תנועת שלום היא תנועה חברתית השואפת להשיג שלום אזורי או עולמי, באמצעות צעדים לצמצום מקרי אלימות וניסיון לסיים מצבי עימות. שיטות הפעולה של תנועות שלום כוללים תמיכה בפציפיזם, התנגדות בלתי אלימה, צעדים דיפלומטיים, חרם צרכנים, מחנות שלום, תמיכה בצרכנות אתית, תמיכה במועמדים פוליטיים המתנגדים למלחמות, צעדי חקיקה לצמצום השפעתו של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, הטלת הגבלות על תעשיית הנשק, יצירת ממשל פתוח ושקיפות בתהליכים פוליטיים, תמיכה בדמוקרטיה ישירה, תמיכה בחשיפת פשעי מלחמה, הפגנות ושתדלנות פוליטיות המעודדת חקיקה פציפיסטית.

אחד האתגרים של תנועות שלום הוא הניסיון להשיג שלום אזורי או עולמי באמצעים לא-אלימים, בעוד המתנגדים לתנועות שלום מרבים להשתמש באלימות.

פעילים בתנועות שלום הם פעילי שלום. תנועות שלום מרבות לשתף פעולה עם קבוצות אידאולוגיות בעלות ערכים משותפים, בהם הומניזם, דאגה להגנת הטבע והסביבה, טבעונות, אנטי-גזענות, פמיניזם, ביזור, תאולוגיה ואמונה.

לתנועות השלום מגוון אידאולוגיות, שהמשותף להן הוא השאיפה לחיים שלווים ברחבי העולם. תנועת שלום מתאפיינת בראש ובראשונה באמונה שבני אדם אינם צריכים להילחם זה בזה, ועליהם לנהל דיאלוג כדי לגשר על פערי שפה, תרבות, הבדלי גזע, ניצול משאבי טבע והתגברות על קונפליקטים דתיים או אידאולוגיים.

חלק מהתנועות דוגלות בפציפיזם. אחרות מתנגדות לכלל המלחמות, או למלחמה ספציפית, למשל המחאה נגד מלחמת וייטנאם (אנ') או ההתנגדות לפלישת ארצות הברית לעיראק בשנת 2003.

תנועות שלום עולמיות מבקשות לחזק את זכויות האדם הבסיסיות, בהן גישה לאוויר, מים, מזון, מחסה ובריאות. חלקן דוגלות גם בצמצום אי-שוויון כלכלי. רובן נוטות להתנגד להתפשטות טכנולוגיות של נשק להשמדה המונית, בפרט נשק גרעיני ולוחמה ביולוגית, תומכות בהגבלות על תעשיית הנשק וחוששות משימוש הרסני בטכנולוגיות מתקדמות כגון בינה מלאכותית, הנדסה מולקולרית (אנ'), גנטיקה וחקר חלבונים.

ערך מורחב – שביתת הנשק של אלוהים

תנועות השלום ההמוניות הראשונות צמחו מתוך פעילות של הכנסייה הקתולית בימי הביניים שנועדה להפחית את האלימות ולהגביר את הביטחון האישי. פעילות זו כונתה "שביתת הנשק של אלוהים", והיא הוכרזה לראשונה בשנת 989 לספירה על ידי מועצת בישופים של הכנסייה בעיר שארו (אנ'), כתגובה לאלימות הגוברת נגד מנזרים בעקבות נפילת השושלת הקרולינגית. בהכרזה נאמר שיש להגן על רכוש הכנסייה, ציוד חקלאי ואנשי דת לא-חמושים. בשנת 1027 הוכרזה הכרזה דומה בעיר טולוז' (אנ') ובה נקבעה אי-לוחמה בסופי השבוע, כלומר בין יום שבת ליום שני, וכן בחגי הנוצרים. התנועה התפשטה ברחבי אירופה והייתה מקובלת עד שנת 1300 לערך.

מתנועה זו צמחה תפיסת "השלום האלוהי", פאקס דאי, תנועה של טיהור פנימי בכנסייה הקתולית ובחברה הכוללת קריאה להגבלת האלימות וכן קריאה לאנשי הדת להתנהג לפי ערכי הנצרות ולא לשאת נשק.

החל מהמאה ה-16 הרפורמציה הפרוטסטנטית הולידה מגוון כתות נוצריות חדשות, בהן "כנסיות שלום", כתות נוצריות שדגלו בפציפיזם. כנסיות השלום הבולטות היו הקוויקרים, האמיש, המנוניטים וכנסיית האחים. הקוויקרים דגלו בפציפיזם באדיקות, וכבר בשנת 1660 דחו אלימות מכל סוג ודבקו בפרשנות פציפיסטית של כתבי הנצרות. במשך המאה ה-18, בה התרחשו מלחמות רבות בבריטניה, היו הקוויקרים סרבני מצפון.

תנועות השלום במאה ה-18 נוצרו משילוב של שתי תפיסות: עידן הנאורות, תפיסה חילונית שקידמה את השלום כפתרון לבעיות העולם באותה עת, וההתעוררות האוונגליסטית בעולם הנוצרי, שכללה תחושת שליחות חברתית שהייתה בין הגורמים להקמת התנועה לביטול העבדות.

בין הדוברים הבולטים של תנועת הנאורות נמנו ז'אן ז'אק רוסו, עמנואל קאנט וג'רמי בנת'ם, שייסד תנועת שלום בבריטניה בשנת 1789. פעיל שלום מרכזי בזרם האוונגליסטי היה ויליאם וילברפורס, שהתבסס על אידיאלים נוצריים של שלום ואחווה כאשר הציע לבריטניה להימנע ממעורבות במלחמות המהפכה הצרפתית.

במהלך המלחמות הנפוליאוניות רבים בציבור הבריטי התנגדו למלחמה. ברחבי הממלכה התקיימו הפגנות נגד המלחמה ונגד ויליאם פיט הבן, פורסמו ספרים ומאמרים רבים הקוראים לשלום, והוגשו 16 עצומות שלום לפרלמנט של בריטניה הגדולה. פעילי תנועה לא-פורמלית זו ראו בצבא בריטניה כוח ריאקציונרי שפעילותו משפיעה על רווחת האומה, גורמת לרמות מיסוי גבוהות ושיעורי נפגעים גבוהים.

תנועות השלום המודרניות הראשונות נוסדו בשנים 1815–1816 בארצות הברית ובאנגליה. הראשונה הייתה התנועה לשלום בניו יורק, שנוסדה בשנת 1815 על ידי התאולוג דייויד לואו דודג' (אנ'). תנועה דומה קמה באותה תקופה במסצ'וסטס. התנועות ארגנו פגישות שבועיות והפיצו כתבי עת שקראו לשלום שהופצו ברחבי ארצות הברית ואירופה. בפרסומים אלה תיארו את זוועות המלחמה וקידמו פציפיזם נוצרי (אנ'). בשנת 1816 נוסדה תנועת השלום של לונדון, ממנה צמחו ברחבי בריטניה בשנות ה-40 של המאה ה-19 קבוצות מחאה של נשים בשם "מעגל עלה הזית" ששילבו פציפיזם ופמיניזם.

באמצע המאה ה-19 גברה השפעתן של תנועות השלום בבריטניה. "קונגרס השלום העולמי (אנ')" התכנס לראשונה בלונדון בשנת 1843. הקונגרס קרא לבוררות במקרים של סכסוך בין מדינות, ומנהיג התנועה, הנרי ריצ'רד (אנ'), נשלח כבורר למוקדי סכסוך בעולם במשך כ-40 שנה וכונה "שליח השלום". אחד ההישגים של ריצ'רד היה סעיף בחוזה פריז (1856) בו הסכימו המעצמות לבוררות בדרכי שלום.

קונגרס שלום נוסף נערך בבריסל בשנת 1848, בצל אביב העמים, ושנה לאחר מכן בפריז. קונגרסים נוספים התקיימו באירופה לפחות עד שנת 1910.

בשנת 1870 הקים רנדל קרמר את "איגוד העובדים למען השלום" בלונדון. מאוחר יותר ייסד קרמר קרמר את האיגוד הבין-פרלמנטרי לשלום, בסיועו של הכלכלן הצרפתי פרדריק פאסי.

ההודי מהטמה גנדי (1869–1948) היה אחד הפעילים הבולטים למען שלום ואי-אלימות במאה ה-20, ודגל בהתנגדות בלתי אלימה. גנדי הושפע רבות מהרעיונות הפציפיסטיים של הסופר הרוסי לב טולסטוי. משנת 1908 הם התכתבו ביניהם. בתחילה כתב גנדי כי התנגדות פסיבית יכולה לסייע לעם ההודי להפיל את השלטון הקולוניאלי הבריטי, ולאחר מכן הם דנו ביישומים מעשיים ותאולוגיים של אי-אלימות.

גנדי היה הראשון שיישם את עקרון אי-האלימות בקנה מידה גדול, תוך התבססות על מושג האהימסה, שיש לו שורשים בפילוסופיה ההודית. אך גם לגנדי היו הסתייגויות ואמירות שנויות במחלוקת בנוגע לאידאולוגיה זו. בהתייחסו לעימותים בין הינדים למוסלמים בזמן חלוקת הודו הודה שאי-אלימות אינה יעילה באירועים אלה והציע לאזרחים להתחמש למטרות הגנה עצמית. גנדי נודע באמירתו השנויה במחלוקת בשנת 1940 כאשר בריטניה הותקפה על ידי גרמניה הנאצית. הוא קרא לעם הבריטי: "הייתי רוצה שתניחו את נשקכם, מאחר שהם בלתי-יעילים להצלתכם או להצלת האנושות. אתם תזמינו את מר היטלר ואת סניור מוסוליני לקחת את מה שהם רוצים מהמדינות שאתם רואים בהן רכוש שלכם...אם אנשים אלו יבחרו לכבוש את בתיכם, אתם תתפנו מהם. אם הם לא ייתנו לכם לצאת באופן חופשי, אתם תרשו לעצמכם, גברים, נשים וילדים, להשחט, אבל אתם תסרבו להיות נאמנים להם." גנדי ספג ביקורת קשה בבריטניה על אמירה זו.

רוב תושבי אירופה תמכו במדיניות שהובילה למלחמת העולם הראשונה. עם זאת, היו גם תנועות שלום שפעלו נגד המלחמה, בהן קבוצות ותנועות סוציאליסטיות רבות. בין התנועות בלטה מפלגת נשים לשלום, שנוסדה בשנת 1915 על ידי ג'יין אדמס.

בשנת 1915 ייסדו מנהיגים ליברלים בריטים את "ארגון חבר הלאומים" שנועד לקדם פתרון של שלום לסכסוך באירופה. מעט מאוחר יותר נוסד ארגון מקביל בארצות הברית בשם "הליגה לאכיפת שלום." ארגונים אלה הובילו להקמת חבר הלאומים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

בארצות הברית התנגדו חברי קונגרס רבים למעורבות ארצות הברית במלחמה באירופה, בהם גם ג'נט רנקין, האישה הראשונה שנבחרה לקונגרס, שדגלה במוצהר בפציפיזם והתנגדה מאוחר יותר גם למעורבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.

מספר הקורבנות העצום במהלך מלחמת העולם הראשונה, שנחשבה כחסרת תועלת, גרם לשינוי משמעותי ביחס הציבור למיליטריזם. בתקופה זו קמו תנועות שלום רבות, בהן ליגת נשים בינלאומית לשלום וחירות. יצירות ספרותיות רבות שהיו פופולריות באותה תקופה נקטו אף הן בקו אנטי-מלחמתי, בהן "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק.

בשנת 1922 נחתמה אמנת וושינגטון שהגבילה את הכוח הצבאי הימי של המדינות החתומות על האמנה: ארצות הברית, האימפריה הבריטית, האימפריה היפנית, צרפת ואיטליה. חבר הלאומים, שהוקם בעקבות המלחמה, החל לפעול למען פתרון של שלום וכינס מספר דיונים בנושא זה. משנת 1927 עד 1934 התקיימו מספר כנסים של ועידת ז'נבה, בהם נוסחו אמנת ז'נבה השלישית ואמנת ז'נבה הרביעית.

במלחמת האזרחים בספרד ניסו מספר פעילים פוליטיים לקדם אי-אלימות, אך ללא הועיל. לאחר המלחמה פרסמה סימון וייל את הפואמה "האיליאדה או שירת הכוח", שנחשבת למניפסט פציפיסטי^[1].

בתחילת מלחמת העולם השנייה תמכו רבים בפעילות תקיפה נגד גרמניה הנאצית, ותנועות השלום שהיו פעילות בארצות הברית ובאירופה חדלו לפעול. ברטרנד ראסל, שהיה פעיל שלום, אמר שהצורך להביס את אדולף היטלר ואת הנאצים הוא מצב ייחודי שבו המלחמה אינה האפשרות הגרועה ביותר. הוא כינה את עמדתו "פציפיזם יחסי". עמדה דומה נקטו גם הרברט ג'ורג' ולס ואלברט איינשטיין, שצידדו בפעולה צבאית נגד גרמניה.

בצרפת, הפציפיסטים מגדה ואנדרה טרוקמה סייעו בהסתרת מאות יהודים שנמלטו מהנאצים בכפר לה שמבון-סור-ליניון. לאחר המלחמה הוכרזו כחסידי אומות העולם.

גורלם של פציפיסטים בגרמניה הנאצית היה בכי רע. קרל פון אוסייצקי ואולף קולמן (אנ') נכלאו במחנות ריכוז ומתו שם כתוצאה מעינויים. החקלאי האוסטרי פרנץ יגרשטטר סירב לשרת בוורמאכט והוצא להורג בשנת 1943.

בארצות הברית מנהיגים פציפיסטיים רבים קראו לצעירים לא להתגייס לשירות צבאי. בשתי מלחמות העולם היו סרבני מצפון, וממשלת ארצות הברית אפשרה להם לשרת בתפקידים שאינם קרביים. מי שסירב לכך, נכלא.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו תנועות השלום לנפוצות ברחבי העולם, והשאיפה לשלום היא כיום חלק מהשיח הפוליטי המקובל במדינות רבות.

תנועות מחאה נגד נשק גרעיני נוסדו לראשונה ביפן בשנת 1954, בכנס של תנועות שלום שהתאגדו תחת ארגון גג בשם "המועצה היפנית נגד פצצות אטום ומימן." התנועות קראו להפסקת הניסויים הגרעיניים באוקיינוס השקט, וזכו לתמיכה עממית רחבה. כ-35 מיליון איש חתמו על עצומות שקראו לאסור פיתוח נשק גרעיני.

בבריטניה החלה לפעול התנועה לפירוק נשק גרעיני בשנת 1958 בכנס בו השתתפו חמשת אלפים איש, שלאחריו נערכה הפגנה המונית מול רחוב דאונינג. התנועה קראה לפירוק הנשק הגרעיני, תחילה בבריטניה ולאחר מכן בשאר מדינות העולם. פעילות התנועה נמשכה עד לסוף שנות השישים.

בשנת 1958 חתמו 11,000 מדענים על עצומה שהוגשה לאו"ם, הקוראת להפסיק את הניסויים בנשק גרעיני, בגלל הסכנות של נשורת גרעינית. יוזם העצומה, הכימאי לינוס פאולינג, קיבל פרס נובל לשלום על פעילות זו.

בשנת 1961 נערכה בארצות הברית שביתת הנשים למען השלום, בה השתתפו כ-50,000 נשים בהפגנות מחאה נגד נשק גרעיני ב-60 ערים ברחבי ארצות הברית. זה היה אירוע המחאה הגדול ביותר של נשים במאה ה-20. המחאה הייתה בין הגורמים לחתימת האמנה למניעת ניסויים גרעיניים בין ארצות הברית וברית המועצות.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 נערכו הפגנות המוניות בארצות הברית נגד נשק גרעיני, בהן הפגנה של מיליון בני אדם בסנטרל פארק בניו יורק ב-12 ביוני 1982, הפגנות ב-50 ערים בארצות הברית ב-20 ביוני 1983, וצעדת המונים מלוס אנג'לס לוושינגטון ב-1986.

במהלך שנות השמונים והתשעים נערכו מחאות רבות בסמוך לאתרי ניסויים בנשק גרעיני במדבר נבדה.

ב-1 במאי 2005 צעדו 40,000 מפגינים נגד שימוש בנשק גרעיני ליד מטה האו"ם בניו יורק, לציון 60 שנה להטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. בבריטניה התקיימו מחאות רבות בהן השתתפו רבבות נגד השימוש במערכת טילי טריידנט.

במאי 2010 השתתפו כ-25,000 איש, בהם חברים בתנועות שלום וניצולי פצצות האטום משנת 1945, בצעדת מחאה נגד השימוש בנשק גרעיני ממרכז ניו יורק למטה האו"ם.

השתתפות ארצות הברית במלחמת וייטנאם החלה בשנות ה-50 של המאה ה-20, והגיעה לשיאה באפריל 1969 עת הוצבו 543,000 חיילים אמריקאים בווייטנאם. תנועות השלום בארצות הברית התנגדו לפעילות זו, ודגלו בנסיגה חד צדדית של הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם.

המחאה הראשונה בארצות הברית נגד מלחמת וייטנאם נערכה בשנת 1962 על ידי "מפלגת הפועלים העולמית", ולאחריה התקיימו פעולות מחאה רבות, בהן השתתפו ילדי הפרחים, השמאל החדש, ארגוני פציפיזם נוצרי, התנועה לזכויות האזרח, ותומכים רבים של תנועות השלום.

תנועות שלום פועלות במדינות רבות בעולם, בהן הודו, הולנד, הממלכה המאוחדת, צרפת ושוודיה. בליבריה, למשל, הוקמה ב-2003 תנועת הנשים הליברית לשלום שניסה לשים קץ למלחמת האזרחים הליברית השנייה. בין הארגונים הבינלאומיים הפועלים למען שלום עולמי נמנים ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים, המוסד לחוק בינלאומי, לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ והתנועה "אוכל במקום פצצות".

תנועות שלום בישראל הן חלק ממחנה השמאל. תנועת שלום עכשיו נוסדה בעקבות ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977, והתפרסמה בפעילותה נגד מלחמת לבנון הראשונה ובקידום הסכמי אוסלו. ברמות פעילות שונות ובנסיבות מתחלפות, הצליחה 'שלום עכשיו' להתקיים למעלה מ-40 שנה והפכה לתופעת קבע בנוף הפוליטי של ישראל.^[2] בהדרגה התגבשו דרכי הפעולה והמתווה הארגוני של התנועה. משום שבתחילת דרכה הייתה 'שלום עכשיו' תנועה ספונטנית, לא נקבעו מוסדות קבועים ולא נערכו בחירות או הצבעות להכרעת מחלוקות. אט אט נוצרו חבורות מוכרות של פעילים שהקדישו מזמנם לתנועה, ומהם הורכב 'פורום העל' שהתכנס בתל אביב ובו התקבלו רוב ההחלטות בכל הנוגע לפעילות התנועה ולניסוח עמדותיה. לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים, מוקדי הפעילות של התנועה הפכו לקריאה למשא ומתן עם הפלסטינים ועם ירדן לשם מאבק נגד הרחבת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. שלב נוסף בפעילות התנועה היה הצבתה באופן מובהק נגד ממשלת בגין, כך שבראשית שנות השמונים, הופיעה 'שלום עכשיו' בציבור כגורם אופוזיציוני הדורש חילופי ממשלה. אולם, התנועה לא הפכה למפלגה פרלמנטרית אלא החליטה לשמור על אופיה החוץ-פרלמנטרי, לתמוך במפלגות שיתמכו במצען במטרות התנועה ולעודד חברים לפעילות לרוץ לכנסת במסגרת המפלגות הפרלמנטריות.^[2]

תנועות נוספות התפצלו מ'שלום עכשיו' על רקע חילוקי דעות שונים והן נחשבות לתנועות שמאל רדיקלי, בהן גוש שלום, תעאיוש ואנרכיסטים נגד גדרות. ריבוי התנועות איפשר לפעילים רבים יותר לקחת חלק ביוזמות ובפעילות למען שלום, ולהגיע לקהלים ש'שלום עכשיו' לא הצליחה להגיע אליהם.^[2]

תנועות שלום ישראליות ובינלאומיות רבות תומכות בקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, בהן נשים עושות שלום, קוד ורוד: נשים למען שלום וג'אסט ויז'ן.

תנועות השלום בישראל מביעות לעיתים קרובות מחאה נגד תוכנית הגרעין הישראלית. בדצמבר 1960 הוקם הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון, שבו השתתפו אליעזר ליבנה וישעיהו ליבוביץ. הוועד חדל מפעילותו לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 2008 קבוצת פעילי שמאל בראשותו של גדעון ספירו הקימה ארגון בשם "הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי", וכן אתר אינטרנט בשם "ארמגדון" ובו מידע ודיונים בנושאים הקשורים לנשק להשמדה המונית^[3].

מדיה וקבצים בנושא תנועת שלום בוויקישיתוף

• אבי קליין, סוף למלחמות, אתר פיגומים, 25 בינואר 2022
• תנועות שלום, דף שער בספרייה הלאומית