פרדריק טמפל המילטון-טמפל-בלקווד, מרקיז דפרין ואווה הראשון (באנגלית: Frederick Temple Hamilton-Temple-Blackwood, 1st Marquess of Dufferin and Ava; 21 ביוני 1826 – 12 בפברואר 1902) היה פקיד ממשלתי בריטי וחבר בולט בחברה הוויקטוריאנית. בנעוריו הוא היה דמות פופולרית בחצר המלכות של המלכה ויקטוריה ונודע בציבור לאחר שפרסם דיווח רב-מכר על מסעותיו בצפון האוקיינוס האטלנטי.
לימים הוא נודע כאחד הדיפלומטים המוצלחים ביותר בתקופתו. הקריירה הארוכה שלו בשירות הציבורי החלה כאשר הוא שימש כנציג דיפלומטי בסוריה ב-1860, שם כישרונותיו הדיפלומטיים סייעו לאינטרסים הבריטיים למנוע מצרפת להקים מדינה קליינטית בלבנון. לאחר הצלחתו בסוריה שירת דפרין בממשלת בריטניה כצ'נסלור של דוכסות לנקסטר וכתת-שר המלחמה. ב-1872 הוא מונה למושל הכללי של קנדה, השלישי מאז איחוד קנדה, חיזק את הקשרים האימפריאליים בשנים הראשונות של הדומיניון, וב-1884 הוא הגיע לפסגת הקריירה הדיפלומטית שלו כמשנה למלך של הודו.
לאחר פרישתו מהשירות הדיפלומטי ב-1896 עברו שנותיו האחרונות בצל טרגדיה אישית וניסיונות עגומים להבטיח את מעמדה הכלכלי של משפחתו. בנו הבכור נהרג במלחמת הבורים ובן אחר שלו נפצע קשה. הוא שימש כיושב הראש של חברת כרייה, שפשטה את הרגל לאחר שנפלה קורבן לנוכלות, אף על פי שהוא לא התמצא בנושא. הביוגרף שלו, דוונפורט-הנייס אמר שהוא היה "בעל דמיון, סימפתי, בעל לב חם ותכליתי".
ראשית חייו
המילטון-טמפל-בלקווד היה בן לאליטה האנגלו-אירית. מצד אמו הוא היה צאצא של מתיישבים סקוטים שהיגרו למחוז דאון בראשית המאה ה-17. משפחת בלקווד הפכה לבעלת קרקעות בולטת באלסטר במאתיים השנים הבאות. ב-1763 הוענק לה תואר ברונט וב-1800 תואר ברון דפרין. למשפחה הייתה השפעה בפרלמנט בשל שליטתה במחוז קיליי (Killyleagh). הנישואים במשפחה הועילו רבות לבעלותה על קרקעות ולקשירת יחסים בחברה הגבוהה. אמו, הלן סלינה שרידן, הייתה נכדתו של המחזאי ריצ'רד ברינסלי שרידן, וייחוס זה קישר אותו למעגלים הספרותיים והפוליטיים של אנגליה.
הוא נולד ב-1826 בפירנצה, אז בירת הדוכסות הגדולה של טוסקנה שבחצי האי האיטלקי. הוא התחנך באיטון קולג' ולמד בקולג' כרייסט צ'רץ' שבאוקספורד, שם הוא היה לנשיא אגודת אוקספורד (Oxford Union) לדיבייט, אף על פי שהוא עזב את אוקספורד לאחר שנתיים בלבד מבלי להשלים את לימודי התואר. עוד בתקופת לימודיו הוא ביקר בסקיברן שבמחוז קורק כדי לבחון מקרוב את השפעתו של רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. הוא הזדעזע ממראה עיניו והוא החליט לגייס כספים לטובת העניים הרעבים. ב-1841, עוד בעת לימודיו, הוא ירש את תואר הברון מאביו וב-1849 מונה כלורד במשק הבית המלכותי (Lord-in-Waiting) של המלכה ויקטוריה. ב-1850 הוענק לו בנוסף תואר ברון קלנבוי.
ב-1856 הוזמן דפרין להפלגה על הסקונר "פואם" (Foam) ויצא למסע ברחבי צפון האוקיינוס האטלנטי. היבשה הראשונה שאליה התקרב הייתה איסלנד, שם הוא ביקר בבירה הקטנה של האי, רייקיאוויק, במישורי ת'ינגווליר ובגייזיר (Geysir). בשובו לרייקיאוויק נגררה ה"פואם" צפונה על ידי ספינה צרפתית. הוא הפליג בקרבת האי יאן מאיין, אך לא עלה בידו לנחות עליו בשל שכבת קרח עבה והוא הצליח לצפות רק בקטע קטן מאדמת האי מבעד לערפל. משם הפליגה הספינה הלאה לצפון נורווגיה ועצרה בהמרפסט לפני שהפליגה לשפיצברגן.
בשובו פרסם דפרין ספר אודות מסעותיו משם "מכתבים מקווי הרוחב הגבוהים" (Letters from High Latitudes). ביחסו הציני וקצבו מלא החיים, נחל ספר זה הצלחה רבה וניתן לראות בו כאב הטיפוס לספרי המסעות הקומיים. הוא הודפס ושוב במשך שנים ותורגם לצרפתית ולגרמנית. בספר מופיעים מכתביו של דפרין שמוענו לאמו, שאתה הוא פיתח יחסים קרובים מאוד לאחר מות אביו כאשר הוא היה בן 15.
קריירה דיפלומטית
על אף ההצלחה הכבירה של ספרו, לא פיתח דפרין קריירה ככותב, אף על פי שהוא היה ידוע בשל כתיבתו הכישרונית לכל אורך חייו. תחת זאת הוא היה למשרת ציבור, כשהמינוי המשמעותי הראשון שלו היה מינויו ב-1860 לנציג הבריטי במשלחת לסוריה שתפקידה היה לחקור את הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים מוקדם יותר אותה שנה, שבה סבלה האוכלוסייה הנוצרית מרונית ממעשי טבח מצדה של האוכלוסייה המוסלמית והדרוזית. בעבודתו המשותפת עם הנציגים הצרפתים, הרוסים, הפרוסים והעות'מאנים בוועדה, התבלט דפרין בהשגת המטרות של המדיניות הבריטית במרחב. הוא חיזק מחדש את שלטונה של האימפריה העות'מאנית באזור, מנע מהצרפתים להקים מדינה קליינטית בלבנון ומאוחר יותר הבטיח את יציאתו של כוח הכיבוש הצרפתי מסוריה. הוא גם הגן על האינטרסים של העדה הדרוזית, שאתה היה לבריטניה שיתוף פעולה ארוך ימים. שאר חברי הוועדה נטו לדכא את הדרוזים, אך דפרין גרס שאם הנוצרים ינצחו במלחמה יתחולל מרחץ דמים. במסגרת התוכנית לטווח ארוך הוסכם על ידי הוועדה שהשלטון באזור יופרד, על פי הצעתו של דפרין, בין סוריה לבין לבנון.
הישגיו של דפרין בסוריה היוו פתיחה לקריירה הארוכה והמוצלחת שלו בשירות הציבורי. ב-1864 הוא מונה לתפקיד תת-מזכיר המדינה לענייני הודו וב-1866 הוא מונה לתפקיד תת-שר המלחמה. ב-1868 הוא התמנה לתפקיד הצ'נסלור של דוכסות לנקסטר בממשלתו של ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלאדסטון. ב-1871 הוענק לו תואר אצולה, רוזן דפרין במחוז דאון וויקונט קלאנדבוי.
המושל הכללי של קנדה
לאחר מות אמו התקדמה הקריירה הדיפלומטית של דפרין במהירות. ב-1872 הוא מונה לתפקיד המושל הכללי של קנדה ושש שנות כהונתו בתפקיד עמדו בסימן של שינויים משמעותיים ומהירים בהיסטוריה של קנדה. באותה תקופה התקבל אי הנסיך אדוארד לקונפדרציה והוקמו כמה מוסדות קנדיים נודעים, כמו בית המשפט העליון של קנדה, המכללה המלכותית הצבאית של קנדה ומסילת הברזל האינטרקולוניאלית.
דפרין סבר ששני קודמיו לא העניקו לתפקיד את תשומת הלב הראויה לו. הוא נטל במודע חלק פעיל יותר בתפקידו והשתדל מאוד ליצור מגע ישיר יותר עם פשוטי העם. הוא נהג לשוחח בנחת עם מגוון רחב של אנשים, הן ממוצא אנגלי והן ממוצא צרפתי ונודע בשל קסמו והכנסת האורחים שלו. בעוד שמושל כללי חלש או חסר כריזמה עלול היה להחליש את הקשר עם האימפריה, דפרין חש שמעורבות אישית שלו עם אוכלוסיית הדומיניון תחזק את הקשרים החוקתיים עם בריטניה. הוא ערך ביקורים בכל הפרובינציות והטריטוריות של קנדה והיה המושל הכללי הראשון שביקר במניטובה.
הלורד דפרין היה מעורב ככל שהתאפשר לו בפוליטיקה הקנדית והוא אף הרחיק לכת ויעץ לשרי הממשלה לסגת מצעדי מדיניות שהוא היה סבור שהם שגויים. הוא עקב בעניין אחר דיוני הפרלמנט של קנדה, אף על פי שכנציג המלכה הוא היה מנוע מלהיכנס לבית הנבחרים של קנדה. הוא הקים את לשכת המושל הכללי בבניין הפרלמנט וליידי דפרין נכחה בדיונים רבים ונהגה לדווח לו עליהם. ב-1873 פרצה "השערורייה הפסיפית", בה הואשמה ממשלתו השמרנית של ג'ון אלכסנדר מקדונלד על ידי האופוזיציה הליברלית בצעדים פיננסיים בלתי ראויים בנוגע לסלילתו של קו הרכבת הקנדית הפסיפית. דפרין פיזר את הפרלמנט והקים ועדת חקירה שפסקה נגד הממשלה ומקדונלד נאלץ לפרוש מתפקידו.
באותה שנה הנהיג דפרין את חלוקתה של "המדליה האקדמית של המושל הכללי" עבור הישגים אקדמאים בולטים של סטודנטים קנדיים. מדליות אלו היו היוקרתיות ביותר שניתן היה לחלק לציבור הסטודנטים הקנדים ובמשך השנים הוענקו יותר מ-50,000 מדליות. הוא גם הנהיג את חלוקתם של כמה פרסי ספורט, כולל טורניר הקליעה של המושל הכללי. וגביע המושל הכללי לקרלינג.
דפרין ערך כמה שיפורים והרחבות באחוזת רידו, המעון הרשמי של המושל הכללי. ב-1873 הוא הוסיף למבנה אולם נשפים וב-1876 הוא בנה את "חדר האוהל" שישמש כאכסניה למספר ההולך וגדל של האירועים שנערכו באחוזה. הוא גם אפשר לפשוטי העם להגיע לאחוזה כאשר הוא בנה משטח החלקה על הקרח שלבנייתו הוא תרם 1,625 דולר קנדי מכספו הפרטי, שמאוחר יותר הוחזרו לו על ידי ממשלת קנדה. השימוש הציבורי במשטח ההחלקה היה מותנה בלבוש ראוי. תוספות אלו לאחוזת רידו הפכו אותה למרכז החיים החברתיים של קנדה.
משפחת דפרין עשתה גם שימוש תכוף במצודת קוויבק שבקוויבק סיטי כמעון המשני של המושל הכללי והם פיתחו זיקה חזקה לעיר ולקשריה ההיסטוריים המשמעותיים עם האימפריה הבריטית. כאשר החלו פרנסי העיר ליזום את הריסת החומות העתיקות של העיר, הזדעזע דפרין מכך ושכנע אותם לסגת מהמהלך ולתקן או לשקם את מה שכבר נהרס. לימים הוכרזה קוויבק סיטי העתיקה ב-1985 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הופעתו האחרונה של דפרין כמושל הכללי הייתה בקוויבק סיטי בטקס הנחת אבן הפינה לטיילת שנקראה על שמו והמשקיפה על נהר סנט לורנס. טיילת זו נבנתה על פי תוכניות העיצוב של דפרין עצמו והיא מהווה את המורשת החזקה ביותר שלו בקנדה.
ליידי דפרין שמרה גם היא על פרופיל ציבורי גבוה ביותר במהלך כהונתו של בעלה כמושל הכללי והתלוותה אליו בנסיעותיו ובהופעותיו הציבוריות התכופות. בביקורם במניטובה בספטמבר 1877 תקעו כל אחד מהם יתד במסילת הברזל הפסיפית שנבנתה אז והקטר הראשון במסילה הושק בשם "ליידי דפרין". במשך כל זמן שהותה בקנדה כתבה הליידי מכתבים לאמה באירלנד שמאוחר יותר נאספו ופורסמו כספר בשם "היומן הקנדי שלי" (My Canadian Journal). לימים היא ציינה שמכל התנסויותיה, התקופה המאושרת ביותר הייתה תקופת שהותם בקנדה.
האהדה הציבורית כלפי בני הזוג והשפעתם בקנדה משתקפות במספר רב של בתי ספר, רחובות ובניני ציבור שנקראו על שמם. במיוחד זכור הלורד דפרין במניטובה, בשל היותו המושל הכללי הראשון שערך ביקור בפרובינציה. פסל בדמותו ניצב מחוץ לבניין הפרלמנט המקומי.
רוסיה וטורקיה
לאחר עזיבתו את אוטווה ב-1878 עם סיום תפקידו, שב דפרין לבריטניה כדי להמשיך את הקריירה הדיפלומטית שלו. בין השנים 1879 – 1881 הוא שימש כשגריר בריטניה באימפריה הרוסית ולאחר מכן ועד לשנת 1884 כשגריר באימפריה העות'מאנית. אף על פי שקודם לכן הוא שירת תחת ממשלות ליברליות התרחק דפרין בהדרגה מהשקפותיו של גלאדסטון בנוגע למדיניות הפנים ולמדיניות באירלנד, במיוחד בנוגע לחוקי הקרקעות האיריות מהשנים 1870 ו-1881 שבשניהם נעשו ניסיונות לפתור את סוגיות זכויות המחזיקים בקרקעות ובעליהן. לתפקיד השגריר ברוסיה הוא מונה על ידי ראש הממשלה השמרני בנג'מין דיזראלי.
תקופת שהותו של דפרין ברוסיה הייתה שקטה יחסית מהבחינה הפוליטית והדיפלומטית ומכתביו מאותה תקופה עסקו בעיקר בחיי החברה שלו שם. בעת שהותו שם הוא החל ללטוש את עיניו לתפקיד הדיפלומטי הבכיר ביותר, מושל הודו. אף על פי כן, ב-1880 ירש לורד ריפון את הלורד לייטון בתפקיד, בעיקר בשל אמונתו הקתולית של ריפון, שבשל כך לא יכול היה לשבת בקבינט ממשלת בריטניה. תפקידו הדיפלומטי הבא של דפרין היה בקונסטנטינופול.
תקופת כהונתו שם עמדה בסימן כיבוש מצרים על ידי בריטניה, שהייתה אז מבחינה טכנית חלק מהאימפריה העות'מאנית, ושבוצע באמתלה של "השבת החוק והסדר" בעקבות הפגנות נגד זרים באלכסנדריה שבהם נהרגו כמעט חמישים נתינים זרים ודפרין היה מעורב מאוד באירועים שנגעו לכיבוש. הוא הצליח להבטיח שלאימפריה העות'מאנית לא תהיה דריסת רגל צבאית במצרים ופייס את האוכלוסייה המקומית לאחר שמנע את הוצאתו להורג של עוראבי פאשה שעמד בראש מרד עוראבי. עוראבי הוביל את ההתנגדות להשפעות הזרות על מצרים ולאחר הכיבוש הבריטי היו רבים בקבינט שרצו לראותו על עמוד הגרדום. דפרין, בהאמינו שצעד כזה עלול לעורר רק התנגדות נוספת, דאג שתחת זאת יוגלה עוראבי לציילון.
ב-1882 נסע דפרין למצרים כדי לעמוד על תהליך הארגון מחדש של הארץ. הוא כתב דו"ח בו פירט כיצד היטיב הכיבוש עם מצרים באמצעות תוכניות לפיתוח שבהן היו המקומיים מעורבים בניהול המדינה. רפורמות שהונהגו בהמשך הותוו בעיקר לאור קווי המתאר שהוא קבע.
מושל הודו
ניסיונו ברוסיה ובטורקיה חיזקו אף יותר את מודעותו של דפרין למקומה של האימפריה הבריטית במארג היחסים הבינלאומיים ותקופת כהונתו ברוסיה סיפקה לו תובנה עמוקה בנוגע לאיום הרוסי על שלטונה של בריטניה בהודו. ב-1884 הוא הגיע סוף סוף לפסגת שאיפותיו הדיפלומטיות כאשר התמנה לתפקיד מושל הודו.
כמו בקנדה, הוא היה אחראי על מספר לא מבוטל של שינויים שהתחוללו אז בתת-היבשת. קודמו בתפקיד, הלורד ריפון, על אף האהדה שרחשו לו המקומיים, לא היה אהוד כלל וכלל על האוכלוסייה האנגלית המקומית, שהתנגדה לקצב המהיר של הרפורמות שהונהגו על ידו. כדי לנחול הצלחה כלשהי בתפקידו, היה על דפרין להשיג את תמיכתן של שתי הקהילות. מכל הבחינות הוא נחל הצלחה מרובה בכך והתמיכה שהוענקה לו הייתה מכל חלקי האוכלוסייה בהודו. הוא הצליח לקדם את עניינם של הלאומנים ההודים מבלי לספוג התנגדות מהלבנים השמרנים. בין שאר הדברים, נוסדה ב-1885 מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי והוא הניח את היסודות להקמתו של צבא הודו הבריטית כאשר הוא הקים את "גיס השירות האימפריאלי" (Imperial Service Corps) שקציניו היו הודים מקומיים.
לעיתים מזומנות הוא עסק בסוגיות מקומיות במהלך תקופת כהונתו. הוא טיפל ב"תקרית פנג'דה" באפגניסטן ב-1885, שבה כוחות רוסיים חדרו לשטח המדינה באזור נווה המדבר פנג'דה. בריטניה ורוסיה היו מעורבות מזה עשרות שנים במלחמה קרה וירטואלית במרכז אסיה ובהודו, שהייתה ידועה בכינוי המשחק הגדול ותקרית פנג'דה איימה להצית עימות בעצימות גבוהה. דפרין ניהל משא ומתן להסדר שעל פיו המשיכה רוסיה להחזיק בפנג'דה, אך ויתרה על שטחים אחרים שתפסה במהלך התקדמות חייליה. תקופת כהונתו של דפרין כמושל הודו עמדה גם בסימן סיפוחה של בורמה העילית ב-1886, לאחר שנים רבות של לוחמה שקטה ומעורבות בריטית בפוליטיקה הבורמזית הפנימית.
ב-1888 פרסם דפרין "דין וחשבון על מצב המעמדות הנמוכים של אוכלוסיית בנגל" (שנודע כ"דו"ח דפרין"). דו"ח זה כיוון את אור הזרקורים למצבן של השכבות החלשות של בנגל והלאומנים עשו בו שימוש כדי לסתור את הטענה ששלטון בריטניה בהודו היטיב עם השכבות החלשות של החברה ההודית. בעקבות פרסום הדוח המליץ דפרין על הקמתן של מועצות ארציות ומחוזיות בשיתוף חברים הודים, וזאת על פי דרישת המפתח של הקונגרס הלאומי ההודי באותה תקופה.
תקופת כהונתו כמושל הודו תוארה בפואמה של רודיארד קיפלינג, "משנה למלך אחד פורש" (One Viceroy Resigns), שנכתבה מנקודת מבטו של דפרין הנותן עצה ליורשו בתפקיד, הלורד לנדסאון.
ליידי דפרין ליוותה את בעלה במסעותיו בהודו וקנתה שם לעצמה בזכות פעילותה החלוצית בהדרכה רפואית לנשות הודו. סיפורי מסעותיה ותמונותיה מאותה תקופה, לצד פעילותה הרפואית, היוו אתגר לכמה הנחות יסוד מסורתיות בנוגע לתפקידן של הנשים בחברה הקולוניאלית.
שנותיו האחרונות
לאחר שובו מהודו המשיך דפרין את הקריירה הדיפלומטית שלו ובין השנים 1888 –1891 הוא שימש כשגריר בריטניה באיטליה. בעת מינויו לתפקיד זה הוענקה לו דרגת אצולה גבוהה יותר כמרקיז דפרין ואווה במחוז דאון ובפרובינציית בורמה וכרוזן אווה בפרובינציית בורמה. בין השנים 1891 – 1896 הוא שימש כשגריר בצרפת ובתפקידו זה הוא ניהל כמה משברים ביחסי הממלכה המאוחדת-צרפת והוא הואשם על ידי גורמים מסוימים בעיתונות הצרפתית שהוא ניסה לחתור תחת יחסי צרפת-רוסיה. באותה תקופה הוא סייע להקים אגודה אנגלו-צרפתית שהייתה מעורבת מאז בניהולו של המכון בפריז של אוניברסיטת לונדון. לאחר שובו מצרפת נבחר דפרין לתפקיד נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית ולרקטור אוניברסיטת אדינבורו ואוניברסיטת סנט אנדרוז. ביוני 1901 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גלאזגו.
במשך כל ימי חייו היה דפרין ידוע כמי שחי מעבר לאפשרויותיו הכלכליות והוא שיעבד את אחוזותיו כדי לממן את סגנון חייו ואת התוספות שבנה באחוזותיו. ב-1875, כאשר חובותיו הגיעו לסכום של 300,000 ליש"ט, הוא עמד בפני פשיטת רגל ונאלץ למכור נתח ניכר מהקרקעות שבבעלותו כדי לשלם את חובותיו. ב-1896, לאחר פרישתו מהשירות הדיפלומטי, הוא קיבל כמה הצעות מספקולנטים שקיוו לעשות שימוש במוניטין שלו כדי למשוך משקיעים. ב-1897, מתוך דאגה למצבה הפיננסי של משפחתו, הוא השתכנע להתמנות לתפקיד יושב ראש התאגיד הפיננסי של לונדון, חברה שעסקה בקידום מיזמי כריה והחזקות ושנשלטה על ידי ויטיקר רייט, אך בנובמבר 1900 התרסקו מניות החברה ועקב כך הוא שוב עמד בפני פשיטת רגל. כתוצאה מכך נחשף שרייט היה נוכל ודפרין הפסיד סכום כסף נכבד בחלקו בחברה, אך הוא לא הואשם בשום מעשה רמייה ומעמדו המוסרי נותר ללא רבב.
זמן קצר לאחר מכן נהרג בנו הבכור של דפרין במלחמת הבורים. דפרין שב למעונו הכפרי בקלנדבוי שליד בנגור, מחוז דאון. לאחר התרופפות בריאותו, מת הלורד דפרין ב-12 בפברואר 1902. ליידי דפרין מתה ב-25 באוקטובר 1936.
משפחתו
הלורד דפרין הוסיף לעצמו את השם "המילטון" על פי הרשאה מלכותית ב-9 בספטמבר 1862, זמן קצר לפני נישואיו להריוט ג'ורג'ינה רואן-המילטון ב-23 באוקטובר אותה שנה. היה לו קשר משפחתי רחוק למשפחתה של אשתו ומטרת הנישואין הייתה בין השאר לגשר על עוינות ארוכת שנים בין שתי המשפחות. ב-13 בנובמבר 1872 הוא הוסיף לעצמו גם את השם "טמפל". לזוג נולדו שבעה ילדים. השניים הצעירים, בן ובת, נולדו בקנדה:
- ארצ'יבלד ג'יימס לאופריק טמפל-המילטון-טמפל-בלקווד, רוזן אווה (28 ביולי 1863 – 11 בינואר 1900) היה לוטננט ברגימנט הרמחים ה-17 וחבר באגודה הקולוניאלית המלכותית. הוא היה עיתונאי בדרום אפריקה במהלך מלחמת הבורים ונפצע במהלך המצור על ליידיסמית'. שבוע לאחר מכן הוא מת מפצעיו. הוא לא נשא אישה.
- ליידי הלן הרמיוני המילטון-טמפל-בלקווד (1865 – 9 באפריל 1941) נישאה ב-31 באוגוסט 1889 לרונלד מונרו פרגוסון, לימים ויקונט נובאר הראשון והמושל הכללי של אוסטרליה. לא נולדו להם ילדים.
- טרנס המילטון-טמפל-בלקווד, מרקיז דפרין ואווה השני (16 במרץ 1866 – 7 בפברואר 1918).
- ליידי הרמיוני קתרין הלן המילטון-טמפל-בלקווד (1869 – 19 באוקטובר 1960) למדה לימודי סיעוד והוסמכה כאחות ב-1901. שירתה בצרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה ועבור שירותה הוענקה לה מדליית ההוקרה הצרפתית. מתה לא נשואה.
- לורד איאן בזיל גאווין טמפל המילטון-טמפל-בלקווד (4 בנובמבר 1870 – 3 ביולי 1917) היה עורך דין. למד בבייליול קולג', אוקספורד והיה חלק מ"גן הילדים" של הלורד מילנר. ב-1900 הוא מונה לתפקיד עוזר לשופט בדרום אפריקה, ב-1902 למזכיר הנציב העליון הבריטי לדרום אפריקה, ב-1903 לעוזר המזכיר הקולוניאלי במושבת נהר אורנג', למזכיר הקולוניאלי בברבדוס בין השנים 1907–1909 ולעוזר מזכיר הוועדה לפיתוח קרקעות באנגליה בין השנים 1910–1914. בין השנים 1914–1916 הוא סופח לרגימנט הרמחים התשיעי ולגיס המודיעין ולאחר מכן מונה לתפקיד המזכיר הפרטי של איוור גסט, הלורד לוטננט של אירלנד. הוא שב לשירות פעיל במשמר הגרנדירים ונהרג בקרב ב-1917. מורשתו הבולטת ביותר קובץ של איורים שהוא יצר עבור ספרו של הילר בלוק. הוא לא היה נשוי.
- ליידי ויקטוריה אלכסנדרינה המילטון-טמפל-בלקווד (1938-1873) הסנדקית הראשית בטקס ההטבלה שלה הייתה המלכה ויקטוריה והיא נקראה על שמה. היא נישאה לראשונה ב-1894 לויליאם פלנקט, ברון פנלקט החמישי ויחד איתו הביאה לעולם שמונה ילדים. נישואיה השניים היו לקולונל פרנסיס פאוול בריתוויט.
- פרדריק המילטון-טמפל-בלקווד, מרקיז דפרין ואווה השלישי (26 בפברואר 1875 – 21 ביולי 1930).
זמן קצר לאחר נישואיו התרגז הלורד דפרין מנישואיה של אמו לידידו, ג'ורג' היי, רוזן גילפורד, שהיה צעיר ממנה ב-17 שנים. נישואים אלו היו שערורייה חברתית, אך הלורד גילפורד מת שבועיים בלבד לאחר חתונתם. על אף חוסר שביעות רצונו מנישואיה השניים של אמו, מותה ב-1867 השפיע עליו קשות והוא בנה מגדל לזכרה באחוזת קלנדבוי. מפרץ סמוך נקרא גם הוא על שמה.
רוח הרפאים
לעיתים קרובות נהג דפרין לספר כיצד הוא נתקל פעם ברוח רפאים שהצילה את חייו. ב-1849, באחד הלילות, כאשר הוא התארח בבית במחוז אופאלי שבאירלנד, הוא שמע קול של עגלת מתים. הוא הביט מטה וראה אדם חוצה את המדשאה כשהוא נושא ארון מתים על גבו. האיש עצר והביט אל דפרין ומבטיהם נפגשו לרגע קט לפני שהאיש המשיך לצעוד ונעלם באפלה. דפרין היה סבור שכל האירוע היה רק חלום רע, אך בבוקר המחרת אמרה לו בעלת הבית שבפעם הבאה שהוא יראה מחזה כזה, הוא ימות.
שנים לאחר מכן, בעת כהונתו כשגריר בפריז, זיהה דפרין נער מעלית במלון גרנד בעיר כאותו אדם שהוא ראה באותו לילה באירלנד. הוא סירב להיכנס למעלית ורגע אחד לאחר מכן המעלית התרסקה וכל הנוסעים בה, כולל אותו אדם, נהרגו. אותו נער מעלית מסתורי החל את עבודתו במלון באותו בוקר.
העיתונאי הצרפתי פול הוז הגיע ב-1922 למסקנה, שבמשך כל השנים, אירע מקרה מוות במעלית של המלון רק ב-1878, שנים לפני בואו של דפרין לפריז. תחקיר מאוחר יותר שנעשה על ידי כתב ה-BBC מלווין האריס, הראה שהסיפור היה לא יותר מאגדה אורבנית שדפרין הוסיף עליה כדי לספרה כאנקדוטה אישית.
קישורים חיצוניים
