סטפאן חנא סטפאן (בערבית: ستيفان حنا ستيفان, באנגלית: Stephan Hanna Stephan;[1] 1894–1949) היה חוקר, מתרגם ושדרן רדיו בתקופת המנדט שעסק בפולקלור של ערביי ארץ ישראל.
קורות חייו ופועלו
סטפאן נולד ב-1894 בבית ג'אלא למשפחה נוצרית סורית-אורתודוקסית. למד בבית הספר של שנלר בירושלים והוטבל לנצרות הלותרנית ב-1908. הועסק במינהל של השלטון המנדטורי במחלקת הכספים ובהמשך במחלקת העתיקות, תחילה כספרן ולימים גם כמפקח.[2]
סטפאן תיעד שירי עם בניב הערבית הפלסטינית ומצא להם מקבילות בשיר השירים המקראי. מחקרו בנושא זה פורסם ב-1922 בכתב העת של החברה המזרחנית הארץ-ישראלית (JPOS).[3] הפרסום ביסס את מקומו ככוח מבטיח בקבוצת אתנוגרפים ערבים ארץ-ישראלים, בהם תאופיק כנעאן, שהתמסרו לחקר ההיסטוריה, הפולקלור והמנהגים של החברה הערבית. הארכאולוג וחוקר המקרא ויליאם אולברייט, שהיה הרוח החיה בפעילות החברה המזרחנית הארץ-ישראלית, עודד את עיסוקם וסייע בידם בכתיבת מאמריהם הראשונים ובעריכת פרסומיהם.[4] סטפאן היה בין הפעילים בחברה המזרחנית הארץ-ישראלית, כיהן שנים ארוכות כגזבר החברה ואת מאמריו הראשונים פרסם בכתב העת שלה.[5] בשנות ה-30 שובץ בספריית מחלקת העתיקות הממשלתית, והרבה לפרסם בכתב העת של המחלקה.[6]
ב-1934–1935 חיבר מדריך ללימוד עצמי (בגרמנית ובאנגלית) של השפה הערבית המדוברת בניב הפלסטיני, ובו כלל ביטויים נפוצים.[7] סטפאן תרגם חיבורים ומסמכים היסטוריים מערבית, מטורקית ואף מיוונית, בהם היומן של הכומר היווני ספירידון מהשנים 1841–1921, שנמצא בכתב-יד במנזר מר-סבא במדבר יהודה[8] כמו כן תרגם ופרסם תעודות וכתובות מהתקופה הממלוכית ומהתקופה העות'מאנית שנמצאו בירושלים. בין היתר תרגם וביאר בפרוטרוט מסמך ההקדש של בית התמחוי של האסקי סולטאן מ-1552 שנמצא באוסף ספריית ח'אלדיה.[9]
סטפאן נודע בתרגום הפרקים הנוגעים לארץ ישראל מכתבי הנוסע העות'מאני בן המאה ה-17 אווליא צ'לבי – ה"סיאחת נאמה". התרגום, מטורקית עות'מאנית לאנגלית, התפרסם בשישה חלקים בשנים 1935 עד 1941 ברבעון מחלקת העתיקות המנדטורית,[6] תחת הכותרת Evliya Tshelebi's Travels in Palestine (מסעות אווליא צ'לבי בארץ ישראל). המזרחן ליאו אריה מאיר, שהיה ממונה על הספרייה ועל הארכיון של מחלקת העתיקות ומ-1933 שימש כאוצר אוסף המטבעות והכתובות הערביות במוזיאון הממשלתי, סייע לסטפאן במלאכת התרגום והביאורים.[10]
החל מ-1936 פעל סטפאן כשדרן בשירות השידור המנדטורי בשפה הערבית, בעיקר בתחום של תרבות עממית.
סטפאן יצר שני מדריכי טיולים בארץ ישראל – "This is Palestine" ו-"Palestine by Road and Rail", שראו אור ב-1942. בעבודתו שיתף פעולה עם חוקרים נוספים, בהם הארכאולוג דימיטרי בראמכי והאנתרופולוגית הפינית הילמה גרנקוויסט. בשנות ה-40 עבד במיזם העתקה וצילום של כתבי יד מאוספים פרטיים בירושלים, בהם ספריית ח'אלדיה. ב-1947 עבד במשלחת של מחלקת העתיקות בקפריסין בתרגום כתובות אסלאמיות.
ב-1948 עזב עם משפחתו ללבנון, שם נפטר ב-1949. אשתו ובניו היגרו לברזיל.
קישורים חיצוניים
- Sarah R. Irving, "Intellectual networks, language and knowledge under colonialism: the work of Stephan Stephan, Elias Haddad and Tawfiq Canaan in Palestine, 1909-1948 ", A thesis submitted for the degree of Doctor of Philosophy School of Literatures, Languages and Cultures University of Edinburgh, 2017
- Sarah Irving, "'A Young Man of Promise': Finding a Place for Stephan Hanna Stephan in the History of Mandate Palestine", Jerusalem Quarterly, 2018, pp. 42–62
- Sarah Irving, " Palestinian Christians in the Mandate Department of Antiquities: History and Archaeology in a Colonial Space ", In: European Cultural Diplomacy and Arab Christians in Palestine, 1918–1948: Between Contention and Connection, 2021, pp.161–185
הערות שוליים
- ^ על פרסומיו חתם St. H. Stephan
- ^ "Appointments, Etc", Palestine Gazette 1521 (12 September 1946), 843
- ^ "
Modern Palestinian Parallels to the Song of Songs" JPOS I, pp.199–279
- ^ יהושע בן אריה, המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ-ישראל בתקופת המנדט, חלק ב, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 134–135
- ^ Journal of the Palestine Oriental Society (JPOS)
- ^ 1 2 Quarterly of The Department of Antiquities in Palestine (QDAP)
- ^ Leitfaden für den Selbstunterricht in der arabischen Sprache; Arabic Self-Taught: A Primer
- ^ S.N. Spyridon, "Annals of Palestine 1821–1841", JPOS 18 (1–2), 1938, pp. 63–132
- ^ "An Endowment Deed of Khasseki Sultan, dated the 24th May 1552", QDAP 10, 1944, pp. 170-194
- ^ הפקה מחודשת של קטעים מהתרגום של סטפאן ומאיר ראתה אור ב-1980 בעריכת אלי שילר (הוצאת אריאל) תחת הכותרת ארץ ישראל במאה השבע-עשרה בתיאורו של אבליה צ'לבי
