PROFILPELAJAR.COM

יהדות עדן היא הקהילה היהודית שחיה בעיר הנמל עדן שבתימן עד שנת 1967. בין השנים 1963–1967 הייתה עדן מדינה (אנ') בתוך הפדרציה של דרום ערב (אנ') בחסות (אנ') האימפריה הבריטית. בין השנים 1937–1963 הייתה מושבת עדן, קולוניה בריטית, ולפני כן, בין השנים 1839–1937 – פרובינציה של הראג' הבריטי.

היסטוריה

בחפירות ארכאולוגיות בבית שערים התגלה אולם המכיל קברים של יהודים מממלכת חמיר שהובאו לקבורה בארץ ישראל. זאת אומרת שכבר במאה ה-3 גרו יהודים באזור עדן. המצבה העתיקה ביותר שנמצאה בעדן עצמה היא משנת 1205 למניין השטרות (ד'תרנ"ד - 894)^[1]. במסמכי גניזת קהיר נמצאו התכתבויות מן המאה ה-10 ואילך בין סוחרים יהודים מהעיר עדן לעמיתיהם במצרים. באותה תקופה עדן החלה לפרוח כמרכז סחר בין ארצות הים התיכון להודו והמזרח הרחוק. יהודי עדן עסקו במסחר בינלאומי, וכתוצאה מכך יכלו לתמוך פיננסית בישיבות בבל, מצרים וארץ ישראל. מהמאה ה-10 עד המאה ה-13 הפכה עדן למרכז החיים היהודיים בתימן. מנהיגי הקהילה גרו בעדן ומשם הובילו את הקהילה היהודית בתימן. השפעת המנהיגים פשטה לאורך חצי האי ערב והגיעה עד פרס ובבל^[^{דרוש מקור]}.

במאה ה-15, סיפר רבי עובדיה מברטנורא, שלירושלים הגיעו יהודים מעדן, "נוטים אל השחרות מעט, ואין להם ספרי תלמוד כי אם רב אלפס ופירושים עליו והרמב"ם, וכולם מגדולם ועד קטנם בקיאים בהרמב"ם כי אינם עוסקים אלא בו"^[2].

מאז הכיבוש הבריטי של העיר עדן בשנת 1839 ועד 1967 שלטה בקהילה משפחת הסוחרים בעלי העוצמה הכלכלית הרבה, מנחם משה^[3]. במחצית הראשונה של המאה ה-20 סבלה לעיתים הקהילה מאלימות והתנכלות, כגון בשנת 1932, לאחר שיהודי הואשם בחילול מסגד, ועשרות יהודים הותקפו וחנויות רבות נבזזו. האירועים האלימים החמורים ביותר כנגד הקהילה במאה ה-20 היו פרעות עדן שהתחוללו בעיר לאחר כ"ט בנובמבר 1947. לאחר הפרעות אוכלוסיית היהודים בעדן היגרה משם בין 1947–1967, רובם גרים בבריטניה ובישראל וגם במדינות אחרות.

יהודים מקהילת בני ישראל (הודו) החלו להתבסס בעיר כקהילה יהודית נוספת עם הכיבוש הבריטי, כשבאו בתחילה כחיילים בשנת 1839 ולאחר מכן כסוחרים ופקידים. כאשר האחרונים עזבו עם סיום היישוב היהודי בה בשנת 1967. הם נהגו להתפלל בבית הכנסת "מעלמת חנוך" בעיר.^[^{דרוש מקור]}

בתי כנסת בעדן

לפני מלחמת העולם השנייה היו בעדן שבעה בתי כנסת. ב-1858 נבנה בית הכנסת הגדול בעדן – "מגן אברהם". שהיה גדול דיו להכיל כ-2,000 מתפללים. ישיבה שנקראה "התורה והמצוה" נבנתה גם כן סמוך לבית הכנסת. בישיבה נלמדו התלמוד הבבלי, השולחן ערוך, הזוהר, תיקון חצות, תהלים ועין יעקב של רבי יעקב בן חביב ועוד. השיעורים בישיבה התקיימו במשך עשרים וארבע שעות רצופות, על ידי משמרות מתחלפות.

בנוסף לבית הכנסת הגדול שכנו גם בתי כנסת קטנים יותר. הידועים שבהם הם בית הכנסת "אל-פרחי" הקרוי על שמו של ספר תורה תימני מקודש שנכתב במאה ה-17, ובית הכנסת "שמואל נסים" ששירת כתלמוד תורה לבנים עד תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20.

כתבים

עדן הייתה המקום היחידי בתימן שפעל בו בית דפוס. הודפסו בו ספרים ופמפלטים בענייני יהדות בעברית ובערבית יהודית.

בית הכנסת העדני המרכזי בלונדון נקרא על שם הספר "נחלת יוסף" (1906). ספר זה נכתב על ידי רבי שמואל בן יוסף, נכדו של הדיין השלישי של עדן 'מארי' ישועה. ספר זה כולל ידיעות וחכמות של העולם הגדול, פרקי ביוגרפיה של המחבר ומשפחתו, ובמיוחד הוא מפרט את מנהגי יהדות עדן, שחלקם משתלשלים מיום חתימת התלמוד הירושלמי במאה החמישית לספירה.

מדרש הגדול שנכתב על ידי דוד בר עמרם אל-עדני במאה ה-13, הוא קובץ של כל מדרשי האגדה שנכתבו על התורה ונאספו משני התלמודים ומדרשים קדומים יותר. בנוסף, הוא מצטט מתרגומי התנ"ך ומכתבים קבליים ובכך הוא מייחד עצמו ממגוון אוספי המדרשים.

תחת החסות הבריטית

האימפריה הבריטית כבשה את עדן ב-19 בינואר 1839. האוכלוסייה היהודית היוותה באותו זמן 250 איש בשיעור, כמחציתה של האוכלוסייה בכללה^[4]. היהודים בעיר עדן נהנו משמעותית יותר מהחיים תחת השלטון הבריטי לעומת השלטון המוסלמי, עובדה שמשכה מאות רבות של מהגרים יהודים משאר חלקי תימן אל העיר. אלה נטמעו בקהילה הוותיקה יותר והגדילו אותה מאוד. בשיא פריחתה מנתה הקהילה בעיר כ-5,000 יהודים, ובפרברים שנהנו מחסות בריטית חיו כ-2,000 יהודים נוספים.

החל משנות העשרים של המאה העשרים, הגיעו אל העיר יהודים רבים נוספים מרחבי תימן, שלא למטרות הגירה אל העיר. אלה חיכו לאישורי עלייה (סרטיפיקטים מהמנדט הבריטי) וראו בעיר תחנת מעבר בדרך לישראל. גם יהודים אלו השתלבו בחיי הקהילה ועשו חיל במסחר ובשירות הציבורי, הודות לגישה הליברלית של השלטון הבריטי.

רוב יהודי העיר עדן קיבלו אזרחות בריטית, כחלק מהיותם תושבי המנדט.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו כ-10 אלף יהודים בעדן.

שנותיה האחרונות של הקהילה

ב-1928 הקימה הסוכנות היהודית סניף בעדן והתחילה פעילות ציונית בעיר זו. כמו כן, הוקם מועדון עברי ציוני – "התקווה", בו קראו עיתונים עבריים, שמעו הרצאות על הציונות, תרמו כסף ל"הסתדרות הציונית העולמית" והתכוננו ליום בו יוכלו לעלות לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן התרחשו פרצי אלימות, די נדירים, כלפי יהודים. ב-1932 התרחשו תקיפות רבות נגד יהודים בעדן, כאשר יהודים רבים נרגמו באבנים ונדקרו על ידי פורעים ערבים.

התפרעויות ב-1932 התגמדו לעומת פרעות 1947 שפרצו, ב-2 בדצמבר 1947, שלושה ימים לאחר כ"ט בנובמבר, עת החליטו באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל לפי תוכנית החלוקה. ההתפרעויות החלו לאחר האשמה שקרית שהופצה על יהודים שרצחו שתי בנות מקומיות.

בפוגרום נרצחו 82 יהודים ו-76 נפצעו; 106 מתוך 170 החנויות היהודיות בעדן נשדדו. ארבעה בתי כנסת נשרפו ו-220 בתי יהודים נשרפו או נבזזו. שני בתי ספר יהודים, האחד לבנים והאחר לבנות, רוקנו מכל תוכנם. היהודים חשו הקלה בשומעם כי יחידת "המגויסים של הפרוטקטורט של עדן" (Aden Protectorate Levies - APL), יחידה צבאית בריטית שתפקידה היה להגן על שדות התעופה של עדן ולעזור למשטרה האזרחית הוחשו להגנתם, אך חיילי היחידה שהיו ערבים, עצמו עיניהם מפני המתחולל, ואף ירו בעצמם ללא הבחנה אל עבר היהודים והפילו חלק מן הקרבנות.

בעקבות פרעות אלו החליטו יהודי עדן לעלות לישראל במסגרת מבצע על כנפי נשרים או להגר לבריטניה. הקהילה התחסלה באופן סופי ב-1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר שעדן קיבלה עצמאות מבריטניה. רציחות, בזיזות והצתות של בתי כנסת הופסקו לבסוף על ידי הבריטים, אך שארית הקהילה היהודית בעדן גמרו אומר לעזוב את העיר. ב-18 ביוני 1967 עזבו אחרוני יהודי עדן, 150 נפש, בטיסת מטוס בריטי חכור. המטוס נחת בשדה התעופה בלוד. כמחציתם נשארו בישראל והיתר המשיכו לבריטניה^[5].

ראו גם

לקריאה נוספת

מהלל העדני, בין עדן ותימן, בעריכת יוסף טובי, ג' כרכים, תל אביב, 1988-1991.
ליזה-מזל בנימין בהונקר, שארית ישראל שהייתה בארץ אופיר, ירושלים, 2011.

Ahroni, Reuben. The Jews of the British Crown Colony of Aden: History, Culture, and Ethnic Relations (Leiden: Brill, 1994).
Tudor Parfitt, The Road to Redemption: The Jews of the Yemen, 1900–1950 (Leiden: Brill, 1996).

קישורים חיצוניים

שרגא הר-גיל, "ברחנו מן הפורעים בעדן", מעריב, 23 ביוני 1967
אביבה קליין-פרנקה, ‏היהודים בעדן במאה הי"ט, פעמים 10 (תשמ"ב - 1981), עמ' 38-60.
על יהדות עדן - פירוט היסטורי, אתר בית התפוצות.

הערות שוליים

^ יצחק בן-צבי, מצבות מבית הקברות מעדן, בתוך מחקרים ומקורות, עמודים 411-418.
^ הרב עובדיה מברטנורה, דרכי ציון, פיעטרקוב תרפ"ח, עמ' 27
^ עליהם ועל השפעתם בקהילה ראו: דני גולדשמיד, "משפחת מנחם משה והשפעתה על זהות קהילת יהודי עדן", בתוך: אהרן גימאני, רצון ערוסי, שאול רגב (עורכים), בני תימן: מחקרים ביהדות תימן ומורשתה, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"א, עמ' 25-48
^ ראובן אהרוני, יהודי עדן: קהילה שהיתה, אפיקים לתחיה רוחנית וחברתית, 1991
^ מיכה לימור, חוסלה גולת יהודי עדן, מעריב, 19 ביוני 1967.