הלורד בסבורו היה האחרון מבין בני משפחתו שהחזיק בבעלותו את בית בסבורו, מעונה של משפחת פונסונבי שליד הכפר פילטאון שבמחוז קילקני שבאירלנד. אחוזה כפרית זו נבנתה בשנות הארבעים של המאה ה-18 עבור רוזן בסבורו הראשון ועלתה באש במהלך מלחמת האזרחים האירית בפברואר 1923. בסוף שנות העשרים בנה הלורד בסבורו את האחוזה מחדש, אך כעשר שנים לאחר מכן הוא מכר אותה וחי רוב זמנו בבריטניה. כיום האחוזה מהווה את החלק העיקרי של הקולג' החקלאי של קילדלטון.
ב-1907 נכנס הוויקונט דנקנון הצעיר לחיים הפוליטיים לאחר שנבחר למועצת מחוז לונדון. בתפקיד זה הוא החזיק עד שהתמודד בבחירות הכלליות של ינואר 1910, בהן הוא זכה במושב בבית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז הבחירה של צ'לטנהאם. בבחירות שנערכו בדצמבר אותה שנה הוא איבד את המושב הזה, אך בבחירות הביניים שהתקיימו ב-1913 הוא נבחר שוב מטעם מחוז הבחירה של דובר.
ב-25 ביוני1912 נשא הלורד דנקנון לאישה את רוברט דה נפליז (Roberte de Neuflize), בת למשפחת אצולה צרפתית. יחד הם הביאו לעולם ארבעה ילדים: פרדריק (נולד ב-1913), דזמונד (נולד ב-1915), מוירה (נולדה ב-1918) וג'ורג' (נולד ב-1931). דזמונד נהרג בגיל עשר מתאונת רכיבה וג'ורג', שנולד בתקופת שהותה של המשפחה בקנדה, מת לפני אביו ב-1951.
בשנה שלאחר נישואי הזוג, פרצה מלחמת העולם הראשונה ובעוד הוא מחזיק במושבו בפרלמנט, התגייס הלורד דנקנון לצבא הבריטי וקיבל דרגה של לוטננט משנה ביחידת הפרשים של בקינגהאמשייר. בנובמבר 1914 הוא הועבר לרגימנט הפרשים של ספוק (שתי היחידות היו חלק מכוחות המילואים ונשלחו לפעילות מעבר לים), שם הוא הועלה בהמשך לדרגת קפטן וקודם לדרגת מייג'ור בפועל.[2] ב-1915 הוא לקח חלק במערכת גליפולי ובשנים 1916 – 1918 הוא שירת בצרפת. במהלך שירותו הצבאי במלחמה הוענקו לו ציונים לשבח וכן עיטור לגיון הכבוד של צרפת,[3] אות מסדר מאוריציו ולזארו האיטלקי, אות מסדר לאופולד השני הבלגי, אות מסדר הגואל היווני והוא היה לחבר מדרגה שלישית במסדר אנה הקדושה הרוסי. במסגרת הענקת התארים של ערב ראש השנה 1919 הוענק לו תואר עמית מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש.[1]
ב-1 בדצמבר1920, לאחר מות אביו, הוא ירש את תואר האצולה רוזן בסבורו. עקב כך היה עליו לוותר על מושבו בבית הנבחרים ולהיכנס לבית הלורדים. במקביל ניהל הלורד בסבורו קריירה עסקית מוצלחת וכיהן כחבר דירקטוריון בכמה חברות, כולל יושב ראש הדירקטוריון של חברת הרכבות של סאו פאולו ושל חברת "מרגרין יוני" ההולנדית וכן כסגן יושב ראש הדירקטוריון של תאגיד דה בירס.
לאחר שנכנס למועצה המלכותית במרץ 1931,[4] יצא בסבורו לקנדה וב-4 באפריל הוא הושבע לתפקידו. כניסתו לתפקיד הייתה בעיצומו של השפל הגדול ובנסיעותיו ברחבי קנדה הוא היה עד למאבקם של בני העם הקנדי ושיבח את עמידתם. בביקורו בשאוברידג' שבקוויבק, הוא ציין בנאומו: "אין דבר מעודד ומרענן יותר מהאופן הרגוע והיציב של הקנדים שממלאים את משימותיהם היומיומיות במהלך תקופה קשה עם אמונה בגורלה של ארצם". כאות לאהדה שרחש כלפי אוכלוסיית קנדה, הוא וויתר על 10% ממשכורתו.
על אף המצב הכלכלי, היה אז לקנדה מעמד בינלאומי איתן והלורד בסבורו אירח ביולי 1932 את הוועידה הכלכלית של האימפריה הבריטית שהתכנסה באוטווה. הוא גם היה האישיות המרכזית בטקס פתיחת תעלת ולנד באותה שנה. בסבורו אירח גם מספר אישים זרים, כולל הנסיך טקמצו מיפן ורעייתו, ראמה השביעי, מלך תאילנד ורעייתו, ווינסטון צ'רצ'יל, אז חבר פרלמנט. בתקופת כהונתו של בסבורו אירעו גם מספר תקדימים טכנולוגיים : טקס השבעתו היה הראשון ששודר ברדיו, ב-1932, מחדר עבודתו באחוזת רידו הוא חנך את קו הטלפון הטרנס-קנדי הראשון כאשר הוא יצר קשר טלפוני עם כל המשנים למושל קנדה, וכמושל הכללי הוא הקים את תאגיד השידור הקנדי (CBC). לורד בסבורו היה גם המושל הכללי הראשון של קנדה שהניף את דגל המושל הכללי של קנדה שנוצר ב-1931.
בעת כהונתו של בסבורו כמושל הכללי נחגגו חגיגות חצי היובל למלכותו של המלך ג'ורג' החמישי, שכללו בין השאר את הקמתה של קרן הסרטן לחצי היובל למלך, שטקס השקתה כלל שידור רדיו מאחוזת רידו והוא יזם מערכה להרחבת שורות תנועת הצופים בקנדה. אך נקודת הציון הבולטת ביותר שבסבורו הותיר בקנדה הייתה "פסטיבל הדרמה של הדומיניון",[5] שפותח עוד יותר בסיועו של מי שלימים כיהן כמושל הכללי, וינסנט מאסי, נערך לראשונה באפריל 1933 ובו הוענק גביע בוסבורו ללהקת התיאטרון הטובה ביותר בקנדה.
לאחר קנדה
לאחר סיום כהונתו בקנדה, שב הלורד בסבורו ללונדון והמשיך בעסקיו. לא כל פעילויותיו היו בעלות זיקה עסקית. במהלך מלחמת העולם השנייה סייע בסבורו להקמתה של המחלקה במשרד החוץ הבריטי שהייתה אחראית לרווחתם של הפליטים הצרפתים בבריטניה.
ב-1956 שב הלורד בסבורו פעם נוספת לקנדה והיה אורחו של המושל הכללי, וינסנט מאסי, באחוזת רידו. זמן קצר לאחר מכן הלך הלורד בסבורו לעולמו באחוזתו הכפרית שאותה הוא רכש ב-1924.
