PROFILPELAJAR.COM

תל לכיש
	מראה כללי של התל
שמות נוספים	תל אֶ-דֻּוֵיר
מידות
גובה מעל פני הים	150 מטר
היסטוריה
תרבויות	התרבות הכנענית
תקופות	התקופה הנאוליתית; התקופה הכלקוליתית; תקופת הברונזה הקדומה; תקופת הברונזה התיכונה; תקופת הברונזה המאוחרת; תקופת הברזל; התקופה הפרסית; התקופה ההלניסטית
ננטש	התקופה הרומית בארץ ישראל
סוג	תל
מאורעות	המצור על תל לכיש
אתר ארכאולוגי
חפירות	1932-1938 מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי; 1973-1994 החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ואוניברסיטת תל אביב; 2013-2019 רשות העתיקות והאוניברסיטה העברית
ארכאולוגים	ג'יימס לסלי סטרקי; דוד אוסישקין; יוסף גרפינקל;
מצב	הרוס
גישה לציבור	כן
מיקום
מדינה	ישראל
קואורדינטות	31°33′55″N 34°50′57″E / 31.56527778°N 34.84916667°E
	(למפת הר חברון מערב רגילה) תל לכיש

תל לכיש (בערבית: تل الدوير, תל אֶ-דֻּוֵיר) הוא תל מרכזי בשפלת יהודה. שטחו כ־124 דונם, והוא זוהה על ידי החוקר האמריקאי ויליאם אולברייט בשנת 1926. בשנת 1994 הוכרז כגן לאומי.

שחזור תולדות התל על פי המקורות והממצאים הארכאולוגיים

בלכיש התגלו ממצאים ארכאולוגיים כבר מהתקופה הנאוליתית (9,500 עד 6,000 שנה לפני זמננו), וישוב רצוף התקיים במקום לאורך השנים.

בתקופת הברונזה

בתקופת הברונזה המאוחרת (1550-1200 לפנה"ס) הייתה לכיש עיר פרזות בחסות מצרית, כמו כל ערי המדינה בכנען. באגרות המצריות מתקופת הברונזה המאוחרת שנודעו כ"מכתבי אל-עמארנה" כלולים כמה מכתבים ששלחו שליטי העיר לפרעה מלך מצרים (המאה ה-14 לפנה"ס), כולל מכתבים מזִמרי־הדה (Zimredda) מלך לכיש שנהרג אחרי כן במלחמה עם העפירו, ושפט-בעל (Šipti-Ba'lu) שמלך אחריו. הממצאים מתקופה זו כוללים כתובות הרוגליפיות ואנתרופואידים (ארונות קבורה מצריים דמויי אדם).

12 כתובות כנעניות אלפביתיות התגלו בתל לכיש, מאז חפירותיו של ג'יימס לסלי סטרקי בשנות ה-30 ועד שנת 2022.^[1] ממצא חשוב נוסף מתקופת הברונזה המאוחרת שנתגלה בשנת 2018 על ידי משלחת בראשות הארכאולוג האוסטרי פליקס הופלמייר הוא שבר קטן של קערה ועליו כתובות בדיו מספר אותיות באלפבית פרוטו-כנעני, שהאפיגרף הישראלי חגי משגב הציע לקרוא כמילים "עבד" ו"נפת" (דבש). הכתובת מתוארכת סביב 1450 לפנה"ס באמצעות תיארוך פחמן-14, ולפיכך היא הכתובת האלפביתית המתוארכת הקדומה ביותר שנתגלתה בישראל. לדעת המגלים, ממצא זה מראה שהכתיבה האלפביתית נפוצה ממצרים לכנען עוד באמצע האלף השני לפנה"ס, אף לפני התבססות השלטון המצרי בכנען.^[2]

ממצאים חשובים נוספים מתקופה זו נתגלו לאחרונה על ידי משלחת בראשותו של הארכאולוג יוסי גרפינקל במקדש הכנעני שבתל לכיש, ובהם גם חפץ פולחני שכונה "המטה האלוהי" שהיה כפי הנראה מוחזק בידו של פסל האל בעל. חפץ דומה בממדים קטנים נתגלה במגידו, שם השתמר גם פסל בעל בשלמותו. המקדש מתוארך סביב שנת 1250 לפנה"ס. במקדש נמצאה גם כתובת כנענית שנכתבה על כד לפני צריפתו בתנור, ובה ניתן לזהות את המילה "ספר" שהשתמרה בשלמותה.

בשנת 2022 פרסמה המשלחת את מסרק הכינים מלכיש – מסרק משנהב פיל, שעליו, לפי פירוש החוקרים, התגלה המשפט השלם העתיק ביותר שהתגלה עד כה בכתב אלפביתי, לחש נגד כינים: ”יתש חט דֿ לקמל שׂע[ר ו]זקת”, ובעברית מודרנית: "יסיר חט זה כיני שיער וזקן". המסרק נמצא בהקשר של תקופת הברזל, אך הקשר זה ככל הנראה משני, ולפי האותיות ותוכן הכתובת המסרק מתוארך לתקופת הברונזה.^[3]

חורבן העיר

העיר חרבה במחצית הראשונה של המאה ה־12 לפנה"ס - ובשכבת החורבן נמצאו כ־1,500 גולגולות. יש הטוענים כי התארוך אמנם מתאים לתקופת ההתנחלות וכיבושי יהושע בן נון (כיבוש העיר של יפיע מלך לכיש נזכר בספר יהושע י, ל'-ל"ד), אך מאידך לא נמצאו חרסים ישראלים במקום. בתקופה זו התנחלו בארץ גם גויי הים (הכוללים את הפלשתים), אך גם ממצא ארכאולוגי אופייני להם נעדר מהתל, לכן לא ברור מי החריב את העיר. ערים נוספות חרבו באותה תקופה בכנען ובכל האגן המזרחי של הים התיכון, במהלך משבר תקופת הברונזה המאוחרת, וברבות מהן לא ברורה זהות המחריבים.

בתקופת הברזל

העיר עמדה בחורבנה כמאתיים שנה ונבנתה מחדש בתקופת המלוכה. בתקופה זו הייתה חשיבותה של העיר נעוצה בכך שניצבה על גבול הממלכה לנוכח האיום הפלישתי. היא נזכרת בין הערים שביצר המלך רחבעם (דברי הימים ב, י"א ט), היה בה בית שער גדול (זהה לזה שבתל חצור, תל מגידו ותל גזר) וארמון ענק. חרסים מתקופת רחבעם (המאה ה-10 לפנה"ס) נמצאו על התל, כמו גם סימני חורבן ממסעו של מלך מצרים, שישק הראשון, בשנת 925 לפנה"ס. שישק פלש לארץ־ישראל ובזז ערים ביהודה ובישראל, ואף הציב כתובות ניצחון בחלקן (למשל במגידו).

במאה ה־8 לפנה"ס הייתה העיר מבוצרת ומבוססת, אך סבלה נזקים חמורים ברעידת אדמה - ידוע על רעידת אדמה שהתרחשה בימיו של המלך עוזיהו, בשנת 760 לפנה"ס. העיר שוקמה פעם נוספת.

חורבן בעיר על ידי סנחריב מלך אשור

ערך מורחב – תבליט לכיש

שכבת החורבן הבאה שייכת למסע סנחריב בשנת 701 לפנה"ס. סנחריב מלך אשור הגיע ליהודה לאחר שהמלך חזקיהו מרד בו, ובמהלך מסע העונשין חרבו ערים רבות אך ירושלים ניצלה. אחד הממצאים החשובים הקשורים למסע זה נמצא בנינווה, בירת אשור, הנמצאת בסמוך למוסול של ימינו (צפון עיראק): שם מצא החוקר הבריטי אוסטן הנרי לייארד את ארמונו של סנחריב ובו תבליט המתאר מצור וחורבן, ופליטים משתחווים לשליט על יד כסאו. ליד דמותו של השליט נכתב:

”סנחריב מלך אשור והעולם כולו יושב על כיסא משען ושלל העיר לכיש עובר לפניו”.

התבליט מייצג את המצור האשורי על לכיש, ואת המלך סנחריב מקבל את השלל לאחר תבוסת העיר. ההסבר המקובל הוא שהתבליט נועד לפאר את הניצחון על לכיש כחיפוי על הכישלון בכיבוש ירושלים. התבליט מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. מן התבליט ניתן גם ללמוד על הנוף החקלאי שהיה באזור לכיש באותם ימים שכן מופיעים בתבליט עצי פרי שניתן לשחזרם. בניגוד למקובל באותם ימים ושניתן לראות בתבליטים אשוריים אחרים - נראה שעצי פרי אלו לא נעקרו כחלק מהמצור.^[4]

ממצאים חשובים נוספים שנתגלו הם כ־400 חותמות למלך שנמצאו תחת שכבת החורבן שהותיר אחריו סנחריב מלך אשור.

בדרום מערב התל מצא הארכאולוג הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי, אשר עמד בראש משלחת חפירות שחפרה בתל לכיש מ-1932 עד 1938 מפולת, שמאוחר יותר זוהתה כסוללת המצור האשורי. הסוללה נבנתה בחלק בו מדרון התל מתון יחסית, לאפשר לחיילי אשור להגיע עד החומה. בצד השני בנו המתגוננים סוללת עפר פנימית (על גבי בתיה של העיר) שנועדה להגביה את השומרים מעל חייליו של סנחריב.

הסוללה היא הסוללה האשורית היחידה הידועה במזרח הקרוב. הסוללה נבנתה מאבנים שנאספו בסביבה ונשפכו כנגד המדרון התלול של לכיש. את שכבת האבנים העליונה ציפו האשורים בטיט כדי שיוכלו לנוע עליה בקלות. בקצה העליון של הסוללה יצרו האשורים משטח מעפר חום-אדמדם כדי שיוכלו להציב עליו את אילי המלחמה בהם תקפו את החומה. הסוללה עשויה בצורת מניפה: בבסיסה היא רחבה ביותר, ועם התנשאותה היא הולכת והופכת לצרה. מידותיה המשוערות הן 70–75 מטרים רוחב הבסיס, 25 מטרים רוחב הקצה העליון, 16 מטרים גובה. בתבליט האשורי נראים חמישה אילי מלחמה התוקפים את החומה, וכפי הנראה היה מספיק ברוחב פסגתה להצבת חמישה אילים אלו זה בצד זה.

שרידי הסוללה ניכרים עד היום באתר תל לכיש. המשלחת הבריטית פינתה חלק גדול מהסוללה. בקצה החפירה שביצעו נוצר מעין חתך המאפשר לראות דרכו את מדרון התל ואת שכבת אבני הסוללה שנשפכו כנגדו^[5].

בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו בשנת 2016 סביב שער העיר, נמצא "מקדש שער" ובו עדויות לרפורמה הדתית שערך המלך חזקיהו, במסגרתה נופצו קרנות המזבח המקומי. בחדר המזבח אף הוקמו שירותים, ככל הנראה באופן סימבולי לפני שחדר המזבח נאטם^[6].

העיר נבנתה מהיסוד בימיהם של המלכים יאשיהו ומנשה (המאה ה-7 לפנה"ס). עיר זו חרבה יחד עם בית המקדש הראשון ושאר ערי יהודה לאחר מרד צדקיהו בבבל (586 לפנה"ס). כיום ניתן לראות שרידים של בית שער גדול מתקופתו של חזקיהו, ומעליו בית שער קטן יותר מהמאות 7-6 לפנה"ס; בבית השער הקטן מצא הארכאולוג סטארקי כ-21 אוסטרקונים, חרסים ועליהם כתובות, שקיבלו את השם "מכתבי לכיש". חרס מספר 4 נודע במיוחד בשל הכתובת הבאה:

כִּי אֶל מַשֻּׂאֹת לָכִשׁ נַחְנוּ שֹׁמְרִמ כְֹּכֹל הָאֹתֹת אֲשֶר נָתַנ אֲדֹנִי, כִּי לֹא נִרְאֶה אֶת עֲזֵקָה.

— מכתבי לכיש, חרס מס' 4

על־פי הארכאולוג יגאל ידין, הכוונה בבטוי "אל משואות לכיש" הוא "על" משואות לכיש: כלומר משמר העיר מדווח כי המשואות בעזקה, העיר הסמוכה - כבו, וכי נבוכדנצר מלך בבל כבר כבש את העיר, וכל שנותר למגיני לכיש לעשות הוא להוסיף ולהתבצר בעירם. הגאולוג בני בגין חולק על הפרשנות הזו וטוען שהחרס מתעד דיווח שגרתי בו מדווח הכותב כי הם צופים למשואות לכיש כדי לקבל הודעות מהפיקוד הגבוה (בימי קדם השתמשו במשואות ובלפידים לצורך העברת מסרים בין מקומות רחוקים), שכן הם אינם יכולים לראות את האיתותים הנשלחים ממשואות עזקה, שנמצאת בנקודה נמוכה יותר.

היישוב על התל חודש בתקופה הפרסית, אז הייתה בירת מחוז. העיר דעכה לאיטה בתקופה ההלניסטית, עת ערים אחרות בשפלת יהודה זכו לבכורה.

זיהוי וחפירות

הראשון שניסה לזהות את לכיש היה אדוארד רובינסון, שב-1839 סקר את תלי השפלה וזיהה את לכיש בגבעה הסמוכה לחורבת אום ליקיס, בגלל צליל שמה ומיקומה על הדרך לעזה. זיהוי זה נתמך על ידי חוקרים מאוחרים יותר. בסקר ארץ ישראל המערבית שנערך בין השנים 1872–1877 על ידי משלחת בראשות קלוד קונדר והורשיו קיצ'נר, התלבטו החוקרים בזיהוי לכיש בין אום ליקיס, תל חסי ותל אֶ-דֻּוֵיר. פלינדרס פיטרי הגיע לארץ ישראל במטרה לחפור את לכיש המקראית. הוא החל לחפור בח'רבת אום ליקיס, אך מצא בה רק ממצאים מהתקופה הרומית ואילך. הוא עבר לחפור בח'רבת עג'לון וגם בה לא מצא ממצאים מוקדמים מהתקופה הרומית^[7]. הוא סייר באזור והגיע לתל חסי, בה הוא מצא חרסים, ובעקבות ניסיונו הרב במצרים זיהה את קדמוניותם. בעקבות כך החליט לקבל את הזיהוי של קונדר שהעיר הקדומה לכיש נמצאת בתל חסי^[8]. באפריל 1890 החלה החפירה, שנמשכה שישה שבועות^[9]. בחפירות נחשפה חומת לבני בוץ עבה מאוד. פיטרי חפר 79 בורות בדיקה, ותיארך את הממצאים ל-1700 לפנה"ס. מעל שכבה זאת אותה ייחס לאמוריים מצא שכבה עם ביצורים דלים שייחס לתקופת השופטים ומעליה מצא ביצורים שייחס לרחבעם^[10].

הזיהוי של פיטרי נתקבל על ידי רבים^[11], אך בשנת 1924 הציע אולברייט לזהות את לכיש בתל אֶ-דֻּוֵיר^[12] ורוב החוקרים קבלו את השערתו. בספטמבר 1932 החל ג'יימס לסלי סטרקי לחפור בתל דוויר, אחד התילים הגדולים ביותר בארץ ישראל שכבר אז זוהה על ידי רוב החוקרים כלכיש^[13]. בסוף 1933 נפתחה עונת החפירות השנייה, שהתרכזו בתקופת מלכי יהודה ותקופות קדומות יותר^[14]^[15]. במרץ 1935 דלף החוצה לעיתונות דבר הימצאם של מכתבי לכיש, ידיעה שתוארה כ"תגלית ארכאולוגית בעלת חשיבות עצומה"^[16]^[17]. לסטרקי הייתה תוכנית מסודרת לחפירות במשך 15 שנה, אך אלו נגדעו באיבם בהרצחו בינואר 1938^[18]. שותפיו לחפירות המשיכו במלאכה, אך החפירות נפסקו בפרוץ מלחמת העולם השנייה^[19].

בעקבות מציאת המקדש בתל ערד, ביצע יוחנן אהרוני בשנת 1966 חפירה באזור המקדש הפרסי-הלניסטי בתל לכיש כדי לברר את זמנו של המקדש, הדומה למקדש בתל ערד^[20]. אהרוני מצא כד שלם מהתקופה הפרסית-הלניסטית מתחת ליסודות המקדש, ועל כן תוארך המקדש כהלניסטי^[21]. תחת המקדש מצא אהרוני מבנה עתיק יותר, שהוא זיהה כמספר חדרי מחסן וחדר מנהלי. כן נמצאו תחת המקדש שני בורות מים ותעלה המובילה אל מחוץ לעיר^[22].

בשנים 1973–1994 חפר בתל דוד אוסישקין^[23]^[24]. בשנות ה-70 נחשף בלכיש מקדש כנעני "מימי יהושע"^[25]. במסגרת החפירות שוקם שער הכניסה לעיר^[26].

בשנים 2013–2017 חפרה בתל משלחת בראשות פרופ' יוסי גרפינקל מהאוניברסיטה העברית,^[27] וחוקרים נוספים מהעברית, מאוניברסיטת בן-גוריון ומהאוניברסיטה הדוונטיסטית הדרומית בארצות הברית.

ב-2022 נפתח מרכז מבקרים לאתר, 28 שנים לאחר שהוכרז כגן לאומי^[28].