PROFILPELAJAR.COM

הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון
מדינה	ישראל
מייסדים	אליעזר ליבנה, ישעיהו ליבוביץ
תקופת הפעילות	1962–1967 (כ־5 שנים)

הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון הוא ארגון שפעל בישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20 במטרה לקדם יצירת אזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון (Nuclear-weapon-free zone).

רקע

ב-1952 הוקמה הוועדה לאנרגיה אטומית האחראית על פעילותה של מדינת ישראל בתחום הגרעין. ב-1958 התפטרו כל חברי הוועדה, פרט ליושב הראש שלה, ארנסט דוד ברגמן, זאת על רקע החלטה לפתח נשק גרעיני בישראל. בוועדה היו חברים כל מדעני הגרעין הבכירים של ישראל (אנשי האוניברסיטה העברית, מכון ויצמן והטכניון). ההתפטרות הייתה הן מטעמים מוסריים והן מטעמים של התנגדות לעלות ולמשאבים העצומים שהתוכנית דורשת, במקום שיופנו למטרות אחרות. דבר ההתפטרות נשמר בסוד והוועדה לאנרגיה אטומית התארגנה מחדש עם מדענים אחר^[1].

ב-17 בדצמבר 1960 נחשפה תוכנית הגרעין הישראלית, כשהעיתון הבריטי דיילי אקספרס פרסם ידיעה על כך שמדינת ישראל מפתחת פצצת אטום. אף על פי שהעניין פורסם כבר בעיתונים אחרים^[2], הפעם דובר שגרירות ישראל בלונדון הכחיש את הידיעה. הפרסום וההכחשה הישראלית פרסמו בישראל ובעולם, והדבר הביא לתגובת שרשרת^[3]. עיתונים אחרים בעולם החלו גם לפרסם תחקירים בנושא. ב-19 בדצמבר חשף העיתון וושינגטון פוסט, שהוועדה המשותפת של שתי בתי הקונגרס ערכה דיון בנושא הידיעות על הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל, ב-8 בדצמבר, ושהכור שישראל בנתה יאפשר לה לפתח פצצת אטום בתוך 5 שנים^[4]. גם ידיעה על כך שארצות הברית גילתה שישראל בונה כור ליד דימונה נחשפה וההכחשה הראשונית שזהו "מפעל טקסטיל"^[5]. הפרסום הנרחב אילץ את ראש הממשלה דוד בן-גוריון לתת התייחסות פומבית ראשונה לעניין זה, שבה אמר שהכור "מיועד לצורכי שלום בלבד"^[6]. השבועון העולם הזה, הקדיש גיליון שלם לנושא, שפרסם ב-28 בדצמבר 1960, תחת הכותרת "פצצה אטומית לישראל"^[7].

היסטוריה

בתחילת 1962, פרסם אליעזר לבנה מאמר בעיתון הארץ שיצא כנגד רעיון בניית דוקטרינה צבאית ישראלית עתידית המושתתת על טילים בליסטיים ועל נשק גרעיני^[1]. זמן קצר אחר כך ארגן לבנה יחד עם ישעיהו ליבוביץ מסיבת עיתונאים בירושלים, בה השתתפו כ-20 איש, חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית, אנשי ציבור ואינטלקטואלים, בה קראו לפירוז אטומי של המזרח התיכון^[8].

הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. בין חברי הוועד נמנו: מרטין בובר, אפרים אלימלך אורבך, יהושע בר-הלל, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום, שמואל סמבורסקי, הרב לואיס יצחק רבינוביץ, וחבר הכנסת מהמפלגה הליברלית שניאור זלמן אברמוב^[8]^[9].

במהלך 1962 יזמו מספר אספות נוספות, ערכו פניות לחברי כנסת^[10], פרסמו מאמרים בעיתונות ולקראת סוף השנה ארגנו עצומה שקראה לממשלה להימנע מלהכניס נשק גרעיני לאזור^[11]. מספר חברי כנסת העלו הצעות לסדר יום ושאילתות על הנושא, ביניהם ישראל ברזילי, משה סנה, יעקב חזן ותופיק טובי^[12]. ב-7 באוגוסט דחתה הכנסת הצעה לסדר היום של מפ"ם ומק"י, לדיון בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. בתגובה אמר בן-גוריון שקווי היסוד של הממשלה כללו קריאה לפירוק נשק, אך לא נשמעה תגובה ממדינות ערב לקריאה זו^[13]. חבר הכנסת משה כרמל טען שהוא בעד פירוז, אך מאחר שמדינות ערב לא נענו לקריאה אין ברירה אלא לפתח את הנשק ואז לדון בפירוז מתוך עוצמה^[14].

ב-12 באוקטובר 1962 ערך הוועד מסיבת עיתונאים לרגל יציאתה של משלחת ישראל לעצרת הכללית של האומות המאוחדות. הוועד קרא למשלחת ישראל להציע במושב המתכנס לפרז את האזור הישראלי-ערבי מנשק גרעיני תחת פיקוח האו"ם ובביצוע המעצמות^[15]. ליבנה הסביר שהוועד אינו חושב שהקריאה של ממשלת ישראל לפירוז המזרח התיכון היא מציאותית ולפיכך הכרזותיה של שרת החוץ, גולדה מאיר, אינן ריאליות בעוד שהצעות הוועד לפירוז האזור הן דווקא כן מציאותיות. במסיבת העיתונאים, התייחס אורבך לשיקולים של שימוש בנשק גרעיני ואמר: "גם אם תצליח מדינת ישראל לייצר נשק גרעיני, הרי אין להניח שהיא תשתמש בו". ליבנה אמר שיש להפסיק לאלתר את בניית הכור בדימונה ותוך כדי כך לנהל דיון על פירוז האזור. תשתית הכור עצמה נבנתה בשנים 1958-1960, בסודיות, אולם ליבנה ידע שאין לישראל עדיין כל המתקנים הדרושים ליצירת פצצה גרעינית^[9].

בן-גוריון וגולדה מאיר ביקשו לסכל את פעילותו של הוועד^[16]^[9]. במסיבת העיתונאים באוקטובר 1962 נשאל אפרים אורבך, על תוכן מכתב שנשלח אליו על ידי ראש הממשלה בן-גוריון ואורבך סירב לענות. יום לפני מסיבת העיתונאים פרסם העיתון ״חרות״ ש"בן-גוריון הזהיר את הוועד למען פירוז אטומי מפני הסכנות הכרוכות בפעילותו". העיתון ידע לספר שבן-גוריון פנה במכתב אישי לאורבך והתריע בפניו על "הסכנות הכרוכות בפעילות הוועד"^[17].

בינואר 1964 תבע הוועד את העברת הפיתוח הגרעיני של ישראל מרשותו הבלעדית של משרד הביטחון למשרד ראש הממשלה, ופיקוח מדעי וטכנולוגי על הנעשה בכור בדימונה^[18]. הוועד גם ביקר את העלות הגדולה הנדרשת לשם השלמת היכולת הגרעינית של ישראל, כחצי מיליארד דולר, כשליש מהתקציב השנתי של מדינת ישראל^[19].

ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה – כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד מפעילותו. חוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם. גורם נוסף היה שנפרדו דרכיהן הפוליטיות של שני האישים הבולטים והדוברים של הוועד - אליעזר לבנה וישעיהו ליבוביץ. לבנה היה לאחד מדוברי התנועה לארץ ישראל השלמה וליבוביץ תבע נסיגה מידית מכל השטחים הכבושים^[20]. באותה שנה גם נפגש יהודה בן משה, מזכיר הוועד, עם הנספח המדעי בשגרירות ארצות־הברית ביוזמתו האישית וללא ידיעת חברי הוועד האחרים, ועקב כך סולק מהוועד^[21].