יהדות צפון תימן היא קהילה יהודית אשר התקיימה במחוז סעדה ובסביבתו. קהילה זו מהווה חטיבה נפרדת בתוך יהדות תימן.
הקהילה
המונח יהדות צפון תימן מתייחס ליהודי הקהילות שחיו במחוז סעדה, בערים הצפוניות של תימן: סעדה, ברט וחידאן, ובלמעלה ממאה יישובים קטנים. זהו המחוז הצפוני ביותר של תימן כיום, וגם המחוז הצפוני ביותר בו גרו יהודים לאורך הדורות.
בערים הגדולות היו ריכוז גדול של יהודים, בסעְדַּהּ (מעל 1,000 נפש), בחַיְדַאן (מעל 1,000 נפש) בבַּרַט (מעל 1,000 נפש).[1] באַלְעַ'יל (מתחת ל-1,000 נפש),[1] במַאדַּאן (כ-100 נפש) ברֲגּוּזַהּ (כ-150 נפש) ובאַלְהֲגַ'ר (מעל 150 נפש).
בשאר היישובים היו פזורים היהודים ביישובים רבים, כעשרים נפשות בכל יישוב בממוצע, ולפעמים רק משפחה אחת ביישוב. הפזורה – יחסית למספר היהודים – הייתה רבה מאוד, ולעובדה זו היו השלכות לגבי קיום חיים יהודיים ומצב החינוך, כולל האפשרות להקמת בתי ספר ביישובים אלו.
ייחודיות הקהילה משאר קהילות תימן
ככל שמתרחקים מצנעא לצפון הרחוק ולאזורים הכפריים, נעשה לבוש היהודים דומה ללבוש הערבים, אולם את "סימן הסימנים" – פיאות, סימן ההיכר שבין יהודי לגוי – שמרו באדיקות.
היחס עם השכנים
ככלל, המוסלמים בצפון תימן כיבדו את היהודי, מלבד אנשים מעטים מאוד, שהשתייכו בדרך כלל למעמד ה"סַאדַּהּ", שהם בני משפחות המתייחסות לשושלת עלי בן אבי טאלב, שהוא חתנו של מְחַמַּדּ נביא האסלאם ודרכם לישמעאל בן אברהם שנולד לו מאשתו הגר. בשל מעמדם המיוחד של אלה היו מרשים לעצמם להשתמש בביטויי גנאי כלפי היהודי. היהודי בעיניהם הוא מַלְעוּן (=ארור, מקולל), נַגִ'ס (=טמא), חִ'נְזִיר (=חזיר), חְמַאר (=חמור), כַּלְבּ (=כלב), יֲהוּדִי (יהודי משמע נחות), ד'ימי (=בן חסות). מנגד היו ביניהם גם "חסידי אומות העולם", שמחו בתוקף נגד העלבה או הטרדת יהודים חפים מפשע, במיוחד כאשר היה מדובר ברב, או באדם זקן.
מנהגים ואמונות
ליהודי צפון תימן מנגינות ייחודיות לתפילה, שבדרך כלל הייתה "בלדי". לצד מנהגי היהדות ומצוות הדת, רווחה בקרב יהודי צפון תימן בדומה לשאר יהודי תימן האמונה בסגולות ובקמיעות שונים, בשדים וברוחות.
שפה
הערבית שבפיהם הייתה אחידה יחסית בין כל קהילות תימן אולם התקיימו בה הבדלי הגייה בתוך הקהילות היהודיות בצפון תימן, אשר ברובם הקבילו להבדלים הקיימים בהגיית ערבית מדוברת בין הערים הגדולות לעיירות הקטנות ולכפרים אצל הערבים. הנקודות המרכזיות הן החלפת הפתח בהברה האחרונה של מילה בצליל מעין צירי כמו למשל: המילה "חִלְבַּהּ" (מטבל תימני נפוץ), נהגית בצנעא ובשאר הערים הגדולות, כ-"חִלְבֵּהּ" (בצירי), ואילו בכפרי צפון תימן ובעיירה סעדה היא נהגית "חִלְבַּהּ" (בפתח). יש לציין שבערבית ספרותית המילה נהגית חֻלְבַּה (حُلْبَة). דוגמה נוספת "חִנַא" (צמח לצביעת הזקן והידיים) נהגית בצנעא ובשאר הערים הגדולות כ-"חִנֵא", ואילו בכפרי צפון תימן ובסעדה הו נהגה כ-"חִנַא".
מאכלים
מלבד המאכלים המצויים אצל יהודי תימן צלוף, מִתַ'נַא וקלוב, לחוח מדורהזלאביהכובאנה בסַמֲנַה[2] היה נפוץ הגַ'מְרי – לחם עבה מבצק הנאפה ישירות על גחלים בתוך כלי מיוחד העשוי מאבני בזלת (ייחודי ליהודי אזור סעדה).[3]
מקור המאכלים ג'חנון והמלאווח מאכלים מבצק דמוי בצק עלים בסַמְנַה על סאג' הטאבון, מקורם ביהודי צפון תימן, ולא היו מוכרים ברוב מחוזות תימן.
