היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, ברובע היהודי שבכל עיר או כפר, שנקרא "שכונת היהודים", ושם בדרך כלל נמצאו כל מבני הקהילה. קהילת יהודי גאורגיה מורכבת משתי קהילות עיקריות:
קהילת היהודים המקומיים, "הגאורגים", שהתיישבו בגאורגיה כבר בתקופה הקדומה, והיוו את רוב יהודי המדינה;
הקהילה, שנאמדה בכ-100,000 איש בשנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה מורכבת ברובה ביהודים גאורגים מקומיים וממיעוט של קווקזים. רוב בני הקהילה עלו לישראל ממניעים אידאולוגיים במטרה להגשים את חלומם עתיק היומין לעלות לארץ הקודש. חלקם היגרו מישראל לארצות הברית, לרוסיה, לבלגיה, לאוסטריה, לספרד ולמדינות נוספות, ממניעים כלכליים.
בעבר, נעשה שימוש בכינוי "גרוּזינים" לבני העדה שעלו לישראל, אך כיום נחשב זה לכינוי גנאי מבחינת בני העדה אשר מחו על כך, ועל-כן פחת השימוש בו.
בעוד רוב בני העדות היהודיות בקווקז טוענים להשתייכות לצאצאי עשרת השבטים האבודים, שנלקחו בשבי על ידי שלמנאסר,[2] שהושיבם ב"חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי"[3] (727-722 לפנה"ס), הרי שעל פי המסורת של יהדות גאורגיה, בניה הם צאצאי היהודים מממלכת יהודה שהוגלו על ידי נבוכדנצר, מלך בבל. כארתליס צחוברבה, המסמך הכתוב הקדום ביותר שעליו ידוע, שמתאר את דברי ימי גאורגיה, מציין: "אז כבש נבוכדנצר המלך את ירושלים, ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי...". קשה לקבוע אם הדברים מבוססים על מסורת בת-תוקף או שמדובר בהשפעה מאוחרת של אמונת היהודים בקווקז, אולם ידוע כי לאחר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני היגרו יהודים לקווקז מפרס, מדי וכורדיסטן.[4]יונתן בן עוזיאל מפרש את "ההרמונה"[5] ואת "ממלכת מני[6] כארמניה, ומכאן שבתקופתו, במאה ה-1 לפנה"ס, הייתה קהילה יהודית בחבל ארץ הגובל בגאורגיה.
חוקרים ניסו למצוא סימוכין לקדמוניות היהודים בגאורגיה גם בתלמוד. השם "איבריה" נהגה ביוונית ובלטינית כ"איבריקה", ומכאן הגיע לתלמוד כ"אפריקי", לפי הפסוק בתלמוד תמיד ל"ב א'; סנהדרין צ"ד א' "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר: לאפריקי", ואפריקי, אם כך, היא הממלכה הגאורגית הקדומה איבריה, ולדעתם הגיע רבי עקיבא[7] עד לגאורגיה.
ההיסטוריוןיוסף בן מתתיהו זיהה את משך המקראי כאבי המשכיים, שבט פרוטו-איברי שחי באזור קפדוקיה, וקישר גם את שם עירם מזקה לשמו של משך. בתקופות מאוחרות יותר קושר שמו של משך גם לשם המחוזמסכתי (סאמצחה-ג'אוואחתי) שבגאורגיה, או לעירמצחתה, הבירה ההיסטורית של גאורגיה. עם זאת, ניסיונות אלה למציאת סימוכין למוצאם של יהודי גאורגיה מעשרת השבטים, אינם מעוגנים בהוכחות המתבססות על מחקרים.
על פי מובסס חורנאצי,[8] המחבר המשמעותי ביותר של "ההיסטוריה של ארמניה בימי הביניים", מוצאה של שושלת המלוכה הבגרטית, שהעמידה מלכים בגאורגיה ובארמניה, היה מאחד משועי יהודה, שנשבה על ידי נבוכדנצר.[9] סמל המלך דוד אף מופיע בשלט האצולה של השושלת. גם משפחות אחרות מן האצולה הגאורגית היו, לפי מקור זה, ממוצא יהודי. מכאן נובע לכאורה כי היהודים נמצאו בגאורגיה באותה תקופה, אלא שחוקרים מתקופות מאוחרות יותר מפריכים דעה זו.
טענה נוספת שקנתה לה אחיזה בתקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת, תקופת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הייתה כי היהודים הם גאורגים במוצאם, שקיבלו עליהם את היהדות (בדומה לכוזרים). ביטוי לטענה זו אף נמצא במסמכי הצבא הנאצי, שהגיע לפאתי גאורגיה והתחבט בשאלה האם יהודי גאורגיה הם ממוצא יהודי או גאורגי. המקור לטענה זו היו שני סטודנטים, יוסף ומיכאל חננאשווילי, שטענו כי יהודי גאורגיה הם גאורגים בני דת משה, ולפיכך אין הצדקה להתארגנות על בסיס לאומי-תרבותי. עמדה זו מצאה אוזן קשבת בקרב ראשי המפלגה המנשביקית. דעה זו התאימה גם ליהודים אמידים מאותה התקופה שסברו כי עדיף לקשור את גורלם עם גורל התנועה הלאומית הגאורגית.
ספר דברי הימים של גאורגיה "כארתליס צחוברבה" מייחס את בואם של היהודים לגאורגיה לתקופת חורבן הבית הראשון:
אז כבש נבוכדנצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי וביקשו אדמה מה"מַמַסַחליסי" (בית האב) של מצחתה תמורת תשלום מס גולגולת. הוא נתן להם אדמה ליד אראגווי, על המעיין הנקרא בשם זאנאווי, והושיבם שם. המקום שניתן להם תמורת תשלום מס גולגולת נקרא עכשיו חרק, בגלל המס.
במקום אחר, מספר הכארתליס צחוברבה על פליטים יהודים שהגיעו לגאורגיה לאחר שהוגלו על ידי אספסיאנוס והתיישבו במצחתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר.
האמור בכארתליס צחוברבה קושר את יהודי גאורגיה עם סיפור צליבתו של ישו. מסופר בה כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי גאורגיה ממצחתה, וביקשו נציגים שייקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים יצאו לירושלים. הם נכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה לקבל את פניהם, חיבקה את הכותונת, ונפלה ומתה מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה הוקמה כנסיית סווטיצחובלי. ייתכן כי האמור רומז לכך שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושהניצרה את הגאורגים.
סיפורי האגדה על הקדושה נינו מספרים כי היא התקבלה בסבר פנים יפות על ידי יהודי מצחתה ודיברה בשפה העברית. בין תלמידיה היו אביתר הכהן, וצידוניה. אביתר נקרא על פי האגדה "אוּריאע'וֹפּילי" ("יהודי לשעבר"); צידוניה, שהלכה אחר נינו ועמה שש אמהות יהודיות, הייתה עדה למעשי הנפלאות שלה. המתנצרים גרמו לפילוג בקהילה היהודית. היו כאלה שביקשו לסקול את אביתר באבנים, ורק התערבותו של המלך מיריאן השלישי הצילה אותו מידם. אף שיהודי מצחתה היו יעד ראשון להפצת הנצרות, הוטבלו רק חמישים משפחות מצאצאי בר-אבא (הגנב שניצל מן הצליבה לצדו של ישו, והגיע על פי האגדה למצחתה), בעוד רוב תושבי כארתלי הוטבלו על ידי נינו ובראשם המלך מיריאן השלישי ואשתו ננה.
סביר כי רעיונות הנצרות מצאו הד בקרב יהודי מצחתה וגאורגיה בכלל, כיוון שראו בה סוג של התחדשות האמונה היהודית, וזאת עוד בטרם נתקבלו על ידי הגאורגים עצמם, שאמונתם הושפעה מן הדת הפרסית. מצד שני, ייתכן כי מסורת זו טופחה על ידי הכנסייה מתוך מטרה לחזק את מעמדה של הנצרות בגאורגיה בתחילת דרכה ולהעניק לה לגיטימציה. כך או אחרת, ניתן להסיק ממסורת זו על קיומו של יישוב יהודי גדול ומבוסס בגאורגיה בתחילת המאה ה-4, אם כי לא ניתן לדעת מה היה גודלו.
היהודים כונו בשם "אוּריה" או "הוּריה", כינוי הרווח בכל המקורות הגאורגיים, הן המוקדמים והן מימי הביניים המאוחרים. במאה ה-19 תפס את מקומו הכינוי "איבּראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים. ה"כארתליס צחוברבה" נערך רק במאה ה-11, לכן יש להתייחס בספקנות למובא בו, גם אם הדברים הכתובים בו נסמכים על מקורות קדומים מאוד, שכן ייתכן שמקורם ברצון לקשר את בואם של היהודים לגאורגיה למאורעות היסטוריים ידועים. עם זאת, יש להניח כי היישוב היהודי בגאורגיה קדם לספירה הנוצרית.
גאורגיה שכנה בטווח ההשפעה של האימפריות המזרחיות הגדולות של העת העתיקה - אשור, בבל ופרס - וקיימה עמן קשרי מסחר ותרבות. יהודים היו עשויים להגיע לגאורגיה כסוחרים, כמהגרים או כפליטים, מן המקומות השונים שבהם נפוצו במרחב גדול זה, בעיקר בתקופה שבה הייתה גאורגיה חלק מן האימפריה הפרסית. מכל מקום, בימי קדם ובימי הביניים קיימו יהודי גאורגיה קשרים הן עם יהודי ארץ ישראל והן עם יהודי בבל. למעשה, הם קיבלו הנחיות מראש הגולה בבגדאד בענייני דת. קשר זה הוא שעיצב את יהודי גאורגיה כעדה מזרחית, שכן על פי הנחיות אלה קבעו מנהיגי יהדות גאורגיה את מחזור החיים, את מחזור השנה ואת נוסח תפילותיהם. אך במשך הדורות, כבר בתקופה הקדומה, נוספו שלל מנהגים במסורת המקום, כך שעדה זו הפכה לעדה עצמאית בעלת מסורת ייחודית ומנהגים עתיקים, משל עצמה.
גם בארמניה, שכנתה הדרומית של גאורגיה, התקיים בין המאה הראשונה למאה הרביעית יישוב יהודי גדול. "כארתליס צחוברבה" מספר כי העברית הייתה בין הלשונות הנפוצות בגאורגיה: "וידברו בכארתלי שש שפות, ארמנית, גאורגית, כוזרית, ארמית, עברית ויוונית, וידעו את השפות האלה כל מלכי כארתלי אבות ואמהות." עובדה זו מלמדת אותנו עד כמה נפוצה הייתה המסורת בדבר קיום קהילה יהודית בגאורגיה. עניין נוסף המחזק טענה זו היא הימצאותה של כתובת ארמית באותיות עבריות בסביבות מצחתה על קברו של יהודה גורך.
העדויות על קורות היהודים בגאורגיה בימי הביניים מועטות. עם זאת, מרקו פולו, שעבר בגאורגיה ב-1272, מציין כי יהודים יושבים בטיפליס אבל מספרם אינו גדול. ספר דברי ימי גאורגיה מספר על סוחר גדול ("דיד-ואצ'ארי"), זנכן זרובבל, שנשלח על ידי חצר המלוכה להביא את חתנה של המלכה תמר מרוסיה. הפלישה המונגולית לגאורגיה ששמה קץ לעצמאותה של גאורגיה והמיט עליה הרס וחורבן, פגעה גם ביהודים. עם זאת, רמז לקיומם של מרכז תורה ויצירה רוחנית בקרב יהודי גאורגיה במאה ה-14 ניתן למצוא בכתביו של רבי ישעיה מתבריז. במבוא לספרו הקבלי "ספר הכבוד" הוא מציג את עצמו כ"ישעיה המכונה בשם רב בן הרב רבנו יהוסף אלתפליסי ז"ל". בנוסף, קיימת עדות של רבי אברהם אבן דאוד המספר על נאמנותן של קהילות ישראל בגאורגיה ליהדות הרבנית.
רבי בנימין מטודלה מונה את יהודי גאורגיה ("ארץ גורון הנקראים גרגנין, היושבים על נהר גיחון, והם הגרגשי מתעסקים בדת הנוצרית") בין אלה אשר "ראש הגולה נותן להם רשות בכל הקהילות האלו לשום על כל קהל וקהל רב וחזן, כי הם באים אליו לקחת הסמיכה ורשות ומביאים לפניו דורונות ומתנות", דהיינו, בסוף המאה ה-12 כבר היו יהודי גאורגיה במעגל ההשפעה של ישיבות בבל. רבי פתחיה מרגנשבורג, עשר שנים לאחר מכן, מספר על מיעוט מספרם של היהודים בגאורגיה.
בשנת 1328 העניק המלך אלכסנדר הראשון למי שהיה קתוליקוס לשעבר, הפטריארך דמטריוס, גם 27 משפחות של יהודים, וזאת כנראה על פי הנוהג הפאודלי של עבדות האוצר. הקיסר אלכסנדר הראשון ידוע גם בשל רדיפתו את יהודי גאורגיה. בימי הביניים, באופן כללי, היו מוסדות השלטון, הכנסייה והפאודלים אדוני היהודים - שהיו למעשה צמיתים. ערכם של היהודים כצמיתים היה רב, כיוון שהם עסקו הן במסחר והן במלאכה, ולא רק בעבודת אדמה כיתר הצמיתים.
באותה תקופה התיישבו באזור טביליסי גם יהודים מכורדיסטן האיראנית, שדיברו להג של ארמית חדשה, ויהודי גאורגיה קראו להם "לחלוחים". כן הייתה הגירה של יהודי ההרים (התאתים), שנקראו על ידי יהודי גאורגיה "ק'ובלים", על שם קובה שבדאגסטן.
סיפוח גאורגיה לאימפריה הרוסית ב-1801, בעקבות חוזה גאורגייבסק, גרם לשינויים בקהילה היהודית בגאורגיה. תחילה חל שיפור הדרגתי במצב הביטחון, דבר שהקל על הרוכלים שהסתובבו בדרכים, אך מצב הצמיתים לא השתנה. הפקידות הרוסית לרוב לא התערבה בענייני הנסיכים הגאורגים, ואלו המשיכו לעשות בצמיתיהם ככל העולה על רוחם. כאשר פנו יהודים לעזרת השלטונות כדי שיגנו עליהם מפני עריצות אדוניהם, פסקו אלו לטובת היהודים רק לעיתים רחוקות. היהודים, כשאר תושבי גאורגיה, נאלצו להתמודד עם אטימות לבה של הביורוקרטיה הרוסית, ולעיתים הוצבו בפניהם קשיים חדשים, כמו הגבלות על חופש המסחר.
המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. השלטונות הרוסיים נהגו ביהודי גאורגיה בתחילה כבשאר הגאורגים בגאורגיה. חוקת 1804 התירה את התיישבותם של היהודים ה"אירופיים" בקווקז. אולם רק מספר מועט של בעלי מלאכה הגיעו לגאורגיה. פקודת הסנאט משנת 1825 אסרה על ההתיישבות היהודים בקווקז, ו"התקנות בדבר היהודים", בשנת 1827, שהוציא משרד הפנים הרוסי, היו צו גירוש ליהודים המקומיים וליהודים הזרים. התערבותם המהירה של השלטונות המקומיים מנעה את גירושם של היהודים המקומיים. משנת 1835 הוצאה גאורגיה מכלל השטחים המותרים להתיישבות יהודים. עלתה אף בעיית גירוש היהודים משם, אולם השלטונות המקומיים התנגדו לגירוש וטענו כי חלק ניכר מהיהודים עוסקים בחקלאות ומסחר וחלקם צמיתים.
היישובים שבהם התגוררו יהודים בגאורגיה
למרות צו הגירוש חזרו יהודים מרוסיה לגאורגיה כיחידים, כשהם עושים שימוש ברישיונות ישיבה זמניים שהוצאו רק לבעלי מלאכה מומחים ונדרשים, או לחיילים לשעבר בצבא הרוסי. חיילים אלה קיבלו היתר מגורים מחוץ לתחום המושב. צווי גירוש נוספים הוצאו בשנים 1815 ו-1847, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 נמנו עם היהודים האשכנזים בטביליסי רק כמה עשרות משפחות. בשנת 1852 חזרו השלטונות והתירו התיישבות יהודים רוסים בגאורגיה, תוך הגבלות רבות, ומאז חל גידול מתמיד במספרם. החלת הצו לשחרור הצמיתים בגאורגיה בשנת 1864 לא שינתה בתחילה מאומה. הנסיכים לא מיהרו לשחרר את היהודים מהתחייבויותיהם, ולאחר שחרורם, נותרו רבים מהם מרוששים וחסרי אמצעי מחיה.
ההתפתחות הכלכלית של גאורגיה במחצית השנייה של המאה ה-19 השפיעה גם על מצב היהודים: סלילת דרכים ומסילות ברזל, פיתוח הנמלים בים השחור ופיתוח החקלאות והתעשייה הביאו עמם תנופת מסחר. צמח מעמד של סוחרים בקרב היהודים, שעסקו בסחר בין חלקי הארץ השונים וחדרו גם לסחר הבינלאומי. התפתחויות אלו הביאו לשינויים דמוגרפיים: קהילות שלמות עקרו מהכפרים לערים. קהילות יהודיות חדשות נוסדו בעריםסוחומי, פותי ובתומי שעל חוף הים השחור. בטביליסי, שבה היו בתחילת המאה רק יהודים מעטים, הלך מספרם וגדל. הקהילה היהודית שבאחלציחה, שמעמדה כמרכז לסחר עם טורקיה נפגע, נידלדלה והלכה לקראת סוף המאה, ויושביה היגרו למרכזי מסחר שונים בקווקז, בעיקר לטביליסי. לעומתה, גדלה הקהילה בכותאיסי במספר אנשיה ובעושרה. עם יהודי כותאיסי נמנו כמה מסוחריה הגדולים של הארץ, שהנודע בהם היה אהרון אליגולשווילי.
יהודים רבים הגיעו למקום ללא אישורים מתאימים וחיו בחשש מתמיד מפני גירוש. בשנת 1890 ישבו בבתומי כמאה משפחות יהודיות אשכנזיות, אך רק ל-47 מתוכן הייתה זכות ישיבה. רוב היהודים עסקו במלאכה, אך היו גם שעסקו בסחר בנפט, שהגיע בצינור מבאקו שעל הים הכספי. השלטונות עצמו עין כל עוד לא התעוררו בעיות כלשהן. גם בערים הגדולות האחרות חיו רבים ללא רישיונות.
עד סוף המאה ה-19 היו היהודים האשכנזים והיהודים המקומיים זרים זה לזה. הגאורגים ראו באשכנזים כופרים. האשכנזים, לעומתם, זלזלו במקומיים וראו בהם אנשים נחשלים. כמעט שלא התקיימו קשרים בין היהודים המקומיים לבין האשכנזים. גם שפתם הייתה שונה.
השלטון הצארי החדש שהובא לגאורגיה על ידי הפקידות הצארית והכנסייה הפרובוסלבית, שניסתה לדחוק את רגלי הכנסייה הגאורגית המקומית, היה בעל נטיות אנטישמיות, שמצאו הד בקרב חוגים מסוימים באוכלוסייה המקומית. נטיות אלה באו לידי ביטוי בעלילות דם, שכמה מהן לא התפרסמו מעבר לאזור הכפרי שבו התרחשו, אך שתיים מהן עוררו הדים בגאורגיה ומחוצה לה.
עלילת הדם בסוראמי
ביוני 1850 נעלם ילד קטן, בן לזוג מהעיר גורי, שהתארח בבית משפחה בסוראמי.[14] גופתו של הילד נמצאה כעבור ארבעה ימים, והיהודים הואשמו ברציחתו. לאחר מציאת הגופה, הזעיק ראש הפלך דאז, דמיטרי אבשידזה, את רופא השירות. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו מים במוחו של הילד ועשבים בקיבתו, ולפיכך קבע הרופא כי הילד לא הומת בידי אדם. אולם, התושבים לא באו על סיפוקם והאשימו את הרופא בקבלת שוחד. הם פרצו לבתי היהודים על מנת להתעלל בהם, ובמקביל מנעו מהיהודים להזעיק עזרה. בלילה עלה בידם של ארבעה יהודים להערים על שמירת התושבים, והם יצאו לטביליסי. עוזרו של הנציב שיגר אנשים לחקור את המקרה.
בינתיים, שיחדו תושבי המקום ילדה יהודייה, שהעידה נגד אביה על כך שהוא החזיק את הילד על ברכיו ופצע אותו, ואילו יהודי אחר אסף את דמו לצורך שימוש בחג הפסח. כשהגיעו החוקרים, פנו מיד לחיפוש ראיות נוספות בבתי היהודים ומצאו פיסת בד מוכתמת בדם (כנראה דם וסת). שלושה חודשים לאחר שהחוקרים אספו את הראיות, זומנו המאשימים לבית המשפט למתן עדות, והיהודים נדרשו להודות באשמה. כיוון שלא הודו, נשלחו למאסר שמונה מלומדים מיהודי סוראמי, ועברו עינויים שם. שניים מהם מתו בעקבות עינויים אלה. יהודי המקום פנו אל הקהילה היהודית בקושטא, והביאו את העניין לידיעת משה מונטיפיורי. האחרון פנה לנסיך מיכאיל סמיונוביץ' וורונצוב,[15] המושל הכללי של הקווקז שישב בטביליסי, בבקשה לטהר את שמם של היהודים. וורונצוב התחמק וטיהר את רשויות המשפט הרוסיות מאשמה של עיוות דין ואת הסוהרים מאשמת עינויים. מאידך גיסא, הוא טען כי על פי העדויות המצויות כרגע, היהודים שהואשמו הם בגדר חשודים בלבד, ולכן הורה לשחרר את העצורים, ולהמשיך בחקירה. בפועל, לא שוחררו העצורים לבתיהם אלא נשלחו לסיביר.[16]
לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בכותאיסי בין נוצרים ליהודים, יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגאורגית. הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגאורגים בדומה הרוסית הגנו לא אחת על ענייני היהודים. סטודנטים גאורגים עמדו לצד היהודים בזמן הפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, הגנו עליהם בגופם, ואחד מהם אף שילם על כך בחייו.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כבר היו קיימות בגאורגיה קהילות של יהודים אירופיים, ויחסים מתוחים שררו בינם לבין היהודים המקומיים.
בשנת 1863 החלו יהודים מגאורגיה לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1914 היו בארץ כ-500 עולים מגאורגיה שכונו "גורג'ים" (שמם על פי הטורקים ששלטו בארץ ישראל באותם ימים). הם התגוררו בעיקר בירושלים, בין השאר בשכונת הגורג'ים. במפקד אוכלוסין משנת 1916 צוינו 8 עדות גדולות בירושלים, והגורג'ים נמנו עליהן.[18] למעשה, "שכונת הגורג'ים" הירושלמית קיימת עד היום.
רוב העולים היו מהערים הגדולות: כותאיסי, אחלציחה וצחינוואלי, ומעיירות והכפרים: בנדזה, קולאשי וסצ'חרה. ב-1920/21 מנתה קהילה זו 1,700 איש. קבוצה נוספת של יהודים הובאה בשנת 1929 על ידי פקידי הברון רוטשילד, שרכש את אדמות היישוב בנימינה מידי פיק"א והביא בין היתר גם משפחות של יהודים יוצאי גאורגיה כדי לסייע בחקלאות ובתעשיית הבשמים.[19]
בתחילת המאה ה-20 היה ניכור בין הרבנים האשכנזים לבין רבני היהודים המקומיים. השלטון הצארי היה שנוא הן על יהודי גאורגיה והן על ידי הגאורגים המקומיים. לאחר המהפכה הכושלת של 1905, גילו השלטונות הרוסיים יחס נוקשה כלפי היהודים שהתגוררו ברחבי האימפריה הרוסית. יהודי גאורגיה התרחקו מיהודי רוסיה כדי להדגיש את נאמנותם למונרכיה.
שינויים אלה הובילו גם לחידוד את הקשר בין הציונים למתנגדיהם. דוד באזוב, ממנהיגי התנועה הציונית בגאורגיה, בנאומו בפני ועידת ציוני הקווקז בבאקו בשנת 1917, הצליח להפנות את תשומת לבם של המשתתפים והביא לאחת מהצלחות הציונים - ייסוד בית ספר עברי-ציוני בטביליסי ב-1918. בית ספר זה היה מושתת על יסודות פדגוגיים מודרניים. בראשו עמד נתן אליהשווילי, מורה ציוני צעיר מצחינוואלי שהגיע באותה שנה להשתקע בעיר, והלימודים בו התקיימו בשיטת עברית בעברית, שיטה שהופעלה קודם לכן על ידי אברהם חוולס, בשנת 1906 בצחינוואלי. באותה שנה יצא לאור בכותאיסי הדו-שבועון הציוני הראשון בשפה הגאורגית, "אֶבּראֶליס חמה" ("קול היהודי"). בין הכותבים בביטאון היו דוד באזוב עצמו, בנו הרצל באזוב, נתן אליהשווילי, בן ציון אליגולשווילי ועוד. מצד שני, חוגים חרדים שמרניים שהושפעו מרבני חב"ד בגאורגיה, התנגדו בחריפות לציונות וללימודי החול. בראש הזרם הזה עמד הרב ראובן אלואשווילי (רבה של כותאיסי), ודמויות מרכזיות בו היו הרב משה דברשווילי והרב שמואל הלוי לויטין.
המפלגה הסוציאליסטית המנשביקית שהייתה בשלטון ראתה ביהודי גאורגיה חלק בלתי נפרד מן העם הגאורגי ולא הכירה בזכותם לקיום לאומי נפרד, ובהתאם לקו זה עסקה העיתונות המנשביקית בבעיה היהודית. לכאורה שרר אז בגאורגיה חופש עיתונות, אך מחופש זה נהנו בעיקר המצדדים בהתבוללות. "קול היהודי", שרוב קוראיו היו יהודים, צידד בייחודו של העם היהודי.[31]
התכונה בקרב יהודי גאורגיה לקראת הבחירות לאספה הלאומית הגאורגית הייתה רבה. מצד אחד התארגנו הציונים במסגרת של הועד הלאומי של יהודי גאורגיה, שלא זכו, בסופו של דבר להכלל ברשימה המנשביקית. ומצד שני היו מתנגדי הציונות מכותאיסי, שבחרו נציגים בנפרד. נציגי כותאיסי, חכם משה דבראשווילי, תלמידו של אברהם חוולס מצחינוואלי, ויוסף אליגולאשווילי, שנבחרו להיות בין 109 נציגי המנשביקים שנבחרו לאספה הלאומית הגאורגית.[32] חתימותיהם מתנוססות על הצהרת העצמאות של הרפובליקה.
פלישת הצבא האדום לגאורגיה ב-1921 הוציאה את הרוח ממפרשי הציונים ומתנגדיהם. תחילה דגל המשטר החדש במדיניות של כיבוד האמונות הדתיות המקומיות. לא נסגרו בתי כנסת, וגם פעילות ציונית לא נמנעה. זמן קצר לאחר הכיבוש הודיעו השלטונות על פתיחת בית-ספר ממשלתי ליהודי גאורגיה בטביליסי, בשם "בית-ספר עמלני מספר 102", בהנהלת נתן אליהשווילי, ונמסר לו כי העברית תהיה מקצוע חובה בבית הספר, כשפה הלאומית של היהודים. הייתה זו עמדה תמוהה לנוכח המדיניות הסובייטית שהייתה עוינת ליהודים ולציונות, עקב רצונם של הסובייטים לתקוע טריז בין תומכי הלאומיות היהודית למתנגדיה, המנשביקים. דבר נוסף שהשפיע על היחס הטוב, הייתה העובדה כי הפלישה הסובייטית לגאורגיה הוצגה כהתקוממות עממית של הבולשביקים הגאורגיים, שבה רוסיה רק באה לעזור.
פעולה זו הביאה לפנייתו של רבה הראשי של בתומי, ורבנים אחרים לוויכוח פומבי בעניין זה. בוויכוח עלבו הרבנים באליהשוולי על כך שכינה את בית הספר "תלמוד תורה". י.ס. רבינוביץ, קומוניסט יהודי ותיק, שנתן את ההוראה לגבי השפה העברית, שילם על כך מחיר אישי כבד. שר החינוך הסובייטי, לונצ'רסקי, החשיד אותו בלאומיות והוא הוצא מן המפלגה.
המצב השתנה לרעה בשנת 1924, בעקבות מרד אנטי-רוסי ואנטי-סובייטי בגאורגיה שדוכא, והידרדרות המצב הכלכלי שבאה בעקבותיו. יחס השלטונות ליהודים הפך לעוין. פעילות ציונית נאסרה, תלמודי תורה נסגרו, אליהשוולי פרש מניהול בית הספר (כבר ב-1923) לטובת מנהל שאיננו יהודי, והשפה העברית נעלמה עם השנים כמקצוע בבית הספר.[33] התוכנית הסובייטית לאגד את כל היהודים בקולחוז יהודי נכשלה, גם בזכות השלטון הסובייטי המקומי. בהסכם שקט עם השלטון המקומי, פיתחו היהודים מפעלים קטנים תחת מעטפת ממשלתית,[34] וכך, למרות הכול, המשיכו יהודי גאורגיה לשגשג במסחר.
המנהיגות הציונית החלה למקד את מאמציה בעלייה לארץ ישראל, לנוכח התנגדותם של השלטונות הסובייטים למאמצים אלה. באותה שנה גם יצא העיתון השני של יהודי גאורגיה, "מקאבאלי" ("მაკავეელი"), שנסגר לאחר צאת גיליונו השלישי. באותן שנים יצאו לאור עיתונים יהודיים נוספים.[35] במהלך שנות ה-30 הורע אף יותר המצב הכלכלי והפוליטי. פעילות פוליטית וציונית דוכאה על ידי השלטונות הסובייטים. פעילים רבים נאסרו ונרצחו.
למרות כל אלה, הייתה הקהילה היהודית בגאורגיה אחת הקהילות אותן לא הצליח המשטר הסובייטי להחריב. ייתכן שהסיבה לכך הייתה העובדה שלא היו להם ארגונים מיוחדים שניתן היה לבטלם ובכך לפגוע בשלמות הקהילה. ייתכן גם כי הסיבה הייתה שהמשטר הסובייטי בגאורגיה כולה לא היה חזק מספיק.[36]
בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה
במהלך מלחמת העולם השנייה נלחמו אלפי יהודים גאורגים נגד הנאצים כחיילים בצבא הסובייטי, ורבים מהם קיפחו בה את חייהם. בתקופת המלחמה התרכזו יהודים בגאורגיה, מהמפונים משטחי הכיבוש הנאצי. בשנת 1926 מנו יהודי גאורגיה 21,471 איש, ובשנת 1939 24,000 איש.[37]
על פי מחקרו של מרדכי אלטשולר, "יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות",[38] פרסם 'המכון לחקר הגבולות וחוץ-לארץ' שבגרמניה חוברת המפרטת את 'רשימת הלאומים, העמים והשבטים של האזורים שהיו פעם ברית-המועצות'. חוברת זו כללה את היהודים ההרריים כקבוצה אחת וחלק מיהודי ברית המועצות. בין הגרמנים התגלע ויכוח: מצד אחד ראשי משטרת-הביטחון, שראו בכל היהודים בקווקז, קרי היהודים הרוסיים, הגאורגיים וההרריים, גורם זר ומזיק שיש להשמידו, ומצד שני, משרד החוץ הגרמני, שאנשיו היו מעוניינים לטפח את אהדת המוסלמים המקומיים לגרמניה, ולכן ביקשו להתחשב בהשפעה שעלולה להיות לרצח המוני של יהודים הרריים על האוכלוסייה המקומית. הם סברו כי השבטים באזור יפרשו את רדיפת היהודים כמטרה כוללת של הגרמנים להשמיד את כל הקווקז. בהקשר זה התעוררה גם השאלה האם יהודי ההרים הם מגזע יהודי או שמא הם עם עתיק שקיבל עליו את היהדות. בהתאם לשיקולים אלה החליטו הגרמנים להניח בינתיים ליהודי ההרים. על כל פנים, בסופו של דבר לא כבשו הגרמנים את גאורגיה.
המוסד התרבותי היהודי היחיד שהמשיך להתקיים היה המוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי ליהודי גאורגיה, שנפתח בטביליסי בשנת 1933. כ-60 ציורים של שלום קובושווילי הציגו את חיי היומיום הגאורגיים וההיסטוריה של יהדות גאורגיה. המוזיאון נסגר בשנת 1951, שנים מספר לאחר שמנהלו, אהרון קריכלי, נעצר בשנת 1948. חלק מהציורים המוצגים הועברו למוזיאון הממלכתי להיסטוריה של גאורגיה[39] על שם ג'נשיה שבטביליסי, חלק למוזיאונים אחרים, והיתר נעלמו. כמו כן, רב היהודים האשכנזים בגאורגיה, שהגיע לגאורגיה זמן קצר לפני כן, נעצר בשנת 1948 או ב-1949. עד סוף שנת 1952 הביאה המערכה האנטי-יהודית לסגירת בתי כנסת ולמעצרם של החכם עמנואל דווידאשווילי וכן של כמה משומרי בתי הכנסת, על פי ריאיון עם פניה באזוב שנערך על ידי ורה ידידה.[40]
הזדהותם של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בתחילה סירבו השלטונות הסובייטים לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 (ח"י) משפחות יהודיות מגאורגיה, בהנהגה של שבתי אלהשווילי, שלחו מכתב לוועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה להגר לישראל.
המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של קבוצת יהודים סובייטים לעלייה לישראל. הדבר גרם למערכה אינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל. מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 לאו תאנט, המזכיר הכללי של האו"ם, דרך גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלת ישראל.
ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הוביל לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עלייה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות. כ-17 אחוזים מיהודי ברית המועצות עלו לארץ בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1979 ל-24,800 ב-1989.
בשנת 1991 הכריזה גאורגיה על עצמאותה. מאז עלו לישראל כמה אלפי יהודים גאורגים. בשנת 1993 הוערך מספרם של היהודים בגאורגיה ב-14,500 איש.
פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה מגאורגיה לא שברה את מסך הברזל, והעולים נאלצו עם עלייתם להתנתק מכל קשר עם ארץ מוצאם. במרוצת הזמן התפתחה תרבות של יהודי גאורגיה בישראל. עליית יהודי גאורגיה הייתה העלייה הראשונה של יהודים מברית המועצות לישראל. בישראל יצא עיתון ישראלי בשפה הגאורגית בשם: "עלייה מגאורגיה", המופץ עד היום. כמה אלפים מיהודים אלה היגרו לארצות הברית, לפורסט היל שברובע קווינסניו יורק.[44]
הפיוט "דרור יקרא" בנוסח יהדות גאורגיה בביצוע שותא יעקבשוילי
במפקד שנערך בשנת 1989 נמצא כי 16,054 יהודים התגוררו בגאורגיה.[45] העלייה מחבר המדינות העצמאיות ששיאה היה בשנות התשעים של המאה ה-20, החלה בסוף שנות ה-80, כאשר נפתחו שערי ברית המועצות, בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. עליית יהודי גאורגיה, בדומה לעלייה מיתר ברית המועצות, לא הייתה בעיקרה עלייה בעלת מניעים ציוניים. הסיבות לעלייה זו היו בעיקר כלכליות, בצירוף החשש לביטחון האישי, עקב נפילת הקומוניזם והתוהו ובוהו ששרר בגאורגיה בשנים הראשונות שלאחריו.
עצמאות גאורגיה
הכרזת העצמאות של גאורגיה, מלחמת האזרחים הגאורגית והמשבר הכלכלי שפקד את גאורגיה שבאו בעקבותיה, הביאו להגירה של יהודים מגאורגיה שחלקם עלה לישראל.
בתחילת המאה ה-21 הוערך מספרם של יהודי גאורגיה בכיותר מ-200,000 איש, וכ-150,000[46] מתוכם חיים בישראל. יהודי גאורגיה השתלבו היטב בחיים הכלכליים והחברתיים בישראל, אך עם זאת, שומרים הם על מורשתם העתיקה ומנהגי אבותיהם. וכך גם יהודי גאורגיה שהיגרו למדינות אחרות, ממשיכים לקיים חיי תרבות כשל אבותיהם, אם כי השפה המדוברת בפיהם, בנוסף לגאורגית יהודית, היא, לעיתים קרובות, עברית.
בשנת 2005 עלה לראשונה בישראל ערוץ טלוויזיה בשפה הגאורגית - GTV. הוא שודר בתחילה ביס ולאחר מכן, בתחילת 2007, גם בהוט.
במהלך חייהם בגאורגיה פיתחו יהודי גאורגיה ניב שנקרא "גאורגית יהודית", להג עדתי יהודי שנתגלה במחקר. יהודי גאורגיה עצמם גורסים כי השפה המדוברת על ידיהם היא הגאורגית עצמה.
באופן היסטורי מילאה היהדות החרדית תפקיד מפתח בענף היהלומים באנטוורפן. מאז ההגירה הגדולה של יהודי ברית המועצות לשעבר, החלו להגיע לאנטוורפן יהודים רוסים ויהודים גאורגים, אליהם הצטרפו ישראלים ממוצא יהודי-גאורגי, ותוך זמן קצר הפך רחוב "פליקנסטראט" לשכונה יהודית, שרובה הייתה של יהודי גאורגיה, לרובם היה גם דרכון ישראלי.[47]
להגירה הזו לאנטוורפן קדמה הגירה בעלת מאפיינים דומים לווינה. כרגע מונה הקהילה בווינה בעיקר יהודים גאורגים, בוכרים ומיעוטים של יהודים מקומיים, ופרסים.
עלייתו של מיכאיל סאקשווילי לשלטון בגאורגיה הביאה לשינויים מרחיקי לכת בגאורגיה. החלפת השלטון בוצעה בהפיכה ללא שפיכות דמים, וכן גם ההשתלטות על המחוז הבדלני בדרום-מערב גאורגיה, אג'ריה. אהבת/הערצת העם הגאורגי לישראל, באה לידי ביטוי במדיניותו, והקשר בין ישראל לגאורגיה התפתח במהירות. ישראלים, ביניהם ילידי גאורגיה, החלו להשקיע בגאורגיה. השקעות של ישראלים בגאורגיה הוערכו באוגוסט 2008 בכמיליארד דולר.[48] גאורגיה הפכה ליעד לטיולים בעיקר לילידי המדינה. במהלך פלישת רוסיה לגאורגיה באוגוסט 2008, נקלעו ישראלים שהגיעו לפקוד את קיברי משפחותיהם בגורי לקראת תשעה באב.
השגריר הישראלי בגאורגיה היה שבתאי צור, יליד גאורגיה, וכן השגריר הגאורגי בישראל, דובר העברית, לאשה ז'ווניה, היה יהודי. שני שרים בממשלתו של סאקשווילי הם יהודים: שר ההגנה, דוד קזרשווילי, בעל דרכון ישראלי, ותמור יעקובשווילי.
בבחירות שנערכו בגאורגיה, ב-5 בינואר2008, השתתפו גם אזרחי ישראל יוצאי גאורגיה שקיבלו, לאחר ששונה החוק הגאורגי בעניין תעודת זהות גאורגית. תעמולת הבחירות התנהלה גם בישראל.[49]
חב"ד בגאורגיה
פעילותה של חסידות חב"ד בגאורגיה החלה בשנת תרנ"ג (1893), כאשר רבי שלמה יהודה ליב אליעזרוב נשלח על ידי יהודי ארץ ישראל למדינה, במטרה לאסוף כסף עבורם. בדרכו לגאורגיה עבר הרב בלובביץ', בה שכן באותה תקופה מעוזה של חסידות חב"ד, והתבקש על ידי הרבי הרש"ב לפעול בשיטת "לזרוע רוחניות ולקבץ גשמיות".
בשנת ה'תרס"ה נשלח הרב שוב לגאורגיה, ופעל שם רבות עד לחזרתו לחברון, בה שימש כרב ומד"א.
הפעילות הקבועה של חב"ד בגאורגיה החלה כתוצאה מפניה של קבוצה מיהודי המדינה לרבי הרש"ב, בבקשה לשלוח להם רבנים בשביל לחזק את היהדות וללמד את תורת החסידות. הרבי נאות לבקשתם, וסמוך לחג הפסח תרע"ו (1916), הגיע הרב שמואל לויטין לעיר כותאיסי.
עם בואו החל לפעול להכשרת דור רבנים ומלמדים מבני המקום. פעילות זו היא זו שביססה את יהדות גאורגיה, ומפירותיה יצאו מנהיגי העדה בדורות הבאים.
הרב לויטין גם הקים ישיבה בעיר כותאיסי, ואליה שלח הרבי הרש"ב מתלמידיו, כדי שיסייעו לרב לויטין. הישיבה בשיאה מנתה כ-600 תלמידים.
גרשון בן-אורן, "מונטיפיורי ויהודי גרוזיה", פעמים 20 (סתיו תשנ"ד), עמ' 69–76 חוברת שיוחדה לנושא שתדלנותו המדינית של מונטיפיורי במלאת מאתיים שנה להולדתו.. באתר מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב
קונסטנטין לרנר, יהודי גאורגיה אסטרטגיה של הישרדות, פעמים 52, קיץ תשנ"ב, עמ' 145–147 - סקירת ספרן של רחל ארבלי ולילי מגל, "בארץ גיזת הזהב - תולדות יהודי גאורגיה ותרבותם"
^מיכאיל סמיונוביץ' וורונצוב הוא פילדמרשל ששימש בשנים 1844–1854 כנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז. הוא דאג לסיפוח מלא של הקווקז לרוסיה. הוא היה איש משכיל ונבון, שעשה לעידוד ההשכלה והתרבות בגאורגיה, ומדיניותו הייתה גמישה בדרך כלל.
^מקור הנתונים: ארכיב אוקטיאבר'סקוי רבוליוצי. מובאים במאמרה של לילי באזובה, "בתי הכנסת והחיים סביב בית הכנסת בגאורגיה שלאחר המלחמה" (מלחמת העולם השנייה), בספרו של יעקב רואי, "יהודים והחיים היהודיים ברוסיה וברוסיה הסובייטית", 1995, עמ' 300, באנגלית. המאמר עצמו בעמ' 290–300 הרשימה נערכה על ידי השלטונות הסובייטים לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה "לעשות סדר" בכל הקבוצות הדתיות ברחבי ברית המועצות
^בית כנסת בבית פרטי (באופן לא רשמי). על פי הנתונים הרשמיים לא היו בתי כנסת בסוחומי. בשנת 1950 נהרס בית הכנסת המקומי על ידי מועצת האבחזים בהוראת השלטונות הסובייטיים
^גרשון בן-אורן (ציצואשווילי), "סקר ביבליוגרפי של יהדות גאורגיה" עמ' 112
