אדוארד ריצ'רד שרייר (באנגלית: Edward Richard Schreyer; נולד ב-21 בדצמבר 1935) הידוע בכינויו אד שרייר הוא פוליטיקאי, דיפלומט ומדינאי קנדי שכיהן כמושל הכללי של קנדה, ה-22 מאז איחוד קנדה, בשנים 1979–1984.
שרייר נולד והתחנך במניטובה לפני שנבחר בשנת 1958 לאספה המחוקקת של הפרובינציה. מאוחר יותר הוא עבר לפוליטיקה הפדרלית, וזכה במושב בבית הנבחרים הקנדי, אך חזר למניטובה ב-1969 והפך למנהיג המפלגה הדמוקרטית החדשה של מניטובה. המפלגה זכתה באותה שנה בבחירות המחוזיות, ושרייר היה לראש הממשלה ה-16 של מניטובה. ב-1978 מונה לתפקיד המושל הכללי של קנדה על ידי אליזבת השנייה, מלכת קנדה בהמלצת ראש הממשלה פייר אליוט טרודו. הוא מונה לתפקיד זה במטרה להחליף את המושל הכללי המכהן ז'ול לז'ה בתור משנה למלך, והוא כיהן בתפקיד עד למינויה של ז'אן סווה ב-1984. הוא זכה לשבחים עקב עליית מעמדם של הקנדים האוקראינים, אם כי היו כאלו שהמעיטו בערכו לאור היעדר כוחו בהפעלת תפקידו כמושל כללי. בעשורים שלאחר מכן, לאחר שסיים את כהונתו כנציג המלוכה הקנדית, שימש שרייר כנציב העליון של קנדה לאוסטרליה, פפואה גינאה החדשה, איי סולומון ולונואטו, ולאחר מכן שוב התמודד לבית הנבחרים הקנדי. אף על פי שבסופו של דבר הוא לא זכה למושב בבית הנבחרים, הוא הפך לאדם הראשון שהתמודד בבחירות כלליות בקנדה לאחר שכיהן כמושל הכללי של המדינה.
שרייר כיהן כראש ממשלת מניטובה, מה שנתן לו את הזכות לשאת התואר "הנכבד" (The Honourable) לכל ימי חייו. ב-3 ביוני 1984, עם מינויו למועצת המלוכה של קנדה[1] וכמושל הכללי לשעבר של קנדה, שרייר היה זכאי לתואר "The Right Honourable" לכל חייו (תואר הזהה לתוארם של חברי בית הלורדים).
ראשית חייו וילדותו
שרייר נולד בעיירה בוסז'ור שבמניטובה ב-21 בדצמבר 1935 לזוג הורים גרמנים-אוסטרים קתולים, ג'ון שרייר ואליזבת גוטפריד[2]. סבו וסבתו מצד אמו היו אוסטרים שהיגרו לקנדה ממערב אוקראינה. שרייר למד בבית הספר היסודי קרומוול ובבית הספר התיכון של בוסז'ור לפני שהלך ללמוד ביונייטד קולג' ובסנט ג'ון קולג' שבאוניברסיטת מניטובה. באוניברסיטה זו הוא קיבל בשנת 1959 תואר בוגר אוניברסיטה בפדגוגיה, תואר ראשון בחינוך ב-1962, תואר מוסמך אוניברסיטה באמנות וביחסים בינלאומיים, ובשנת 1963 קיבל תואר שני נוסף בכלכלה. במקביל, במשך שלוש שנים לאחר 1962, שימש שרייר כפרופסור ליחסים בינלאומיים בסנט פול קולג'[3][4].
שרייר התחתן עם לילי שולץ ב-30 ביוני 1960, איתה היו לו שתי בנות ושני בנים[3].
קריירה פוליטית
בבחירות המקומיות בפרובינציית מניטובה 1958 נבחר שרייר לאספה המחוקקת של מניטובה מטעם מפלגת האיגוד הקהילתי השיתופי (CCF), המייצג את אזור הבחירה הכפרי של "ברוקנהד" המייצג את עיר הולדתו; בהיותו רק בן 22 בעת שנבחר לאספה המחוקקת, שרייר הפך לאדם הצעיר ביותר שנבחר לרשות המחוקקת של מניטובה[5]. הוא היה חבר באספה המחוקקת מטעם אזור בחירה זה עד שהתפטר בשנת 1965 כדי להתמודד לבית הנבחרים של קנדה באוטווה. עם זאת, שרייר חזר לפוליטיקה המקומית ב-1969, וב-8 ביוני נבחר למנהיג המפלגה הדמוקרטית החדשה של מניטובה, שהייתה יורשתה של מפלגת CCF. הוא היה שונה בכמה מובנים מהמנהיגים הקודמים של המפלגה הדמוקרטית החדשה של מניטובה; לשרייר רקע כפרי, והאידאולוגיה שלו לא הייתה סוציאליסטית. הוא הצליח לזכות בתמיכתם של מצביעי מרכז רבים שלא הזדהו קודם לכן עם המפלגה. כמו כן, הוא היה המנהיג הראשון של המפלגה שלא היה ממוצא בריטי ונוצרי פרוטסטנטי.
שרייר הוביל את מפלגתו לניצחון אלקטורלי בבחירות המקומיות ב-1969, ולאחר הניצחון מונה על ידי המשנה למושל קנדה של מניטובה, ריצ'רד ספינק בולס לראש הממשלה של מניטובה. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1977. הממשלה בראשותו איחדה את בירת מניטובה, ויניפג עם פרווריה, הביאה לראשונה ביטוח רכב ציבורי והקטינה באופן משמעותי את פרמיות הביטוח הרפואי. לאחר בחירות נוספות ב-1973 שמר שרייר על עמדתו כראש הממשלה, אם כי ממשלתו לאחר בחירות אלו הייתה הפעם פחות חדשנית והמדיניות החדשה היחידה שהעבירה הייתה העברת חוק מס הכרייה שיושם ב-1974. מלבד היותו ראש הממשלה, שרייר התמנה לשר האוצר בין 1972–1975.
ב-1977 הובסו הדמוקרטים החדשים בהנהגתו של שרייר על ידי המפלגה הפרוגרסיבית-שמרנית של מניטובה בהנהגתו של סטרלינג ליון. שרייר נשאר יושב ראש מפלגתו באופוזיציה, אך התפטר מתפקידו ב-1979, כאשר הוצע לו לכהן כמשנה למלכת קנדה.
המושל הכללי של קנדה
ב-28 בדצמבר 1978 מינתה אליזבת השנייה, מלכת קנדה את שרייר, בחירתו של ראש ממשלת קנדה, פייר אליוט טרודו, להחליף את המושל הכללי המכהן, ז'ול לז'ה. הוא הושבע לאחר מכן לתפקיד בטקס שנערך במליאת הסנאט הקנדי ב-22 בינואר 1979, והפך למושל הכללי הראשון של קנדה המגיע ממניטובה. הוא הושבע לתפקיד בגיל 43, מה שהפך אותו למושל הכללי של קנדה השלישי בצעירותו אי פעם, אחרי הנרי פטי-פיצמוריס (הושבע בגיל 38) וג'ון קמפבל (הושבע בגיל 33).
כמושל הכללי, שרייר פעל בנושאים הקשורים בזכויות האישה בקנדה, איכות הסביבה ושפות דו-לשוניות רשמיות. במהלך שנתו הראשונה בתפקידו, הוא ייסד את פרס המושל הכללי להנצחת מקרה האישים[א] (מקרה האישים הוא פסק הדין בעניין אדוארדס נגד התובע הכללי של קנדה[6] בו קבע בית המשפט העליון פה אחד שנשים אינן בגדר "אישים" ואינן זכאיות לכהן בסנאט. בית המשפט העליון הסתמך בהחלטתו על כוונתם המקורית של מנסחי החוקה, אשר לא צפו מינוי נשים לסנאט, וכן תוך הסתמכות על המונח "הוא" (he) בסעיפים רבים בחוק בהתייחסות לסנאטורים) מתוך הכרה במאמציה של אמילי מרפי ואחרים להבטיח שהנשים הקנדיות תוכרנה חוקית כאישים בידי הסנאט.
הוא יזם את שימור פרסי המושל הכללי ב-1981 ובשנת 1983 הוא ייסד את קרן המחקר ללימודים אוקראיניים באוניברסיטת טורונטו. באותה שנה הוא ניהל את ועידת המחקר הקנדית הראשונה של המושל הכללי (שהתרחשה לאחר מכן כל ארבע שנים). שרייר גם ביצע את חובותיו הרגילות כמשנה למלך, ואירח את בני משפחת המלוכה הקנדית, קיבל בברכה את פניהם של מנהיגים זרים בארצו וניהל טקסי פרסים והשקעות.
בהפעלת סמכויותיו החוקתיות הוא עורר מחלוקת כאשר היסס להודיע על יציאה לבחירות כלליות אחרי שראש הממשלה דאז, ג'ו קלארק יעץ לו לעשות כך.
לאחר כהונתו
עם עזיבתו את משרת המושל הכללי ב-1984 הודיע שרייר כי יתרום את קצבתו לקרן המגן הסביבתית. הוא כיהן כנציב העליון של קנדה במספר מדינות באוקיאניה, ביניהן אוסטרליה, פפואה גינאה החדשה, איי סולומון וונואטו. הוא כיהן בתפקידים אלו עד שנת 1988. בשנה זו חזר לויניפג. ב-1 בנובמבר 2002, מונה שרייר לנשיא אוניברסיטת ברנדון ולאחר מכן נבחר מחדש לתפקיד נשיא האוניברסיטה בתחילת 2005 לתקופת כהונה שהסתיימה ב-31 באוקטובר 2008.
ראו גם
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ^ חוק החוקה משנת 1867 לא אסר על נשים להיות חברות בסנאט. בפועל, לא מונו נשים לסנאט, ורק בשנת 1927 פנו חמש נשים לבית המשפט העליון של קנדה בדרישה שבית המשפט יקבע כי נשים רשאיות לכהן בסנאט. החוק משנת 1867 דן ב"אישים" (Persons) הזכאים לכהן בסנאט, והנשים דרשו מבית המשפט העליון לקבוע כי "אישה" היא בגדר אותם "אישים".
הערות שוליים
.jpg)
