כאמד א-לוז. צילום ממזרח לכיוון מערב. ברקע רכס ג'בל בארוכ.מפת בקעת לבנון
כָּאמֶד אֶ-לַּוְז[1] (בערבית: كامد اللوز) הוא יישוב בבקאע בלבנון שאוכלוסייתו מוסלמית סונית.[2] מספר תושביו כ-6,000 איש. תושבי הכפר קוראים למקום כאמד, והתוספת א-לוז היא כינוי נלווה על שם עצי השקד שבכפר, אם כי במשך השנים הוחלפו חלק גדול מעצי השקד לעצי דובדבן.[3] העיירה נמצאת לרגלי מורדותיו הצפוניים של ג'בל עראבה. מצפון לה משתרעת הבקאע ובה שטחים חקלאיים נרחבים. פרנסת חלק גדול מתושבי העיירה היא על חקלאות. היישובים הסמוכים אל העיירה הם: סולטאן יעקוב א-תחתא בצפון, וג'וב ג'נין במערב.
העיירה מזוהה עם העיר מהעת העתיקה הידועה בשם כּוּמִידוּ (תעתיק מדויק כֻּמִדֻ) או כּוּמִידִי שהייתה בתקופת הברונזה המאוחרת עיר חשובה שבה ישב נציב מלך מצרים, שסמכותו חלה על ערים בבקעת לבנון או לפחות על דרום הבקעה המכונה "ארץ עמקו".
חפירות ארכאולוגיות
האתר הארכאולוגי תל כאמד א-לוז נמצא בצד הצפוני-מזרחי של העיירה המודרנית, באזור שבו שוכן בית הקברות של הכפר. התל הוא בעל צורה סגלגלה, ציר מזרח-מערב אורכו 240 מטר, והציר מצפון לדרום אורכו 300 מטר. גובה התל מעל פני סביבתו 26 מטר והוא בגובה 874 מטר מעל פני הים. העיר העתיקה התפתחה בצומת של שתי דרכים עתיקות, הדרך שהובילה מזרחה מצידון דרך בקעת הלבנוןהרי מול הלבנון לדמשק. והדרך שהובילה דרומה מדמשק למצרים דרך בקעת הירדן וארץ ישראל.[4]
התל התגלה בשנת 1954 על ידי ארנולף קושקה (Arnulf Kuschke), פרופסור לתאולוגיה מאוניברסיטת מיינץ. כבר בשנת 1897 סבר התאולוג הגרמני הרמן גותה שיש קשר בין השם כאמד א-לוז לכומודי.
בין השנים 1963–1981 נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות של משלחות גרמניות מאוניברסיטת זארבריקן בחלקו הצפוני של התל. חלקו הדרומי היה תפוס על ידי בית קברות מודרני. האתר נחשב אחד האתרים הארכאולוגיים החשובים בלבנון. הממצאים מהתל הם מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת. כומידו היא אחת הערים המופיעות במכתבי אל־עמארנה. חפירות נוספות באתר התקיימו בשנים 1997–2011[5] על ידי משלחת ארכאולוגית של אוניברסיטת פרייבורג מגרמניה.
העת העתיקה
לאחר ניצחונו של תחותמס השלישי בקרב מגידו הוא הקים מערך מנהלי-שלטוני בכנען. הוא השאיר את השלטון הישיר על הערים בידי השליטים המקומיים, אולם מספר ערים הופקעו והוקמו בהן מרכזים שלטוניים ישירים של מצרים. העיר ששימשה כמרכז השלטון המצרי בכנען הייתה עזה, במקביל הופקעו ערים נוספות ביניהן: כומידו, יפו, בית שאן, ינועם בעבר הירדן, ובחוף הפיניקי צומור ואולזה.[6] העיר הוזכרה ברשימת 118 הערים שנכבשו על ידו.[7]
בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת הייתה העיר מוקפת חומה וכללה מקדשים וארמונות.[8] באתר הארכאולוגי נמצאו גם בתים פרטיים, בתי מלאכה, מערכות הגנה ובתי קברות. בשנת 1969 התגלו בקרבת הארמון באתר שבעה לוחות חרס בכתב יתדות, ששישה מהם מתוארכים לתקופת אל־עמארנה. המכתבים מכונים "מכתבי כומידו". מכתבים אלה נחשבים לאחד הממצאים החשובים שהתגלו באתר. המכתבים משקפים את הלשון האופיינית למכתבי אל־עמארנה. שני מכתבים נכתבו במצרים ונשלחו ממנה אל כומידו. גילוי הלוחות אישר סופית את השערת החוקרים לגבי זיהוי האתר עם כומידו שהופיעה בטקסטים העתיקים.
המחצבות מתקופת בית אומיה
בדרום כאמד א-לוז נמצא הנקרופוליס של העיר. מחוץ לעיירה ליד הכביש נמצאת מחצבה גדולה מתקופת בית אומיה. באתר ניתן לראות קברים חצובים בסלע וכתובות הנקראות כתובות 'בלטמיא' שרובן בשפה הסורית. אתר זה התגלה בשנת 1934. המחצבה סיפקה אבנים במאה ה-8 לספירה לעיר ענג'ר השוכנת בבקעת הלבנון. החציבה נעשתה על ידי נוצרים שהובאו מעיראק במיוחד למטרה זאת.
במשך השנים נעה ההתיישבות של תושבי המקום לכיוון דרום, למקומה של העיירה המודרנית הנוכחית. במקום זה הייתה התיישבות בתקופה הפרסית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית.
מכתבי אל־עמארנה
שמה של העיר כומידו מופיע בחמישה מכתבים א"ע 116, 129, 132, 197 ו-198. המכתבים משויכים לשתי פרשות שונות בקורפוס מכתבי אל־עמארנה.
מכתבים 197 ו-198 קשורים לפרשת מושל העיר קִידְשִי (קֶדֶש) שפעל נגד האינטרסים המצריים. הנציב המצרי ישב בכומידו או בדמשק, וסמכותו חלה על הערים בבקעת הלבנון. מכתב 197 הוא מכתבו של ביריאווזה שהיה מושל בכומידו/דמשק והוא מתלונן על מושלי הערים השונות החותרים נגדו, ומציין שהוא שומר על כומידו עיר המלך. מכתב 198 הוא מכתבו של אַרַשַה מושל כומידו למלך מצרים, שבו הוא מציין מספר פעמים שהוא נאמן למלך מצרים, ומבקש שמלך מצרים יחיה-נא את עבדו, ומספר ששלח אליו את בנו (כנראה כבן ערובה).
מכתבים 116, 129 ו-132 הם מכתביו של ריבּהַדַה מושל גבל למלך מצרים שנאבק כנגד עַזירוּ מלך ממלכת אמורו שחתר כנגד מלך מצרים, הסתפח לחתים וניסה להשתלט על גבל, שמלכה היה נאמן למלך מצרים. במכתביו הוא מתלונן על פעולות מושלי הערים שונות, על כיבוש עיר המלך צומור ועל אחד המושלים שלא התייצב בכומידו, ומבקש שמלך מצרים ישלח לו עזרה.[9]
מכתבי כומידו
אחד ממכתבי כומידו נשלח ממלך מצרים למושל דמשק זַלַיַה. מלך מצרים מבקש שיישלחו אליו אנשי העפירו כדי שיושיבם בארץ כוש. בנוסף הוא מודיע ששלום לו, וכי צבאו רב והוא נמצא בארץ העליונה ובארץ התחתונה. במכתב נוסף כותב מלך מצרים לעַבּדִימִלכּי מושל שַזַאֶנַה (עיר בדרום בקעת לבנון), וגם ממנו הוא מבקש שישלח אליו את אנשי העפירו. אחד המכתבים, שזהות שולחו ונמענו אינם ידועים, עוסק ברכושו של איש בשם בירידיה. שולח המכתב מזכיר שלמרות בקשותיו הקודמות לא נשלח אליו רכושו. השם בירידיה היה שמו של מושל מגידו ששלח מספר מכתבים למלך מצרים. לא ברור אם מדובר באותו אדם, ייתכן שהוא נהרג ושולח המכתב (אולי קרוב משפחתו) מבקש שישלחו אליו את רכושו.
מכתבי כומידו כוללים גם תכתובת של דמות בשם אִילוּרַפִּא שמכתביה עוסקים בפרשת ניסיון ההשתלטות של עזירו מממלכת אמורו על גבל. שניים ממכתבי אל־עמארנה (139 ו-140) הם מכתביו של אילורפא מושל גבל אחרי ריבהדה העוסקים גם הם בבעיית עזירו. וייתכן ומדובר באותו אדם המופיע גם במכתבי כומידו.[10]
המקדש מתקופת הברונזה
בכומידו נמצא מקדשפיניקי ובו פעילות פולחנית רציפה ענפה בתקופת הברונזה, בין 1750–1150 לפנה"ס, בתוך היישוב העירוני.[11]
כתובות בלטמיא
בשנת 1934 התגלו במחצבה הנמצאת ממזרח ומדרום-מזרח לכאמד, מספר כתובות בשפה הסורית. האתר נחקר על ידי פאול מוטרד (Paul Mouterde), והוא מצא 33 כתובות חקוקות בסלע. 31 כתובות היו בשפה הסורית, כתובת אחת בשפה היוונית, ואחת בפהלווית. הכתובות הארוכות כוללות 14–15 שורות ובכל שורה מילה עד שלוש מילים. בשנת 1967 התגלתה כתובת נוספת שנחקרה גם היא על ידי מוטרד. כתובת נוספת התגלתה בשנת 1982 בעת מלחמת לבנון הראשונה, בעת סלילת דרך על ידי צה"ל.
ליד חלק גדול מהכתובות חקוק צלב. ליד חמש כתובות נמצא תאריך שאִפשר לתארך את הכתובות לשנים 715–714 לספירה. בשתי כתובות מוזכר הח'ליףוליד אבן עבד אל־מלכ.
בכתובות השונות חוזרת התיבה 'בלטמיא' במספר וריאציות. על פי החוקרים זאת כנראה צורה מקוצרת של 'בית לטמיא', והמילה לטמיא פירושה מחצבה. שמות האנשים החקוקים בסלע מופיעים לרוב עם שמות של מקומות. בין המקומות שנחקקו נמצאים חלב, מוסול ועוד. המקומות הם מאזור הפרת העליון, כורדיסטן, עמק נינוה ועוד. בחלק מהכתובות מופיע כינוי של כוהן דת. מופיע גם כינוי בשם 'ריש פתורא' שמשמעותו ראש השולחן, כינוי זה הוא ייחודי למקום זה. לדעת אליצור הכוונה היא לראש מנזר, או ראש חבורת נזירים. המסקנה מהכתובות שמדובר במסדרי נזירים נסטוריאנים, שהגיעו מהצפון בימי וליד אבן עבד אל־מלכ ועסקו בחציבה.
מצפון מזרח לעיר במרחק של 1.2 ק"מ נמצא אתר ארכאולוגי שנקרא "כאמד א-לוז I". באתר נמצאו ממצאים שהם מתקופת המעבר בין התקופה הפלאוליתית לתקופה הנאוליתית. הממצאים כוללים מגרדים, גרזנים ומכושים שונים מצור. הממצאים שייכים לתרבות הנקראת התרבות הקרעונית (Qaraoun culture) השייכת לתחילת המהפכה הנאוליתית. התרבות נקראת על שם העיירה קרעון השוכנת ליד אגם קרעון.[13]
יואל אליצור, "כתובות 'בלטמיא' מכאמד א-לוז שבבקעת הלבנון ופתרונה של הלכה קשה במסכת אהלות", תרביץ, נד ד, 1985, עמ' 630-623
Penner, Silvia., Kāmid el-Lōz. 19, die Keramik der Spätbronzezeitliche: Tempelanlagen T3 bis T1, Palastanlagen P5 bis P1/2, Königsgrab ("Schatzhaus") und "Königliche Werkstatt", Saarbrücker Beiträge zur Altertumskunde 63, Bonn: R. Habelt, 2006. ISBN 3-7749-3220-7, 2006.
Huehnergard, John., “A Byblos Letter, Probably from Kamid el-Loz”, ZA 86, pp. 97–113, 1996.
Lilyquist, Christine, “Objects Attributable to Kamid el-Loz and Comments on the Date of Objects in the ‘Schatzhaus’”, in Adler, W. (ed.), Kamid el-Loz 11 – Das ‘Schatzhaus’ im Palastbereich: Die Befunde des Königsgrabes, Saarbrücker Beiträge zur Altertumskunde 47, Bonn: Habelt, pp. 207–220, 1994.
Lilyquist, Christine., “Stone Vessels at Kamid el-Loz, Lebanon: Egyptian, Egyptianizing or Non-Egyptian? A Question at Sites from the Sudan to Iraq to the Greek Mainland”, in Hachmann, R. (ed.), Kamid el-Loz 16 – ‘Schatzhaus’-Studien, Saarbrücker Beiträge zur Altertumskunde 59, Bonn: Habelt, pp. 133–73, 1996.
A. Maurer: Reise in den Orient zur Grabung Kamid el-Loz 1973, Philologus Verlag 2006.
^למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ (ספריית האנציקלופדיה המקראית, כ), תרגמה: ציפורה כוכבי-רייני, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ': 139, 154, 165, 168, 239, ו-241
