מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי (באנגלית: Department of Antiquities, Government of Palestine‏, 1920–1948) הייתה הגוף הממשלתי שנוצר בידי ממשלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל כדי לטפל בכל העניינים הנוגעים לעתיקות בארץ-ישראל, ובכלל זה לאכוף את פקודת העתיקות.

השלטון העות'מאני שקדם למנדט הבריטי לא קיים בארץ-ישראל כל מחלקת עתיקות שתפקידה לשמור על עתיקות הארץ. רישיון (פירמאן) לחפירה ארכאולוגית ניתן באיסטנבול בקשיים מרובים.

מיד עם שוך קרבות מלחמת העולם הראשונה הבינו שלטונות הכיבוש הבריטי כי בידיהם נפל חבל ארץ שרבים בו אתרי העתיקות, שחלקם אף בבחינת מקומות קדושים לשלוש הדתות. המייג'ור ג'נרל א"ו מוני, ששימש כראש המינהל, מיהר לפרסם ברבים "פְּרוֹקְלֵמַצְיָה" (הצהרה) - הוראות שעה המסדירות את הצד החוקי של שמירת עתיקות, סחר בעתיקות, חפירות ברשות בלבד וכיוצא בזה. בשלוש השנים שעברו מאז כיבוש הארץ מידי הטורקים, היה הטיפול בסוגיית העתיקות ובעיקר בשמירתן, נתון בידי הממשל הצבאי של "שטח האויב הנכבש - דרום" (.O.E.T.S) המדיניות הייתה לשמור על הקיים ולא לאפשר פעולות יזומות של חפירה ארכאולוגית. לפעולה זו הקצו שלטונות הכיבוש הבריטים והצרפתים ארבעה קציני עתיקות. על כל מרחב ארץ-ישראל המערבית היה ממונה קפטן מקקיי (Mackay), אך פרט לגילויים מקריים, כמו בית הכנסת של נערן שבעמק הירדן, וכנסית שלאל שליד נחל הבשור, שניהם מפגיעה אקראית של פגז, לא התקיימו פעולות מיוחדות, ובוודאי שלא חפירות מסודרות.

לאחר כינון הממשל הבריטי בחודש יולי 1920, מינה הממשל הבריטי האזרחי על ארץ-ישראל את פרופ' ג'ון גרסטנג, מאוניברסיטת ליברפול להקים את מחלקת העתיקות. פעולתו בארץ הייתה כפולה. מצד אחד פעל להקמתו של בית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים (לקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל לא היה בסיס פעולה מקומי); ומצד שני, לסייע לשלטונות המנדט להקים את מחלקת העתיקות. ואמנם ב־14 ביולי 1920 אישר הנציב העליון את הקמתה של מחלקת העתיקות. המחלקה סונפה למחלקת העבודות הציבוריות (Public Works Department).

ערך מורחב – המועצה הארכאולוגית

במקביל למחלקת העתיקות הוקם גוף מייעץ היא המועצה הארכאולוגית, ובישיבתה הראשונה ב-20 בספטמבר 1920 היו מיוצגים בה, באיזון עדין, נציגי מוסדות המחקר, אך גם היישוב היהודי, הערבי והכנסייה. למשל, חברים במועצה בשנת 1922 היו האישים הבאים: ג'ון גרסטנג (מנהל מחלקת העתיקות), ויליאם אולברייט (בית הספר האמריקאי לחקר המזרח), האדריכל אנטוניו ברלוצי, הארכימנדריט קלאופס (הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים), ארנסט ריצ'מונד (מחלקת העתיקות), אליעזר בן-יהודה (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה), האב לואי-איג ונסאן (בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה), ו"ג פיתיאן-אדמס (Phythian-Adams) מבית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים, איסמעיל ביי חוסייני, מושל ירושלים רונלד סטורס והפרקליט הראשי.

אחת הפעולות הראשונות הייתה ניסוח תקנות לשמירת עתיקות הארץ שהחליפו את חוק העתיקות הטורקי ואת הוראות השעה (ה"פרוקלמציה") של הממשל הצבאי.^[1] תקנות אלה הוחלפו בשנת 1929 על ידי פקודת העתיקות, שהייתה בשימוש גם על ידי מדינת ישראל עד שהוחלפה בחוק העתיקות, תשל"ח-1978.

מחלקת העתיקות הנפיקה רישיונות לחפירה לחופרים ומוסדות מן הארץ ומארצות חוץ. במקביל ערכה חפירות משל עצמה, בעיקר חפירות הצלה. למשל, במספר מקומות שבהן הוקמו בשנות השלושים משטרות ה'טיגארט' נתגלו אתרים שנחפרו. כאלה הם תחנת משטרת מגידו ותחנת משטרת מעלות-תרשיחא. נערכו גם חפירות גדולות ממדים לשם מחקר כגון ארמון הישאם בח'רבת מפג'ר שליד יריחו, המצודה בירושלים והעיר הצלבנית של עתלית.

פעולה יוצאת דופן שיזם גרסטנג כבר בימיה הראשונים של מחלקת העתיקות היה ארגון מפעל חפירות בינלאומי משותף, למספר מוסדות מחקר בעיר דוד בירושלים. מתוך הכרה בחשיבותו ומיוחדותו של אתר זה. בהיותו בדעה שאין נכון להפקיד את חפירתו בידי מוסד אחד בלבד, פנה בקריאה למוסדות המחקר השונים בעולם להשתתף בחפירה. נענו לקריאה מעטים ולבסוף חפרו בפועל את החלקות שהקצו להם רק הקרן הבריטית (PEF) באמצעות רוברט מקאליסטר, ריימון וייל, בסיועו הנדיב של הברון רוטשילד ערך באתר את עונת חפירתו השנייה. החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, אשר באותם ימים החלה לחדש את פעילותה, לא הצליחה לגייס למשימה את הסכום הדרוש, ולא השתתפה למרות רצונה להשתתף.

בשנת 1926 התרחש חידוש נוסף בתחום הפעילות המדעית הארכאולוגית בארץ כאשר קיימה מחלקת העתיקות קונגרס ארכאולוגי בינלאומי. היה זה, ככל הנראה, הקונגרס המדעי הראשון בכל תחום שהוא שנערך בארץ ישראל. אופיו הבינלאומי של הכנס היה כפול: משתתפיו הגיעו ממוסדות מדע מארצות רבות, והוא גם ערך את סיוריו באתרי לבנון, סוריה, עבר הירדן; ולבסוף התכנסו הכול בירושלים.

בשנת 1927, הגיעה לפתע, הצעתו הנדיבה של ג'ון ד. רוקפלר (הבן) לתרום שני מיליון דולר לשם הקמתו של בניין שיחזיק בתוכו מוזיאון ארכאולוגי גדול ואת מחלקת העתיקות על משרדיה, מעבדותיה, מחסני הממצאים, ספריה, אולם הרצאות וכיוצא בזה. יתר על כן, רק מיליון אחד הופנה לבניין עצמו ולציודו, ואילו פירותיו של המיליון השני, שהופקד כקרן, היוו תוספת משמעותית להגדלת פעולותיה של מחלקת העתיקות. משנשלמה בניין המוזיאון לארכאולוגיה של ארץ ישראל (בשמו הבלתי רשמי: מוזיאון רוקפלר), הייתה מחלקת העתיקות בין היחידות הממשלתיות המעטות שהיו מותאמים ומצוידים כדבעי למלא את תפקידן.

צוות העובדים הקבוע של מחלקת העתיקות כלל, בשנים שלפני סיום המנדט הבריטי את רוברט המילטון, מנהל; סֶדריק ג'ונס, סגן מנהל; ג'ון אייליף, האוצר הראשי; גס"ב ריצ'מונד, משמר מונומנטים; עמנואל בן דור, מפקח עתיקות בכיר. מפקחי העתיקות היו ערבים, יהודים ונוצרים ובהם: דימיטרי בראמכי, נעים מַחוּלי, סלים חוסייני, יעקב עורי, ג'רלד לנקסטר הרדינג. בארכיון, בספרייה ובמוזיאון עבדו מיכאל אבי-יונה, יוחנן לנדאו, פטר כהנא, סטפאן חנא סטפאן, רות עמירן.

מחלקת העתיקות המנדטורית הוציאה לאור כתב עת מקצועי, בעריכת מיכאל אבי-יונה: (QDAP) ‏Quarterly of the Department of Antiquities in Palestine.

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

• רשות העתיקות

• יהושע בן אריה, ‏המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט, חלק א, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 172-146
• הרבעון של אגף העתיקות עמודים ראשונים של גיליון 1 כרך ראשון (באנגלית)