הרסן. באזורים אלו, ירגזי הרסן חי בסבכי אלון צפופים, בעוד שירגזי הערער חי בחורשי אלון וערער פתוחים.[3]
טקסונומיה
מיני הסוג באולופוס סווגו בעבר בסוג ירגזי. מחקר משנת 2005 (גיל, סליקאס ושלדסון, 2005) מבוסס נתונים גנטיים ומורפולוגיים תמך בהפרדת הסוג באולופוס,[4] כפי שביצעו גופים אחדים, בהם IUCN,[5]ITIS,[6] ו-IOC (אנ').[7] לפי גיל ואחרים, האב הקדמון של בני הסוג הגיע אל אמריקה הצפונית לפי 4 מיליון שנים.[4] הירגזי הדו־גוני והירגזי הטקסני התפצלו לפני 250,000 שנים. מינים אלו מכליאים לעיתים קרובות ונחשבו בעבר למין אחד. הצאצא בן הכלאיים הוא בעל ציצה אפורה ומצח אפרפר חום.[8] הירגזי הטקסני והירגזי הדו־גוני הוכרו כמינים נפרדים בשנת 2002.[9] כמו כן, המין ירגזי הערער נכלל בעבר כחלק מהמין ירגזי חדגוני עד שפוצל ממנו ב-1996.[10]
העץ הפילוגנטי של הסוג באולופוס על פי יוהנסון ואחרים (2013):[11]
המינים ירגזי דו-גוני (Baeolophus bicolor) וירגזי טקסני (Baeolophus atricristatus) מזדווגים בטבע באזורי החפיפה בדרום ארצות הברית. מינים אלו התפצלו לפני 250,000 שנים. הירגזי הדו-גוני הוא בעל ציצה אפורה בהירה ומצח שחור, ואילו הירגזי הטקסני הוא בעל ציצה שחורה ומצח לבן. בני הכלאיים דומים במראם יותר לירגזי הדו-גוני.[12] אינדקס הכלאיים המקורי של מינים אלה מסווג את הפרטים לפי נוצות הציצה והמצח בקנה מידה מ-0 (ירגזי דו-גוני) עד 6 (ירגזי טקסני) על ידי שילוב ערכי צבע של הציצה (0 עד 3) והמצח (0 עד 3).[13] כמה מבני הכלאיים שרים שיר שונה מהשיר של הירגזי הדו-גוני ומשיר של הירגזי הטקסני.[12] במחקר שפורסם בשנת 2014, נבדקו שני אזורי הכלאה,[14] בצפון-מרכז טקסס ובדרום-מערב אוקלהומה, בהשוואה לתיעודים קודמים משנות ה-90 של המאה ה-20. אזור ההכלאה בצפון-מרכז טקסס לא השתנה בהרבה (שינוי מזערי בשטח, תזוזה כ-3 קילומטר מזרחה), אם כי אזור ההכלאה בדרום מערב אוקלהומה במגמת ירידה. מוערך כי הוא עתיד להתרחב ולהתייצב כתוצאה משיווי משקל בין התרחקות מקינים והתפשטות וברירה זוויגית.[13]
^ 12Claire M. Curry & Michael A. Patten, Current and Historical Extent of Phenotypic Variation in the Tufted and Black-crested Titmouse (Paridae) Hybrid Zone in the Southern Great Plains, The American Midland Naturalist 171(2), February 2014, עמ' 271-300 doi: 10.1674/0003-0031-171.2.271
^אזורי הכלאה הם תחומי התפוצה בה שתי אוכלוסיות השונות גנטית מתרבות ברביית כלאיים במגע שניוני לאחר הפרדה. אוכלוסיות אלה, המבודדות רבייתית באופן חלקי, מסייעות בהערכת התרומה של הברירה הטבעית והמינית לתהליך התמיינות המינים. אזורי הכלאה נשמרים לרוב על ידי איזון של בחירה בעד או נגד רביית כלאיים. אזור ההכלאה לרוב צר בהשוואה לטווחי התפוצה של אוכולוסייות ההורים.
.jpg)
.jpeg)
