הפרלמנט של קנדה (באנגלית: Parliament of Canada, בצרפתית: Parlement du Canada) הוא הרשות המחוקקת של קנדה. הפרלמנט ממוקם בבירה הפדרלית של המדינה, באוטווה שבפרובינציית אונטריו.

בהתאם לסעיף 17 של חוק החוקה, 1867, לפרלמנט שלושה חלקים: המלוכה הקנדית, הבית העליון (הסנאט) ובית הנבחרים.

מאחר שמלך קנדה, הוא מלך בריטניה, לרוב אינו נמצא בקנדה, מייצג אותו המושל הכללי של קנדה.

105 חברי הבית העליון נבחרים על ידי המלך בעצת ראש ממשלת קנדה. 308 חברי הבית התחתון נבחרים בבחירות ישירות, כאשר כל אחד מהחברים מייצג את אחד ממחוזות הבחירה של קנדה.

בעקבות מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שפרצה ב-1754 על רקע סכסוכי הקרקעות הבלתי פוסקים בין הצרפתים והבריטים, הצליחו הבריטים לכבוש את השטחים הצרפתיים, וב-1760 הגיעו לערים המרכזיות בקוויבק – קוויבק סיטי ומונטריאול.

בתום מלחמת שבע השנים, שמלחמת הצרפתים והאינדיאנים הייתה למעשה הזירה הצפון אמריקנית שלה, החליטו הצרפתים לשמור על שליטתם באיים הקריביים ולוותר על בעלותם במושבותיהם בצפון אמריקה לטובת בריטניה. תנאים אלה נחתמו במסגרת חוזה פריז. בעקבות ההסכם ניתנה ההצהרה המלכותית של 1763 אשר קבעה את סדרי השלטון והמשפט בקנדה (שכללה למעשה את פרובינציית קוויבק של ימינו). בשנת 1774 נחקק חוק קוויבק אשר העניק למושל ולמועצתו את הכוח לחוקק חוקים בשמו של המונרך האנגלי.

בשנת 1791 חולקה הפרובינציה לפרובינציית קנדה העליונה (לימים אונטריו) וקנדה התחתונה (קוויבק של ימינו), ובכל אחת מהם נבחרה אספה מחוקקת (Legislative Assembly), ומונתה מועצה מחוקקת (Legislative Council).

בשנת 1841 נחקק בפרלמנט הבריטי חוק המאחד את קנדה העליונה וקנדה התחתונה למושבה אחת שנקראה פרובינציית קנדה, ובה בית מחוקקים אחד הכולל אספה מחוקקת נבחרת, ומועצה מחוקקת ממונה. באספה היו 84 חברים (42 מכל פרובינציה – אף שבקנדה התחתונה היו יותר תושבים מאשר בקנדה העליונה). בשנת 1848 ניתן לפרובינציית קנדה שלטון עצמאי בענייני פנים, ופחתה השפעתה של ממשלת הממלכה המאוחדת על נושאי הפנים בקנדה.

בין השנים 1841–1843 התכנס הפרלמנט בבית החולים הכללי קינגסטון בקינגסטון שבאונטריו, ובשנת 1843 עבר הפרלמנט למונטריאול עד לשריפת הבניין בשנת 1849, במסגרת מהומות שפרצו בעיר כחלק מהיחסים הרעועים בין הקהילות הצרפתיות והאנגליות. בין השנים 1849–1857 התכנס הפרלמנט לחליפין בטורונטו ובקוויבק סיטי, ובשנת 1857 עבר הפרלמנט לאוטווה.

בשנת 1867 נחקק חוק צפון אמריקה הבריטית המאחד את פרובינציות קנדה אונטריו, נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק וקוויבק לפדרציה אחת שנקראה "הדומיניון של קנדה". חוק זה הקים את פרלמנט קנדה המודרני במתכונת הפרלמנט הבריטי. בהתאם לחוק לפרלמנט שלושה גופים: המונרך, הסנאט ובית הנבחרים. החוק נחקק תוך הפקת לקחים ממלחמת האזרחים האמריקנית שהסתיימה קודם לכן, ותיקן מספר כשלים שהיו בשיטה האמריקאית על מנת למנוע מצב דומה בכך שהסמכות השיורית ניתנה לשלטון הפדרלי, ולא לפרובינציות השונות (מתן הסמכויות השיורית למדינות ארצות הברית גרמה לחקיקה שונה במדינות בענייני עבדות והייתה הגורם העיקרי של מלחמת האזרחים). חוק צפון אמריקה הבריטית העניק סמכויות רבות לפרלמנט קנדה, אולם הותיר זכות וטו לפרלמנט הבריטי (חוק של הפרלמנט הקנדי לא היה יכול לסתור אף חוק של הפרלמנט הבריטי), וכן ממשלת בריטניה המשיכה לקבוע את מדיניות החוץ של קנדה.

בעקבות חוק וסטמינסטר 1931 ניתנה אוטונומיה רבה יותר לקנדה, והותר לפרלמנט הקנדי לתקן או לדחות חוקים בריטיים, אולם לא הותר שינויו של חוק צפון אמריקה הבריטית (ומשמעות הדבר – שחוקת קנדה נקבעה עדיין בחקיקה של הפרלמנט הבריטי). עם זאת, הפרלמנט הבריטי לא כפה את דעתו על הפרלמנט הקנדי, וכאשר התבקשו שינויים בחוקת קנדה, הצביע הפרלמנט הבריטי בעד השינויים (כפי שהיה בשנת 1949).

התיקון האחרון שביקש הפרלמנט הקנדי מהפרלמנט הבריטי לבצע היה התיקון לחוקה בשנת 1982, שבעקבותיו נחקק חוק קנדה 1982 אשר העניק לפרלמנט הקנדי סמכויות לשנות את החוקה הקנדית ושלל סמכות זו מהפרלמנט הבריטי.

כיום תיקונים לחוקה דורשים את הסכמת הסנאט הקנדי, בית הנבחרים הקנדי, ואת הסכמת בתי הנבחרים של שני שלישים מפרובינציות קנדה המהוות את רוב האוכלוסייה, אולם ישנם תיקונים הדורשים את הסכמת כל הפרובינציות (ובהם תיקונים העוסקים במעמד בית המלוכה, סמכויות המושל הכללי של קנדה, מעמדן הרשמי של האנגלית והצרפתית ומעמדו וסמכויותיו של בית המשפט העליון של קנדה, וכן תיקונים לכללי תיקון החוקה עצמם).

הפרלמנט הקנדי מורכב משלושה גופים: המונרך (בית המלוכה), הסנאט, והבית התחתון (בית הנבחרים).

ערך מורחב – המלוכה הקנדית

כיום המונרך העומד בראש בית המלוכה הקנדי הוא המלך צ'ארלס השלישי. המונרך הוא אחד משלושת הגופים המרכיבים את הפרלמנט, ובדומה לחקיקה בפרלמנט הבריטי הסכמתו של המונרך נדרשת על מנת להפוך דבר חקיקה המוצע על ידי הפרלמנט לחוק (בדומה לזכות הווטו של נשיא ארצות הברית על דבר חקיקה בארצות הברית, אך בהיעדר היכולת לעקוף זכות זו, הקיימת בארצות הברית). בהיעדרו של המונרך, ממלא את מקומו המושל הכללי של קנדה, הממונה על ידי המונרך בעצתו של ראש ממשלת קנדה (כיום, מכהנת בתפקיד מרי סיימון). בפועל, ועל פי מוסכמה חוקתית, המושל הכללי מאשר את דברי החקיקה שקיבלו את הסכמת הפרלמנט. בסמכותו של המונרך (ובהיעדרו – המושל הכללי), בין היתר, לכנס את הפרלמנט או לפזרו, וכן לפתוח את מושב הפרלמנט.

ערך מורחב – הסנאט הקנדי

כל חברי הסנאט הקנדי ממונים על ידי המושל הכללי של קנדה, על פי עצתו של ראש ממשלת קנדה. על מנת להתמנות כסנאטור, מועמד צריך להיות למעלה מגיל 30, ולהיות הבעלים של רכוש בשווי של לפחות 4,000 דולרים קנדיים. הסנאטור חייב להיות בעל אדמה, או להתגורר בפרובינציה שאותה הוא מייצג. בעבר תקופת הכהונה של הסנאטור הייתה ללא הגבלת זמן, והסנאטורים כיהנו לכל ימי חייהם. בשנת 1965 שונה החוק, והסנאטורים פורשים בגיל 75. הסנאטורים מאבדים את מושבם אם לא נכחו בשני מושבים רצופים של הסנאט.

בסנאט 105 חברים. על פי החוקה, קנדה מחולקת לארבעה אזורים, כאשר לכל אחד מהם מספר קבוע של חברים בסנאט (24 חברים):

• אזור אונטריו
• אזור קוויבק
• אזור הפרובינציות הימיות (10 סנאטורים מנובה סקוטיה, 10 מניו ברנזוויק וארבעה מאי הנסיך אדוארד)
• אזור הפרובינציות המערביות (6 סנאטורים ממניטובה, 6 מקולומביה הבריטית, 6 מססקצ'ואן ו-6 מאלברטה).

כמו כן לפרובינציית ניופאונדלנד ולברדור, שאינה שייכת לאף אזור, 6 סנאטורים. כל טריטוריה מבין טריטוריות קנדה (הטריטוריות הצפון מערביות, יוקון ונונווט) שולחת סנאטור אחד לסנאט.

המושל הכללי של קנדה יכול, בהסכמת המונרך, להגדיל את מספר החברים בסנאט באופן זמני, ובלבד שמספר החברים בכל אחד מארבעת האזורים יהיה קבוע (ולכן מספר החברים המינימלי שיכול להתווסף הוא ארבעה חברים, והמקסימלי הוא שמונה חברים).

מספר החברים בסנאט הוגדל רק פעם אחת, בשנת 1990 לבקשתו של ראש ממשלת קנדה, בריין מולרוני, על מנת להבטיח העברת חוק המטיל מס חדש על שירותים.

ערך מורחב – בית הנבחרים הקנדי

חברי הבית התחתון של קנדה נבחרים בבחירות כלליות. כל חבר מייצג אזור בחירה אחד בו הוא נבחר בבחירות בשיטה הרובנית. חברי הבית התחתון חייבים להיות אזרחי קנדה, בני למעלה מ-18. חברי הבית התחתון מכהנים בתפקידם מבחירתם ועד התפטרותם או עד פיזורו של הפרלמנט. אין מניעה על בחירה חוזרת לכהונה.

חוקת קנדה אינה קובעת את מספר חברי בית הנבחרים, והמספר נקבע מדי 10 שנים בעקבות מפקד אוכלוסין שנערך. בבית התחתון לפחות 282 חברים, כאשר לפחות שלושה נציגים מייצגים את הטריטוריות השונות. יתרת 279 הכיסאות מחולקות לפרובינציות לפי מספר תושביהם, אולם לכל פרובינציה יהיו לפחות מספר מושבים בבית הנבחרים, כמספר המושבים שיש לפרובינציה בסנאט. כמו כן, החוקה קובעת כי מספר המושבים של כל פרובינציה לא יפחת ממספר המושבים שהיו לפרובינציה בשנת 1976 או שנת 1985 (מסיבה זו קבוע מספר חברי מינימלי של 282). כיום בבית הנבחרים 308 חברים.

חברי הבית התחתון נקראים "חברי פרלמנט" (Members of Parliament) ובקיצור "MP".

בראש כל אחד מבתי הנבחרים עומד יושב ראש (הנושא בתואר "Speaker" – "דובר"). יושב ראש הסנאט הוא סנאטור שממונה על ידי המושל הכללי של קנדה בעצתו של ראש ממשלת קנדה. יושב ראש בית הנבחרים לעומתו, נבחר על ידי חברי בית הנבחרים (הבית התחתון).

בדומה לפרלמנט הבריטי ליושב ראש הבית התחתון סמכויות נרחבות יותר מהסמכויות של יושב ראש הסנאט. בעוד שחברי הסנאט יכולים לדבר ביוזמתם הם (בדומה לחברי בית הלורדים בממלכה המאוחדת), בבית התחתון זכות הדיבור נקבעת על ידי היושב ראש. בשנת 1991 הורחבו סמכויות יושב ראש הסנאט, והוא יכול עתה למנוע מחברי הסנאט מלדבר.

החוקה הקנדית קובעת שנדרש קוורום (מספר חברים מינימלי) לכינוס בית הנבחרים: 15 סנאטורים נדרשים על מנת לכנס את הסנאט, ו-20 חברי הבית התחתון נדרשים על מנת לכנס את הבית התחתון. בכל אחד מהבתים, היושב ראש נחשב לאחד מהחברים הנדרשים לקוורום.

ההצבעה הנערכת בבתים היא הצבעה קולית – כאשר מוצגת שאלה בפני כל אחד מהבתים חברי הבתים צועקים יחד "אכן" ("Yea") או "לאו" ("Nay"), ויושב ראש מכריז את תוצאות ההצבעה. החלטת היושב ראש היא סופית, אלא אם שניים מחברי הסנאט או חמישה מחברי הבית התחתון מבקשים הצבעה בספירה – במקרה זה נעמדים חברי הבית התומכים בהצבעה, והם נספרים.

בסנאט רשאי היושב ראש להצביע בעצמו, אולם לרוב הוא אינו מצביע על מנת לשמור על נייטרליותו הפוליטית. הצבעה שלה אין רוב – נדחית (כלומר, במקרה של שוויון, אם היושב ראש בוחר שלא להצביע, ההצבעה נדחית). בבית התחתון, היושב ראש אינו רשאי להצביע, אלא במקרה בו יש שוויון, בו הוא רשאי להצביע כשובר שוויון. על פי המוסכמה החוקתית, היושב ראש מצביע על מנת לשמר סטטוס קוו קיים, ונגד כל שינוי בסטטוס קוו.

מטרת שיטה זו נועדה למנוע מהצבעות לעבור על חודו של קול – ובמקרה של שוויון נערך דיון מחודש בחוק על מנת להביא למציאת הסכמה רחבה יותר בין חברי הבתים.

בעקבות הבחירות הכלליות, המושל הכללי של קנדה מוציא צו הקורא לזימון הפרלמנט. ביום שנקבע בצו, מתכנסים חברי שני הבתים בחדרי הבתים, ונערך טקס הדומה לטקס פתיחת הפרלמנט שנערך בפרלמנט הבריטי. לאחר שהתכנסו נקראים חברי הבית התחתון אל אולם הסנאט, שם הם נדרשים לבחור מביניהם יושב ראש (Speaker – דובר שידבר בשמם), והם נשלחים חזרה לאולם הבית התחתון, ובוחרים יושב ראש.

למחרת נערכת הפתיחה הרשמית של הפרלמנט – שליח הסנאט, המכונה המוט השחור (Black Rod), נשלח לזמן את חברי הבית התחתון אל אולם הסנאט. חברי הבית התחתון מגיעים אל אולם הסנאט אך לא נכנסים אליו. יושב ראש הבית התחתון (ה-Speaker – "הדובר") עומד בפתח אולם הסנאט ומציג עצמו בפני המונרך, ובהיעדרו, בפני המושל הכללי, או נציג אחר של המונרך (כך, למשל, בשנת 1919 מילא את מקום המונרך אדוארד השמיני, נסיך ויילס), ודורש את זכויות הבית התחתון להתדיין בפני המונרך. המונרך, המושל הכללי או נציגו יושבים על כס המלכות, ויושב ראש הסנאט (ה-Speaker – "הדובר" מטעם הסנאט) מכיר בשם המלך בזכותם של חברי הבית התחתון להתדיין בפני המונרך, חברי הסנאט תופסים את מקומות הישיבה שלהם, בעוד שחברי הבית התחתון נותרים לעמוד בכניסה לאולם בית הנבחרים, והמונרך, נציגו או המושל הכללי נושאים את הנאום מן הכס שבו מפורטים מטרות הממשלה למושב בית הנבחרים. הנאום נכתב לרוב על ידי ראש הממשלה עצמו או שרי הממשלה.

מושב בית הנבחרים ממשיך עד הפסקתו על ידי הצהרה של המונרך או המושל הכללי (הצהרה הניתנת לרוב בעצתו של ראש הממשלה). לאחר הצהרה זו, שני הבתים אינם רשאים להתדיין מבלי שהמושל הכללי מוציא זימון חדש לכינוס הפרלמנט, ואז נערך טקס מחודש של פתיחת הפרלמנט (אולם במושבים חוזרים של הפרלמנט הנערכים מדי שנה לא נדרשת בחירת יושב ראש של הבית התחתון – בחירה הנעשית רק במושב הראשון שלאחר בחירות כלליות).

לאחר מספר מושבים יכול המושל הכללי (בעצת ראש הממשלה) להחליט על פיזור הפרלמנט, שלאחריו נערכות בחירות כלליות. לרוב ראש הממשלה בוחר את המועד הנוח לו, מבחינה פוליטית, לקיום בחירות. במידה שלא פוזר הפרלמנט בתוך חמש שנים מבחירתו, הפרלמנט "פוקע" ("expire"), ונערכות בחירות כלליות. לכל אורך ההיסטוריה של קנדה תמיד פוזר הפרלמנט בטרם פקע.

כל אחד מחברי הבית התחתון או חברי הסנאט יכול להציע הצעת חוק ("bills"). הצעת חוק המוגשת על ידי חבר הבית התחתון שאינו חבר ממשלה נקראת "private members' bill", והצעת חוק המוגשת על ידי חבר סנאט שאינו חבר ממשלה נקראת "private senators' bill". לרוב, החוקים מוצעים על ידי שרי הממשלה (ואלה נקראים "הצעות חוק ממשלתיות" – "government bills").

בניגוד לסדרי החקיקה בכנסת, הקריאה ראשונה של החוק היא פורמלית בלבד. לאחריה, במהלך הקריאה השנייה נערך דיון על כל אחד ואחד מסעיפי החוק. לאחר הקריאה השנייה נשלח החוק לדיון בפני ועדות בית הנבחרים. לרוב נשלח החוק לאחת מהוועדות הקבועות (Standing Committee), אשר יכולה לשמוע עדויות של אישי ציבור, שרי ממשלה ומומחים. הוועדה דנה בחוק ומציעה לו תיקונים. ניתן להעביר חוק לדיון בפני ועדת כל בית הנבחרים ("Committee of the Whole"), שבה חברים כל חברי בית הנבחרים, לצורך דיון בחוק. כמו כן ניתן להעביר חוק לוועדה שהוקמה אד הוק לצורך הדיון בחוק.

לאחר שלב הדיון בוועדה, מדווחת הוועדה (שלב הדיווח – "the report stage") לבית הנבחרים על המלצותיה, ולאחר הדיווח (או בהיעדר המלצות לשינויים) מועבר החוק לשלב הקריאה השלישית. בשלב זה לא ניתן להציע תיקונים לחוק בבית הנבחרים (הבית התחתון), אולם בשלב הקריאה השלישית בסנאט ניתן עדיין להציע תיקונים לחוק.

לאחר שהחוק עבר בקריאה שלישית, הוא נשלח לבית השני (מהבית התחתון לסנאט, ומהסנאט לבית התחתון) ועליו לעבור בשנית את כל שלבי החקיקה. תיקונים המוצעים על ידי הבית השני (בין אם מדובר בסנאט או בבית התחתון) חוזרים לבית הראשון על מנת לקבל את הסכמתו. אם אחד הבתים מציע תיקונים לחוק, והשני מביניהם לא מאשר את התיקונים, החוק לא מתקבל.

לאחר שהחוק מתקבל בשני בתי הנבחרים הוא מועבר לשלב הסכמת המונרך. בהיעדרו של המונרך, מבוצע תפקיד זה על ידי המושל הכללי של קנדה. המושל הכללי יכול לבחור באחת משלוש דרכים:

1. לתת את ההסכמה המלכותית – והחוק מתקבל.
2. לא לתת את ההסכמה המלכותית – החוק אינו מתקבל.
3. להעביר את החוק למונרך על מנת שהמונרך יקבל או יידחה את החוק.

אם המושל הכללי אינו נוקט באחת משלוש הדרכים וחולפות שנתיים, החוק בטל.

על פי מוסכמה חוקתית, המושל הכללי תמיד מקבל את החוקים.

בהתאם למוסכמה חוקתית (ובדומה לשיטה החוקתית הקיימת בממלכה המאוחדת), רק הבית התחתון יכול ליזום חוקי הנוגעים למסים.

בפועל, אף שלשני הבתים סמכויות ליזום חוקים, הבית התחתון הוא הדומיננטי בחקיקה, ורק לעיתים נדירות מפעיל הסנאט את סמכויותיו ומשנה חוקים או יוזם חוקים.

ממשלת קנדה חייבת חובת דיווח לבית הנבחרים של קנדה (הבית התחתון בלבד), וזאת על אף שראש הממשלה וחברי הממשלה אינם נבחרים על ידי בית הנבחרים אלא ממונים על ידי המונרך (ובהיעדרו, על ידי המושל הכללי של קנדה). עם זאת, הפרלמנט יכול להביא להפלת הממשלה בהצבעת אי אמון, שבעקבותיה יכול ראש הממשלה להתפטר, או לבקש מהמושל הכללי שיפזר את הפרלמנט וייקבע בחירות חדשות.

לרוב ממנה המושל הכללי את ראש המפלגה הגדולה ביותר לתפקיד ראש הממשלה (בין אם מדובר במפלגה שלה רוב בפרלמנט, או, במרבית המקרים, במפלגה שלה אין רוב בפרלמנט, ואז ראש הממשלה מכהן בראש ממשלת מיעוט). בקנדה לא נהוג להקים ממשלות קואליציוניות.

חברי הממשלה ממונים על ידי המונרך (ובהיעדרו, על ידי המושל הכללי) בהמלצת ראש הממשלה.

על מנת לאפשר ביקורת של הפרלמנט על ראש הממשלה נהוג שראש ממשלה יהיה תמיד חבר פרלמנט. במקרים בהם אינו חבר פרלמנט, נהוג שעל ראש הממשלה להיבחר לפרלמנט בהזדמנות הראשונה (ובמקרים כאלה לרוב מתפטר חבר ממפלגתו ממחוז בחירה בו צפויה הבחירה במפלגת ראש הממשלה, וראש הממשלה נבחר דרך מחוז זה).

הממשלה וראש הממשלה אין חבים חובת דיווח לבית העליון של קנדה (לסנאט). בדומה לפרלמנט הבריטי ישנו מועד לשאלת שאלות בו חייבים השרים להשיב לשאלות חברי בית הנבחרים.

הפרלמנט יכול להביא להפלת ממשלה בהצבעת "אי אמון" בממשלה. הצבעה זו יכולה להיות הצבעה מיוחדת, אך גם הצבעה נגד תקציב המדינה מהווה הצבעת אי אמון, וכן ראש הממשלה יכול לקבוע שהצבעה על חוק מסוים היא הצבעת אי אמון. במקרה בו אבד הפרלמנט את האמון בממשלה, עליה להתפטר (ואז המושל הכללי יכול לבחור בראש מפלגה אחרת להקים ממשלה, או להורות על פיזור הפרלמנט ועל בחירות כלליות).

לרוב לממשלת השלטון (אף אם מדובר בממשלת מיעוט) יש רוב בפרלמנט (באמצעות שיתוף פעולה עם מפלגות אחרות), וזאת באמצעות משמעת קואליציונית קשוחה. חברי פרלמנט המצביעים בניגוד למפלגתם נאלצים לרוב להתפטר או מודחים ממפלגתם (ובכך מאבדים את מימון הבחירות).

בשנת 2005 התקבלה הצבעת אי אמון נגד פול מרטין, שבעקבותיה נאלץ להתפטר. הצבעת אי האמון הקודמת התקיימה נגד ממשלתו של ג'ו קלארק בשנת 1979.

סמכויות הפרלמנט הקנדי מוגבלות על ידי החוקה הקנדית, המפרידה בין הסמכויות החקיקתיות (הנתונות לפרלמנט), הביצועיות (הנתונות לממשלת קנדה), והשיפוטיות. כמו כן, החוקה מפרידה בין הסמכויות החקיקתיות הנתונות לפרלמנט (במישור הפדרלי) לבין הסמכויות הנתונות לבתי הנבחרים של הפרובינציות השונות של קנדה.

ככלל, בתי המחוקקים של הפרובינציות השונות רשאים לחוקק חוקים בתחומים הקבועים בחוקה: חינוך, שלטון מקומי, גופי צדקה, ועניינים בעלי אופי מקומי. עוד קובעת החוקה סמכות שיורית לפרלמנט לחוקק בכל תחום שאינו בסמכות בית המחוקקים הפרובינציאלי, ובהתאם יכול הפרלמנט לחוקק בתחומי הדואר, מרשם אוכלוסין, צבא וביטחון, מסחר, דיג, מטבע, בנקאות, מידות ומשקלות, פשיטות רגל, זכויות יוצרים ופטנטים, נושאים הנוגעים לאינדיאנים וחוקי אזרחות.

ישנם תחומים בהם יש חפיפה בסמכויות החקיקה בין הפרלמנט הקנדי לבתי המחוקקים של הפרובינציות, כגון נושאי נישואים וגירושים – המפוקחים על ידי הפרלמנט בעוד שאופן עריכת טקסי הנישואים נקבע על ידי בתי המחוקקים הפרובינציאליים. כמו כן הן המחוקק הפדרלי והן המחוקק הפרובינציאלי יכולים לחוקק בתחומי החקלאות, ולהטיל מיסים.

סמכות הפרלמנט הקנדי מוגבלת על ידי כתב הזכויות והחירויות הקנדי – האוסר על הפרלמנט להגביל את החירויות והזכויות המנויות בכתב הזכויות, למעט בהתאם לפסקה 33 לכתב הזכויות. הפרלמנט הקנדי מעולם לא הפעיל את זכותו לפי סעיף זה, אולם בתי המחוקקים הפרובינציאליים הפעילו את התנאי. חוקים הסותרים את כתב הזכויות שאינם עומדים בתנאי פסקה 33 בטלים, ובתי המשפט של קנדה יכולים לקבוע בטלות זו.

לשני בתי הפרלמנט זכות מוגנת טבועה (privilege) לדיון חופשי – בתי המשפט או כל מוסד אחר אינם רשאים לדון בנושאים שנאמרו בפרלמנט במסגרת הדיונים בו, ומוענקת לחברי הפרלמנט חסינות מוחלטת (חסינות מהותית) על כל דבריהם במסגרת דיוני הפרלמנט. כך, למשל, לא ניתן לתבוע חבר פרלמנט בגין הוצאת דיבה על דברים שאמר בפרלמנט. כמו כן, לחברי הפרלמנט ניתנת חסינות דיונית המונעת מאסרם בשל תביעות אזרחיות (אך לא בשל תביעות פליליות), וכן חברי הפרלמנט פטורים מחובת שירות בחבר מושבעים ולא ניתן להטיל עליהם חובה להעיד בבית משפט.

לכל אחד מבתי הנבחרים חסינות מפני התערבות בסדרי הדיון בו (רק בית נבחרים יכול לקבוע את סדרי הדיון שבו, ובית נבחרים אחד לא יכול להתערב בסדרי הדיון של בית נבחרים אחר).

לבית הנבחרים סמכות להעניש חברי פרלמנט בשל ביזיון הכללים הנהוגים בפרלמנט.

לכל אחד מבתי הנבחרים אלה (mace) טקסית משלו. האלה הטקסית של הסנאט נוצרה בשנת 1849 ושימשה את המועצה המחוקקת של קנדה. האלה הטקסית של בית הנבחרים נוצרה בשנת 1916 וניתנה לבית הנבחרים כתרומה של הסיטי של לונדון.

• המלוכה הקנדית
• הסנאט הקנדי
• בית הנבחרים הקנדי
• בתי מחוקקים לפי מדינה

מדיה וקבצים בנושא הפרלמנט של קנדה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הפרלמנט של קנדה
• חוקים חוקתיים, 1867 עד 1982
• הפרלמנט של קנדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)