PROFILPELAJAR.COM

יהדות כורדיסטן
	יהודים מכורדיסטאן העיראקית מבצעים עלייה לישראל בשנת 1949
אוכלוסייה
	בסביבות 300,000–350,000 (הערכה)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	ישראל 300,000-150,000
שפות
	ארמית יהודית • כורדית • ארמית חדשה צפון-מזרחית • ארמית • עברית ישראלית, ערבית • אנגלית
דת
	יהדות
קבוצות אתניות קשורות
	יהדות כורדיסטן, יהדות איראן, יהדות עיראק, יהדות סוריה, יהדות תורכיה, יהדות גאורגיה, הישוב הישן
נוסח תפילה
	נוסח הספרדים, נוסח פרס

יהדות כורדיסטן היא קהילה יהודית עתיקה אשר התקיימה בעבר באזור ארם נהריים, בין שלוחות הפרת והחידקל עד ימת אורמיה. האזור הגאוגרפי של כורדיסטן כולל את צפון-מערב איראן (כורדיסטן האיראנית), צפון עיראק (כורדיסטן העיראקית), צפון-מזרח סוריה (כורדיסטן הסורית), דרום-מזרח טורקיה (כורדיסטן הטורקית), דרום ארמניה וקצה גבול אזרבייג'ן. תחום זה השתייך בעבר לממלכות הקדומות: מדי, פרס, אשור ובבל.

יהודי כורדיסטן דוברים ניבים שונים של ארמית חדשה צפון-מזרחית.

עוד לפני הקמת המדינה עלו יהודים רבים מכורדיסטן לארץ ישראל, בעיקר לירושלים והסביבה. עם הקמת המדינה עלתה כמעט כל הקהילה היהודית שהייתה בכורדיסטן, למעט מספר מועט של יהודים שנשארו באזור. בזמן מלחמת עיראק עלו יהודים נוספים מכורדיסטן לישראל כתוצאה מהעברת השליטה בחלק העיראקי לידי צבאות בריטניה וארצות הברית.

כיום מתגוררים בישראל על פי ההערכות^[^{דרוש מקור]} לפחות כ-130 אלף איש שמוצאם מכורדיסטן. בכורדיסטן העיראקית עדיין קיימת קהילה יהודית קטנה, ואף קיים אגף יהודי במשרד הדתות הכורדי.^[2]

היסטוריה

שלושה בני משפחה יהודית מהעיירה הקטנה ראונדיז שבהרים הכורדים בצפון עיראק. צולם על ידי נוסע מיסיונרי בשנת 1905.

ראו גם – כורדים, כורדיסטן

על פי מסורות המצויות בידי יהודי כורדיסטן, היהודים הראשונים הגיעו לכורדיסטן בימי בית ראשון והיו מצאצאי עשרת השבטים, כפי שמתואר בספר מלכים ב': ”בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”. השם "חבור" השתמר עד ימינו כאחד מיובלי החידקל הנמצא בקרבת העיר זאכו בכורדיסטן העיראקית. מאוחר יותר הגיעו גולים מממלכת יהודה אשר הובלו לבבל על ידי נבוכדנאצר.

ליד האזור שבו התיישבו היהודים שכנה ממלכת חדייב, שמלך בה מונבז השני יחד עם אימו הלני המלכה. בימי בית שני אחדים ממשפחת המלוכה קיבלו עליהם את דת ישראל וקיימו קשר הדוק עם ירושלים, עד שכמה מהם עלו לחיות בה. מסורת יהודית מייחסת את הלני המלכה וצאצאיה לנצר של שושלת בית חשמונאי שאבד ושב למקורותיו.^[3] אם ממלכת חדייב אכן שכנה באזור ההררי של כורדיסטן, מתחזקת ההנחה שלא גל אחד יסד את הקהילות היהודיות באזור אלא מספר גלים.

היישוב היהודי לא פסק בכורדיסטן, אך היה מנותק ממרכזי היהדות, אפילו מאלה הקרובים אליו בבבל (היום עיראק). התנאים הטופוגרפיים ההרריים הקשו על מעבר נוח באזורים אלו וכן גם תנאי מזג האוויר. בנוסף לכך, הימצאותם של שודדי דרכים בגאיות ובמעברי ההרים היה שכיח, והיוו סיכון חמור שלא איפשר תנועה חופשית באזור.

היהודים דברו ארמית חדשה צפון-מזרחית, הדומה ללשון התלמוד הבבלי. גם שכניהם הנוצרים האשורים מדברים בשפה זו. הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, אשר ביקר באזור בשנת 1170 כותב: ”הם מן הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר המלך והם מדברים בלשון התרגום”. סמוך לביקור זה, התחוללה בכורדיסטן תנועה משיחית שהשאירה רושם רב על היהודים. מחוללה היה דוד אלרואי שנשא עמו חזון משיחי ולאומי.

בשנת 1616 הופיעו באזור שליחים מיהודי ירושלים ובשנת 1669 הגיעו שליחים במטרה להפיץ את תורתו של שבתי צבי. החל משנת 1760 הגיעו שליחים גם מצפת, מטבריה ואפילו מקהילות באירופה. במאה ה-19 גברה תנועת השליחים מארץ ישראל אבל, בניגוד לעבר, לא היה זה רק למטרת איסוף תרומות אלא גם לחקר הקהילות היהודיות ומוצאן. ביקורים אלה עודדו את בני המקום שחשו כי הבידוד בו שהו נפרץ.

בספרות היהודית נזכרים יהודים שעלו מכורדיסטן לארץ ישראל כבר במאה ה-18 והתיישבו בעיר צפת. יהודי כורדיסטן היו בין ראשוני יהדות המזרח שהתיישבו בירושלים. תחילה באו טיפין טיפין אך עד מהרה גבר זרם העולים, והרדיפות המתמידות שאפיינו במיוחד את סוף המאה ה-19 הגבירו את קצב עלייתם.

תקופת המנדט הבריטי בעיראק

ערכים מורחבים – כורדיסטן העיראקית

המנדט הבריטי בעיראק השפיע על חיי יהודי כורדיסטן, שכחצי מהם חיו בשטח עיראק. לאחר תחילתו של המנדט הבריטי גברה הצמיחה הכלכלית. צמיחה זו גרמה לשינויים במעמדות הכלכליים-חברתיים, בעיקר לעלייה במעמד הבורגנות ובמעמד הגבוה. בתקופת הכיבוש הצבאי הבריטי נהנו יהודי עיראק משוויון מלא, וחלקם אף קיבלו עבודות במנהל הבריטי. גם מן הבחינה הפוליטית השתפר מעמדם של היהודים, רבים קבלו עמדות מנהליות בשלטון הבריטי המקומי ונהנו מן ההשפעה שהגיעה איתן.

לאחר שהבריטים הסכימו לדרישות הערבים הלאומנים והסירו את השלטון הצבאי בשנת 1922, היהודים המשיכו ליהנות מרוב הזכויות שהיו להם בתקופת השלטון הצבאי. זכויותיהם קובעו על ידי הפרלמנט העיראקי בשנת 1924, והם קיבלו שוויון זכויות כמעט מלא. הקהילה היהודית יוצגה בפרלמנט העיראקי על ידי חמישה צירים, ובהמשך קיבלו אף סנטור יהודי אחד.

המנדט הוביל לבסוף לכינון העצמאות העיראקית, שהביאה לעלייה מאסיבית של יהודי כורדיסטן לישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20.

שפה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המשותף לכלל יוצאי כורדיסטן, שמבדיל אותם מאחיהם בשאר הקהילות מרחבי המדינות השוכנות באזור, הוא ניב משותף של השפה הארמית (כיום ארמית חדשה צפון-מזרחית), השונה מעט מאזור לאזור אך בעל תווים דומים. על אף הדמיון הרב, הקהילות היהודיות השונות בכורדיסטן אינן זהות וכול אזור מתאפיין בניב שונה מעט, במנהגים ייחודיים, ובאורח חיים ומנטליות נפרדים. הבדלים אלו נובעים מהמרחק והניתוק הפיזי של כל קהילה משכנתה, אך ייתכן כי הדבר נעוץ גם בגלי גולים נפרדים שהגיעו בתקופות שונות לאזור.

בנוסף לארמית-היהודית הייחודית, דיברו בני הקהילה הכורדית-יהודית את הניב הכורדי אזורי, שהיא שפה איראנית-מערבית וכן את שפת המקום. יוצאי כורדיסטן העיראקית, למשל, דיברו בנוסף לארמית גם את הניב הקורמנג'י ועיראקית. בני הדור השני שימרו ברובם את הארמית, אך בדרך כלל לא את הניב הקורמנג'י.

תרבות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם – המטבח הכורדי

החל משנת 1972 חוגגים יוצאי יהדות כורדיסטן בסוכות את חג הסהרנה, אף שבכורדיסטן נחגגה הסהרנה המרכזית בחול המועד פסח שכן הסהרנה הוא חג אביבי במהותו. חגיגות הסהרנה מתאפיינות בהילולה גדולה, שבין השאר כוללת יציאה של כלל חברי הקהילה לטבע לסעודות, תרומות, שירה ותחרויות שירה, נגינה על תוף וזורנה וריקוד. בשנים האחרונות פועלים חלק מבני העדה להחזיר את הסהרנה למועד המקורי, אסרו חג הפסח, במקביל למימונה.

אישים

דוד אלרואי היה יהודי יליד עמדיה שהקים במאה ה-12 תנועה משיחית אנטי-מוסלמית. התנועה משכה יהודים רבים ברחבי כורדיסטן והסביבה הסמוכה. לימים כתב בנימין ד'יזראלי את הספר אלרואי בהשראת דמותו.

אישיות מפורסמת של יהדות כורדיסטן הייתה אסנת ברזאני שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה-17. אסנת הייתה בתו של הרב שמואל ברזני ולימדה בישיבה שהקים. היא נישאה ליעקב מזרחי, בכיר תלמידיו של אביה, אשר ירש את מקומו של האב כראש הישיבה. לאחר מות בעלה, אסנת עמדה בראש הישיבה עד פטירתה בשנת 1670 לערך. היא כתבה פירוש לספר משלי, אשר אבד. על הכבוד הרב שרחשו לה בני דורה ניתן ללמוד, למשל, מאיגרת ששלח לה הרב פנחס חרירי, ובה הוא פונה אליה בתארים "כמוהר"ר" (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) ו"אמי רבנתי".

אישיות רבנית רמת מעלה הוא הרב עלואן שמעון אבידני, מחבר חמשת כרכי מעשה הגדולים ובהם שלושת אלפי משלים ומעשיות על פרשיות התורה.

הקהילות היהודיות בכורדיסטן

קהילות עיראקיות כורדית

ערכים מורחבים – עיראק, כורדיסטן העיראקית, יהדות עיראק

ראו גם – סלאח א-דין, מלחמת האזרחים הכורדית, משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית

אורמיה-ריזאיה

אוּרְמִיַה היא עיר באזרבייג'ן האיראנית. יהודי אורמיה נקראים נאש דידן (אנשים שלנו). במלחמת העולם הראשונה העיר נפלה לידי הרוסים ונערכו פרעות ביהודים ורבים נרצחו באכזריות. יהודים רבים נמלטו לבגדד. שפתם העיקרית של יהודי אורמיה היא ארמית אך היו בניהם גם דוברי רוסית ועברית. הקהילה היהודית באורמיה הייתה קהילה היהודית הגדולה באזור והיוותה מרכז למספר קהילות מסביבה.

עליית הקהילה מחולקת ל-3 גלים עיקריים – מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, במחצית השנייה של שנות השלושים, לאחר הקמת מדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה הייתה התעוררות ציונית אצל יהודי אורמיה ובשנות החמישים המוקדמות בעקבות התעוררות ציונית זאת התקיימה העלייה הגדולה ביותר. על פי הערכות ב-1948 חיו באורמיה-ריזאיה כ-2,000 יהודים שרובם עלו לארץ ישראל ומעטים היגרו לאיראן.^[4]

עקרא

שוכנת במדרון תלול על הר קלעה, והייתה מחולקת לשלושה רבעים של מוסלמים, נוצרים ויהודים. על פי המסורת המקומית שעברה מדור לדור, התגוררו שם היהודים מתחילת האלף השני. אותה מסורת מייחסת את שם העיירה לשם העיר "עקרון" המוזכרת בתנ"ך, וכמו שמות של מקומות אחרים בכורדיסטן, הועתק שמה ממקורות יהודיים והותאם ללשונם של המקומיים. בתחילת המאה ה-20 הרובע היהודי הכיל כ-350 משפחות שהתפרנסו מעיסוק כסוחרים, אורגי בדים, חייטים וצורפים. במקום שכן בית כנסת עתיק שנבנה מאבני בזלת, זהה לבית הכנסת שבברזאן. אחד מרבני הקהילה היה הרב החכם ששון ברזאני, בנו של חכם צמח ברזאני, רב קהילת ברזאן.^[5]
היחס ליהודים מצד המוסלמים והנוצרים המקומיים היה טוב, וקשרים רבים נרקמו ביניהם. בקהילת יהודי עקרא התגוררו שתי חמולות גדולות – משפחת עידו ומשפחת גבאי. ראש משפחות גבאי, שזכה לכינוי המכובד חוואג'ה כינו, נחשב כמנהיג הקהילה כולה וקשר קשרים עם ראשי השלטון המקומי. ב-1946 התרחשה תקרית שהובילה למהומות בין שתי החמולות, ובמסגרת ה"סולחה" שהתקיימה ביניהן עברו בני משפחת עידו להתגורר בקרב קהילת יהודי מוסול.^[6]

בשנים 1950–1951 עלו לישראל כל יהודי הקהילה במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.

ג'יזרה

ג'יזרה הוא כפר גדול ^{[דרושה הבהרה]} על גדות נהר החידקל, כיום בקרבת משולש הגבולות בין טורקיה, עיראק וסוריה. הכפר המקורי הוקם על אי שנוצר בשל נפתלי הנהר ומכאן שמו (ג'יזרה – אי). הכפר חובר בגשר שכונה "הגשר הגדול" (גישרא רוואה) לדרך המובילה לזאכו בדרום ולקמישלי במערב. בכפר חיו יהודים, נוצרים מהכנסייה האשורית ומוסלמים כורדים. היהודים מנו כמה עשרות משפחות. עד שנת 1924 רובן עלו לארץ ישראל או עזבו דרומה לקהילות גדולות יותר (זאכו, מוסול). ליהודי גזירה היה ניב מיוחד מקומי של הארמית המודרנית. רובן התיישבו בירושלים. בית כנסת קטן שנוסד על ידי בני הקהילה קיים עד היום בשכונת זיכרון יוסף.

סונדור

סונדור (גם: סנדור או סינדור) כפר חקלאי יהודי ששכן למרגלות הרים ונחלים. זו הנקודה היחידה בכורדיסטן שבה חיו רק יהודים. בסונדור היה בית כנסת ששימש גם כתלמוד תורה. יהודי הכפר התפרנסו בעיקר מחקלאות, אריגה וסריגה, ודיברו בעיקר ערבית עיראקית. בהשוואה לכפרי הסביבה, חיי היהודים בכפר היו טובים, וכשפרצו פרעות כנגד יהודי כורדיסטן בשנת 1943, הגנו תושבי הכפרים המוסלמים מסביב על היהודים. בשנת 1951 חיו בסונדור כ-100 משפחות וכולם עלו לארץ ישראל. לאחר העלייה התרוקנה סינדור וכיום איננה קיימת.

צ'לא

הייתה חלק מכורדיסטן העיראקית עד שסופחה לטורקיה בשנת 1925, ומאז שייכת לכורדיסטן הטורקית.^[7] בשנת 1933 ישבו בצ'לא כ-30 יהודים, שעסקו באריגה, במסחר ובחקלאות. בשנת 1951 עלו כולם לארץ ישראל.

ארביל

אַרְבִּיל היא עיר בכורדיסטן העיראקית. בשנת 1947 יהדות ארביל מנתה 5,500, שדברו בעיקר ערבית ומעטם דיברו ארמית. לקראת סוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20 עלו משפחות בודדות מבני הקהילה לארץ ישראל אך רוב הקהילה עלתה בשנים 1950–1951.

בית תנורא

בית תנורא הוא כפר בכורדיסטן העיראקית. קהילת יהודי בית תנורא הייתה קהילה קטנה. בשנת 1937 נמצאו בבית תנוריא כ-20 משפחות יהודיות שעברו לדהוכ, ובשנת 1951 עלו לארץ ישראל והתיישבו במושב נס הרים.

ברזאן/ברזני

ברזאן הוא כפר בכורדיסטן העיראקית. הייתה שגורה בפי היהודים האימרה: "כי מסינדור תצא תורה ודבר השם מברזני". כפר זה הוא מקורה של משפחת ברזאני, הכוללת את אסנת ברזאני, מהדמויות המפורסמות ביותר בקהילה הכורדית היהודית. עד סוף מלחמת העולם הראשונה חיו בברזאן כ-400 יהודים. בשנים 1919–1922 היו מרידות נגד הבריטים והיהודים ברחו לעקרא ולכפרים סמוכים. בשנת 1947 חיו בברזאן כ-20 יהודים שעלו לארץ ישראל בשנים 1950–1951.

דהוכ

דהוכ היא עיר במחוז דהוכ בכורדיסטן העיראקית. היחסים בין היהודים לבין התושבים המקומיים היו בדרך כלל טובים, אולם לאחר הקמת המדינה יחס הכורדים אל היהודים הורע, משום שנתפשו כציונים והיהודים החלו למכור את נכסיהם. בשנת 1947 חיו כ-170 משפחות יהודיות ועלו לארץ ישראל בין השנים 1950–1951.

זאכו

זאכו היא עיר במחוז דהוכ שבכורדיסטן העיראקית, על גבול טורקיה. מאמצע המאה התשע עשרה החלו יהודי זאכו לעלות לירושלים כבודדים, עליה זו היוותה גרעין חשוב בגיבוש וקליטת יהודי זאכו האחרים שעלו לאחר מלחמת העולם הראשונה בקבוצות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו על פי דוח של חברת כי"ח כ-2,400 יהודים בזאכו. לאחר הקמת המדינה עלתה כול יהדות זאכו במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.

כירכוכ

כירכוכ היא עיר בכורדיסטן העיראקית. בשנת 1947 חיו בכירכוכ כ-300 משפחות יהודיות וכולם עלו לארץ ישראל בשנת 1951.

באנה, סרדשת

באנה וסרדשת הם יישובים כפריים בכורדיסטן, בגבולה המזרחי.

נירווא

נירווא היא עיר בכורדיסטן העיראקית. בזמן מלחמת העולם השנייה הוצתו חלקים מהעיר, ובתי הכנסת. היהודים עזבו את העיר ועברו לעמדיה, למעט שלוש משפחות.

סולימאניה

סולימאניה היא עיר בכורדיסטן העיראקית, סמוך לגבול עם איראן. יהודי סולימאניה מנו 300 משפחות, רוב רובם עלו לארץ ישראל בשנת 1951 למעט נשים בודדות שנישאו למשפחות מוסלמיות.

עמדיה

עמדיה היא עיירה בצפון כורדיסטן העיראקית, שחולקה לעיר תחתית ועיר עליונה, ובשניהן רובע יהודי ושני בתי כנסת, אחד מהם עתיק. הנוסע בנימין מטודלה שביקר באזור בין השנים 1167–1170 כתב על חיי הקהילה היהודית בכפר. בעמדיה חיו כ-400 יהודים ובשנים 1950–1951 עלו לארץ ישראל.

קהילות תורכיות כורדיות

ערכים מורחבים – טורקיה, כורדיסטן הטורקית, יהדות טורקיה, הסכסוך הכורדי-טורקי

אורפה

אוּרְפָה היא עיר בכורדיסטן הטורקית. רוב יהודי אורפה, המכונים "אורפלים", עלו לארץ ישראל ב-1896. יהודי אורפה לא דברו כורדית וארמית אלא ערבית וטורקית, ונבדלו משאר הקהילות בכורדיסטן האיראנית או העיראקית. בהגיעם לירושלים הקימו בתי כנסת נפרדים והמשיכו לבדל עצמם מן הקהילה הכורדית בירושלים.

בראשי

בראשי הוא כפר ליד דוהוכ. במהלך מלחמת העולם הראשונה הטורקים רוקנו את מחסני המזון של העיר לטובת הצבא הטורקי וגרמו לרעב כבד, בעקבות כך רבים מצאו את מותם. בסיום המלחמה נמצאו בבראשי 50 משפחות ובשנת 1929 רוב יהודי בראשי עלו לארץ ישראל והשאר עברו לערים סמוכות.

קהילות איראניות כורדית

ערכים מורחבים – איראן, כורדיסטן האיראנית, יהדות איראן, בדלנות כורדית באיראן

סאכיז

סאכיז היא עיר בכורדיסטן האירנית, רוב היהודים שחיו בה עלו לארץ בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, תחת הנהגתו של המנהיג הרוחני של יהודי כורדיסטן האיראנית החכם שמואל ברוכים. חברי הקהילה התיישבו בירושלים, מושב נס הרים, ובפטיש שבדרום הארץ. שפתם של יהודי הקהילה היא ארמית. בשונה מהרבה גלויות שעלו לארץ בשנות ה-50 של המאה ה-20, קהילה זאת עלתה לישראל כשהם יודעים לדבר עברית על בוריה.

מיאנדוב

מיאנדוב היא עיר בכורדיסטן האירנית, גם קהילה זאת עלתה במסגרת גל העלייה של החכם שמואל ברוכים, שפתם של קהילה זו היא טורקית אזרית בשונה משאר קהילות יהודי כורדיסטן הדוברים ניבים שונים של ארמית.

בוכאן

יישובים עירוניים על גבול איראן. בני קהילה זאת עלו בגל העלייה הגדול בשנות ה-50 של המאה ה-20, בהנהגת המנהיג הרוחני של כורדיסטן האיראנית, החכם שמואל ברוכים.

סאלמאס

סאלמס היא עיר בצפון כורדיסטן האיראנית.

סננדג'

סננדג' היא עיר בכורדיסטן האיראנית.

כרמאנשאה

כרמאנשאה היא עיר בכורדיסטן האיראנית.

סאבלאר

סאבלאר (sablaɣ) היא עיר בכורדיסטן האיראנית.

קהילות סוריות כורדית

ערכים מורחבים – סוריה, כורדיסטן הסורית, יהדות סוריה, הכורדים בסוריה

קמישלי

קמישלי היא עיר בכורדיסטן הסורית. היהודים ייצרו לעצמם דפוסי-חיים נבדלים משאר התושבים, שמרו על מסגרת חיים יהודיים מסורתיים ובנו לעצמם בתים שחוברו אחד אל השני ויצרו גטו יהודי מיוחד. אחרי שנות ה-30 העסקים שגשגו, היהודים זכו ליחס טוב, ומספרם הגיע ל-3,000 נפשות. במהלך מלחמת העולם השנייה נוצר קשר בין חיילי הבריגדות ובין יהודי קמישלי ובהשפעתם צעירים רבים עלו לארץ ישראל. מיום הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ב-29 בנובמבר, מצבה של הקהילה היהודית הורע. היהודים נרדפו ונשדדו בעידוד השלטונות, פוטרו ממשרות ממשלתיות ונושלו ממקור פרנסתם. היהודים נתפשו בידי המקומיים כבוגדים ונאסר עליהם לבקר בגנים ציבוריים ובבתי קולנוע או לדבר אחד עם השני ברחוב. נשים יהודיות היו מושלכות לבתי כלא ואחרי כן מובאות לבתי כנסת, שם הכו בהן לעיני הקהל. בשנת 1963 מספר היהודים ירד עד ל-800 נפשות. בפרוץ מלחמת ששת הימים גברו הרדיפות ומספרם ירד ל-150 נפשות. על היהודים הוטלו מגבלות ואיסורים והם סבלו מרעב וממחלות. אחרי פניות רבות הגיעה אליהם עזרה כספית מהנדבן יצחק שלום. רבים עזבו את קמישלי ועלו לארץ ישראל.

הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן בישראל

בשנת 1971 התכנסו כ-350 נציגי העדה הכורדית מכל רחבי ישראל בכנס יסוד במעוז ציון, בהשתתפות ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ואישי ציבור. בכנס זה הוחלט על הקמתו של "הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן". בכנס זה נקבעו גם מטרות הארגון:

עידוד בני העדה ואחרים לחקר, לטיפוח ולשימור מנהגים, ערכים, מסורת ומורשת.
הקמת בית-העדה, שיהיה מרכז לתרבות ואומנות מורשת בני העדה.
הוצאת כתבי עת שיכלול מפרי עטם של בני העדה, סטודנטים וחוקרים.
מתן שירותים קהילתיים לבני העדה ותמיכה חומרית וכספית לבני העדה הנזקקים.
הקמת קרן מלגות לעזור לבני העדה בלימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה ולקדם את מחקריהם.
חידוש חגיגות הסהרנה וקיומן מדי שנה, כפי שהיה נהוג בכורדיסטן.

בראש הארגון עמד מהיווסדו חביב שמעוני ומאז פטירתו בשנת 1994, עומד בראש הארגון סימן-טוב אברהם. ראש הארגון הנוכחי הוא יהודה בן יוסף, נשיא העדה הכורדית בישראל. נחמיה יצחק ז"ל היה אחראי על קשרי ידידות עם הכורדים בכורדיסטן ובגולה. ראש הארגון סולידרי ותמיכה בעם הכורדי היא עמנואלה סייאר ברזאני.

אישים בולטים מקרב יהדות כורדיסטן

ראו גם

לקריאה נוספת

מרדכי יונה, אנציקלופדיה של יהודי כורדיסתאן, ירושלים: מוסד ביאליק, 2 כרכים, 2003.
אריאל צבר, גן העדן של אבי, הוצאת שוקן 2009
יהושע זמיר, אני כורדי - אלבום, ספרית פועלים, 1975
רזיאל ממט ואבי בלייר, מנקרות צורים - סיפורו של יעקב ברזני, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1979
אריך בראור, יהודי כורדיסתאן: מחקר אתנוגרפי, בעריכת רפאל פטאי, ירושלים, 1943 (הגרסה האנגלית יצאה אף היא בעריכת רפאל פטאי כעבור 50 שנה, ראו להלן)
"האובדים מארץ אשור" - העליות מכורדיסתאן וההתיישבות בארץ ישראל / מוטי זקן, בתוך עדות-עדות לישראל: גלות, עליות, קליטה, תרומה ומיזוג, עורכים פרופ' אבשלום מזרחי והרב אהרון בן-דוד, הוצאת האגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר, נתניה, עמ' 340–373.
יצחק בן-צבי, נדחי ישראל, משרד הביטחון -ההוצאה לאור, 1963
חיה גביש, היינו ציונים: קהילת זאכו בכורדיתסאן-סיפור ומסמך, הוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, 2004.
שלו שבתאי, השבח לאל - קורות חייו ופועלו של הרב שבתאי בן חיים, ירושלים תשע"ב.
שלומי רוזנפלד, מבבל לירושלים - סיפורה של משפחת ברזאני, הוצאת משפחת ברזאני, 2017

Ora Shwartz-Be’eri, The Jews of Kurdistan: Daily Life, Customs, Arts and Crafts, UPNE, 2000.
Erich Brauer, The Jews of Kurdistan, Raphael Patai (ed.), Wayne State University Press, 1993.
Mordechai Zaken, Jewish Subjects and their Tribal Chieftains in Kurdistan A Study in Survival,Brill, Leiden and Bosto, 2007.^[8]
Ariel Sabar, My Father's Paradise, A Son's Search for His Jewish Past in Kurdish Iraq, Algonquin Books of Chapel Hill, 2008
Yona Sabar (Trans.), The Folk Literature of the Kurdistani Jews: an Anthology, New Haven and London: Yale University Press, 1982.^[9]
Ken Blady, Jewish Communities In Exotic Places,Jason Aronson, Inc., 2000.
Shlomo Deshen and Walter P. Zenner, Jews Among Muslims, Palgrave Macmillan UK, 1996.
Norman A. Stillman,The Jews of Arab Lands in Modern Times,The Jewish Publication Society, 2003.
Hezkel M. Haddad, Jews of Arab and Islamic Countries,New York: Shengold Publishers, 1984.