בשנת 1862 נחקק החוק הראשון בדקוטה הצפונית נגד מעשי סדום (בתקופה זו דקוטה הצפונית הייתה חלק מטריטוריית הדקוטות, שכללה גם את דקוטה הדרומית). החוק אסר על הטרוסקסואלים ועל הומוסקסואלים לבצע פעילות מינית אוראלית. בשנת 1885 החוק הורחב והחל לאסור גם פעילות מינית אנאלית, ובשנת 1903 חוקקה דקוטה הצפונית חוק נוסף, שאסר על דיבור גס בעל אופן מיני. בשנת 1917 בית המשפט העליון של המדינה הרחיב את החוקים שאסרו מעשי סדום, וקבע שהם אוסרים גם פעילות מינית אוראלית בין נשים.
בשנת 1927 חוקקה מדינת דקוטה הצפונית חוק שאפשר לעקראסירים בכפייה אם הרשויות סברו שהם סוטי מין. החוק אפשר לעקר אסירים בגין היותם הומוסקסואלים, והוא בוטל בשנת 1965.
מדינת דקוטה הצפונית ביטלה את החוקים שאסרו מעשי סדום בשנת 1973, וקבעה גיל הסכמה של 18 שנים.[1]
בנובמבר 2004 אישרו אזרחי דקוטה הצפונית במשאל עם שינוי לחוקת המדינה, שלפיו נישואים מוגדרים כאיחוד בין גבר ואישה בלבד. השינוי בחוקה אסר על המדינה להכיר גם באיחוד אזרחי בין בני אותו המין. משאל העם עבר ברוב של 73%, מה שגרם להחלת איסור חוקתי על נישואים חד־מיניים בדקוטה הצפונית.[6]
ב־6 ביוני 2014 שבעה זוגות חד־מיניים הגישו תביעה משפטית פדרלית נגד מדינת דקוטה הצפונית, בטענה שהמדינה שללה מהם את הזכות להינשא וסירבה להכיר בנישואיהם שבוצעו במדינות אחרות. התביעה הוגשה על ידי ג'וש ניוויל, עורך דין לזכויות אזרח ממינאפוליס, שב־22 במאי 2014 הגיש גם תביעה משפטית בשם שישה זוגות חד־מיניים במדינת דקוטה הדרומית.[7] ב־9 ביוני 2014 הגיש ארגון זכויות האדם "Lambda Legal" תביעה משפטית דומה בשם שתי נשים לסביות, תושבות העיר פארגו, שנישאו במדינת מינסוטה ונישואיהן לא הוכרו בדקוטה הצפונית.[8] ב־20 בינואר 2015 עיכב השופט ראלף אריקסון את המשך הדיונים בשתי התביעות המשפטיות הללו, לאור תביעות דומות העוסקות בנישואים חד־מיניים שנידונו באותה התקופה בבית המשפט העליון של ארצות הברית.[9]
ב־26 ביוני 2015 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין אוברגפל נגד הודג'ס שנישואים הם זכות חוקתית תחת התיקון ה־14 לחוקת ארצות הברית, ושזכות זו חייבת להינתן גם לזוגות חד־מיניים. כתוצאה מכך, בוטל האיסור על נישואים חד־מיניים בדקוטה הצפונית וביתר המדינות בארצות הברית שבהן היה איסור כזה.[3]
אימוץ והורות
בשנות ה־80 של המאה ה־20 קבע בית המשפט העליון של דקוטה הצפונית שבעקבות הדעות הקדומות של החברה על הומוסקסואלים, נטייתו המינית של אדם תהווה גורם מכריע באשר לשאלה האם הוא זכאי לאמץ ילדים. פסיקה זו הגבילה את היכולת של להט"בים יחידים לאמץ ילדים במדינה. הפסיקה בוטלה בשנת 2003, וכיום מדינת דקוטה הצפונית מאפשרת ללהט"בים יחידים לאמץ ילדים.[4]
זוגות חד־מיניים מורשים לאמץ ילדים בדקוטה הצפונית, ואין איסור על אימוץ ילד של בן או בת הזוג.[4] עם זאת, חוקי המדינה מאפשרים לסוכנויות אימוץ פרטיות להפלות זוגות חד־מיניים ולהט"בים יחידים המעוניינים לאמץ ילדים, אם האפליה מבוססת על האמונה הדתית של סוכנות האימוץ.[10]
הגנה מפני אפליה
ערים ומחוזות בדקוטה הצפונית שבהם יש תקנות האוסרות אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית במקומות עבודה:
החוק אוסר אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית במקומות עבודה ציבוריים של הרשות המקומית
החוק אוסר אפליה על רקע נטייה מינית במקומות עבודה ציבוריים של הרשות המקומית
החוק אינו אוסר אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית במקומות עבודה
חוקי דקוטה הצפונית אינם אוסרים אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית.[5] אף על פי כן, מספר ערים במדינה חוקקו תקנות מקומיות האוסרות אפליה כזו במקומות עבודה ציבוריים.
החל משנת 2001, חוקי העיר פארגו אוסרים אפליה על רקע נטייה מינית במקומות עבודה ציבוריים של הרשות המקומית.[11] חוקים דומים קיימים בערים ביסמרק,[12]ג'יימסטאון[13] ומנדאן.[14]
ב־17 ביוני 2013 אישרה מועצת העיר גרנד פורקס תקנה האוסרת אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית במקומות עבודה ציבוריים של הרשות המקומית. בכך הפכה גרנד פורקס לעיר הראשונה בדקוטה הצפונית שחוקקה תקנה האוסרת אפליה על רקע זהות מגדרית.[15] כארבעה חודשים לאחר מכן, הפכה גרנד פורקס לעיר הראשונה במדינה שחוקקה תקנה האוסרת אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית בהשכרתדירות.[16]
ב־17 בפברואר 2015 אישר הסנאט של דקוטה הצפונית, ברוב של 25–22, הצעת חוק שנועדה להגן על להט"בים מפני אפליה במקומות עבודה, בדיור ובשירותים ציבוריים.[17] עם זאת, הצעת החוק לא אושרה בבית הנבחרים של המדינה, ולכן נדחתה.[18]
הגנה מפני בריונות בבתי ספר
חוקי דקוטה הצפונית אוסרים בריונות בבתי ספר,[19] אך אינם כוללים רשימה של קבוצות ייחודיות המוגנות מפני בריונות.[20]
חוק פדרלי שנחקק בארצות הברית בשנת 1990 מורה למדינות לדווח על פשעי שנאה ל־FBI. בדקוטה הצפונית, פארגו היא העיר האחראית לדיווח על פשעי שנאה לממשלת המדינה וכן לממשלה הפדרלית של ארצות הברית. עם זאת, מחקרים הראו ש־2 מתוך 3 פשעי שנאה אינם מדווחים.[22] לדיווח המועט על פשעי שנאה עשוי להיות חלק בהיעדר החקיקה המגינה על להט"בים מפני פשעים כאלה. כתוצאה מכך, מספר ארגוני זכויות אדם, בהם הקמפיין לזכויות אדם, עובדים עם מחוקקים בדקוטה הצפונית במטרה לשנות את חוק פשעי השנאה של המדינה כך שיכלול גם להט"בים.[23]
אף על פי שחוק פשעי השנאה של דקוטה הצפונית אינו מגן על להט"בים, חוק פשעי השנאה הפדרלי של ארצות הברית כולל פשעים שנעשו על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית החל משנת 2009.[24]
טרנסג'נדריות ושינוי מגדר
מדינת דקוטה הצפונית מאפשרת לטרנסג'נדרים לשנות את מגדרם החוקי. לשם כך יש לעבור ניתוח לשינוי מין. מחלקת הבריאות של המדינה מנפיקה תעודת לידה מתוקנת עם המין החדש, לאחר קבלת הצהרה של רופא המאשרת שמבקש שינוי המגדר עבר ניתוח, ושכתוצאה מהניתוח יש לשנות את סעיף המין בתעודת הלידה שלו. כמו כן, נדרש צו של בית משפט לצורך שינוי השם הפרטי, ויש לשלם את העמלות המתאימות.[2]
דעת קהל
סקר שנערך בשנת 2017 על ידי המכון הציבורי לחקר דת (PRRI) מצא ש־53% מתושבי דקוטה הצפונית תומכים בנישואים חד־מיניים, בעוד ש־35% מתנגדים ו־12% לא בטוחים או מחזיקים בעמדה נייטרלית.[25]
אותו הסקר מצא ש־58% מתושבי דקוטה הצפונית תומכים בחוקים האוסרים אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית, בעוד ש־29% מתנגדים לחוקים כאלה.[26] זאת ועוד, הסקר מצא ש־49% מהתושבים סבורים שאין לאפשר לעסקים לסרב להעניק שירותים להומוסקסואלים וללסביות מטעם אמונה דתית, בעוד ש־38% סבורים שיש לאפשר לעסקים לעשות זאת.[27]
