חיל המשלוח ההודי הייתה ההתארגנות המרכזית של צבא הודו הבריטית בתקופת מלחמת העולם הראשונה והיא נועדה לסייע לצבא בריטניה במלחמתו מול מעצמות המרכז. היחידות שנכללו בחיל המשלוח ההודי פוצלו ל-7 כוחות משנה שנשלח לזירות הלחימה העיקריות של בריטניה (אירופה, מסופוטמיה, סיני וארץ ישראל וגליפולי) וזאת בנוסף ליחידות בודדות שנשלחו לחזיתות משניות. היקף הכוחות ההודים שנשלחו אל מחוץ להודו בתקופת המלחמה היה כ-1,000,000 חיילים מתוכם מתו במהלך המלחמה כ-62,000 וכן נפצעו כ-67,000. מעל 9,000 מחיילי חיל המשלוח עוטרו באותות הצטיינות כדוגמת צלב ויקטוריה, אות השירות המצוין ואחרים.
הדיוויזיות החלו להגיע לנמל מרסיי בסוף ספטמבר 1914. עם הגיען לאירופה צורפו 2 דיוויזיות הרגלים ל"קורפוס הרגלים ההודי" ו-2 דיוויזיות הפרשים ל"קורפוס הפרשים ההודי". הגעת היחידות ההודיות לחזית התעכבה לאחר החלטת הפיקוד הבריטי לצייד את החיילים בכלי נשק מודרניים במקום כלי הנשק הישנים שהחזיקו.
בקרבות אלו סבלו היחידות ההודיות מנפגעים רבים וזאת בנוסף לקושי של החיילים ההודים להתמודד עם תנאי החורף הקשים ששררו בין 1914 ל-1915. בנוסף "זכו" היחידות ההודיות ליחס מתנשא מצד הפיקוד[2] ולהחלפת מפקדים שנפגעו במפקדים חדשים שאינם דוברי הודית. כל התופעות האלו הביאו לדמורליזציה בקרב הכוחות ולעריקה של חיילים.
בשלהי 1915 הועברו שתי דיוויזיות הרגלים למסופוטמיה. צעד זה נעשה בעקבות רצונו של הפיקוד למנוע מהיחידות ההודיות התמודדות נוספת עם החורף האירופאי וכן בעקבות בקשתו של מפקד המערכה במסופוטמיהגנרלג'ון ניקסון לתיגבור כוחותיו. בעקבות שינוי זה נשארו בזירה רק שתי דיוויזיות הפרשים. יחידות אלו השתתפו בשלהי 1916 וב-1917 בקרב על הסום, בקרב על קו הינדנבורג ובקרב קמברה הראשון.
במהלך השהות בחזית המערבית שונה שמן של הדיוויזיות כששמה של הדיוויזיה הראשונה שונה לדיוויזיה הרביעית ושמה של הדיוויזיה השנייה שונה לדיוויזיה החמישית. בתחילת 1918 הועברו הדיוויזיות לחזית ארץ ישראל שם הובילו בספטמבר 1918 את המערכה על מגידו. עם מעבר זה תם תפקידו של חיל המשלוח ההודי בחזית המערבית. בקרבות השונים סבלו הדיוויזיות ההודיות מכ-9,000 חללים.
הכוח הפליג מהודו ונחת ב-3 בנובמבר ב-1914 בעיר הנמל טאנגה (טנזניה). בימים הבאים התחולל קרב טאנגה (אנ') מול כוח גרמני קטן של כ-1,000 לוחמים בפיקודו של גנרלפאול פון לטו-פורבק. הקרב הסתיים ב-5 בנובמבר בהפסד כבד לבריטים ובנסיגה מבוהלת לספינות שהביאו אותם מהודו לאחר שספגו כ-4,200 נפגעים (חללים ופצועים) ולאחר שהשאירו מאחור כלי נשק רבים ותחמושת. הפסד זה הביא לסיום משימתו של כוח B.
חיל המשלוח - כוח C
צוות הודי של תותח הרים מסוללת תותחי ההרים ה-28 במערכה במזרח אפריקה
גם כוח C של חיל המשלוח הבריטי יועד למערכה במזרח אפריקה. כוח זה, בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'. מ. סטיוארט, מנה כ-4,000 חיילים וכלל את היחידות הבאות:
מטרת הכוח הייתה לסייע לרובאי המלך האפריקנים בהגנת קווי התקשורת ומסילת הרכבת ממומבסה לאוגנדה וכן לתקוף מוצבים גרמנים שאיימו על קו הרכבת. הכוח נחת במומבסה באוקטובר 1914 והחל להתקדם מערבה לכוון ניירובי (מרחק של כ-300 ק"מ). היעד הראשון שעמד לפני הכוח הייתה העיירה לונגידו (אנ') למרגלות הר הקילימנג'רו שם התבצר כוח גרמני. ב-3 בנובמבר 1914 התחולל קרב קילימנג'רו (אנ')[3] במהלכו התקדם רגימנט פנג'אב לכוון העיירה אולם נעצר בגלל ירי נגדי של הכוח הגרמני. עם ערב החליטו המפקדים הבריטים להסיג את כוחותיהם ובכך הסתיים תפקידו של כוח C.
חיל המשלוח - כוח D
כוח D של חיל המשלוח ההודי, בפיקודו של גנרלג'ון ניקסון, נשלח למערכה במסופוטמיה והיווה את הכוח העיקרי שפעל בזירה. כוח זה החל דרכו בהיקף מצומצם אולם עם הזמן תוגבר ביחידות נוספות כך שבסופו של דבר שירתו בזירה זו מעל 500,000 חיילים (הגזרה בה שירת חיל המשלוח הגדול ביותר). הכוח כלל את היחידות הבאות:
חיל המשלוח הזה פעל בזירת מסופוטמיה במשך כל שנות המלחמה. את פעילות הכוחות ניתן לחלק לשלבים הבאים:
המערכה בשאט אל ערב: חיל המשלוח (שבעיקרו התבסס, בשלב זה, על הדיוויזיה השישית "פונה") פעל על פי התוכנית המקורית של צבא בריטניה וכבש את האזור הדרום מזרחי של עיראק כדי להגן על מתקני הנפט בפרס ונתיבי השייט המפרץ הפרסי. השטח נכבש ב-1914 לאחר הפלישה לאל-פאו ובמהלך קרב בצרה וקרב אל-קורנה ובנפגעים מעטים לאחר שהטורקים הפנו כוחות מצומצמים לגזרה זו.
המצור על כות: בעקבות נסיגת הבריטים לכות הטילו הטורקים מצור על העיר כדי להביא לכניעת הנצורים בה. הצבא הבריטי הקים את "קורפוס חידקל" כדי לפרוץ את המצור והעביר אליו יחידות מחזיתות אחרות[4]. מאמץ זה נמשך כל תחילת 1916 ובמהלכו התחוללו קרבות במעלה החידקל וביניהם קרב שייח' סעד, קרב ואדי, קרב אום-אל-האנה, קרב דוג'יילה. על אף מספר הצלחות מקומיות נכשלה המערכה ובאפריל 1916 נכנעה הדיוויזיה השישית וחייליה נפלו בשבי ורבים מהם נפטרו מרעב, מחלות והתעללות מצד שוביהם. בסך הכל נפצעו ונספו במערכה זו כ-23,000 חיילים.
המערכה השנייה לכיבוש בגדאד: לאחר כישלון פריצת המצור על כות מונה פרדריק סטנלי מוד לפקד על הזירה. מוד המשיך בתגבור הכוח הבריטי בדיוויזיות נוספות מצבא הודו הבריטית ובתחילת 1917 יצא בראש כוח של ארבע דיוויזיות למערכה השנייה לכיבוש בגדאד. לאחר כיבוש כות בקרב כות השני הצליחו הבריטים לכבוש את בגדאד. על מנת לאבטח את בגדאד וסביבתה המשיכו הדיוויזיות הבריטיות, במהלך 1917, להרחיב את תחום השליטה שלהן וזאת בעקבות קרב סאמארה וקרבות רמאדי הראשון והשני.
סיום המערכה: במהלך 1918 עבר מרכז הכובד לזירת ארץ ישראל ולכן הועברו מספר יחידות לשם מזירת מסופווטמיה[5]. שאר היחידות המשיכו להתקדם בכיבוש עיראק והדיפת הטורקים צפונה. גם לאחר חתימת הסכם הפסקת האש של מודרוס המשיכו הבריטים להתקדם עד כיבוש מוסול. לאחר סיום המלחמה חזרו רוב החיילים להודו למעט חיל משמר שנשאר במסופוטמיה.
ב-4 שנות הלחימה נהרגו כ-40,000 חיילים מחיל המשלוח (מתוכם כ-17,000 ממחלות) וכ-220,000 נפצעו או חלו.
כוח E של חיל המשלוח ההודי, בהיקף של כ-150,000 חיילים, נשלח למערכה על סיני וארץ ישראל. את פעילות כוח זה יש לחלק לשתי תקופות:
הגרעין של כוח זה היה בריגדת הרגלים ה-22 "לאקנאו" (אנ') שהוקמה ב-1907 ונשלחה מהודו למצרים באוקטובר 1914 שם צורפה לדיוויזיה ההודית ה-11 (אנ') (יחד עם הבריגדה ה-32 (אנ') והבריגדה ה-31 (אנ') שהוקמו עם תחילת המלחמה). דיוויזיה זו השתתפה במערכה על תעלת סואץ בתחילת 1915. בהמשך השנה פורקה הדיוויזיה והבריגדות פוזרו בין יחידות אחרות.
2 דיוויזיות פרשים (דיוויזיית הפרשים ה-4 (אנ') ודיוויזיית הפרשים ה-5 (אנ')) שהועברו מכוח A של חיל המשלוח (באירופה) לארץ ישראל. יחידות אלו החליפו יחידות בריטיות ששירתו בארץ ישראל ונשלחו לחזית המערבית.
בספטמבר 1918, במסגרת קורפוס המדבר הרכוב בפיקודו של גנרלהנרי שובל, הובילו שתי הדיוויזיות הרכובות את ההסתערות לכיבוש בית שאן בפתיחת קרב מגידו. במקביל פעלו שתי דיוויזיות הרגלים, במסגרת הקורפוס ה-21 בפיקודו של גנרל פיליפ צ'טווד, על רכס הרי שומרון.
כוח F של חיל המשלוח ההודי נשלח גם הוא למערכה על סיני וארץ ישראל. חיילי הכוח נשלחו בשלהי 1914 למצרים שם היו הבסיס להקמת 2 דיוויזיות רגלים (דיוויזיית הרגלים ההודית ה-10 (אנ') ודיוויזיית הרגלים ההודית ה-11 (אנ')). שתי הדיוויזיות היו מעורבות ב-1915 במערכה על תעלת סואץ.
במהלך אותה שנה פורקה הדיוויזיה ה-10[6]. ב-1916 נעשה ניסיון להקים מחדש את הדיוויזיה אולם לאחר חודשים נגנזה התוכנית.
הדיוויזיה ה-11 אף היא פורקה ב-1915 ויחידותיה פוזרו בין יחידות אחרות.
חיל המשלוח - כוח G
כוח G של חיל המשלוח ההודי נשלח באפריל 1915 למערכת גליפולי. הכוח כלל את בריגדת הרגלים ה-29 (שהועברה מהדיוויזיה ה-10 של כוח F בזירת תעלת סואץ). הבריגדה נלחמה במספר קרבות בזירת גליפולי בהן נהרגו כ-1,400 לוחמים וכ-3,400 נפצעו. בסופו של דבר הוחזרה הבריגדה למצרים.
חיילים בריטים, הודים ויפנים בצ'ינגדאו שבסין ב-1914
באוקטובר 1914 נשלח רגימנט הרגלים ה-36 "סיקים" (500 חיילים), מתוך חיל המשלוח ההודי, כדי לסייע במצור על צ'ינגדאו. הרגימנט השתתף במספר קרבות כנגד הסינים הנצורים עד כניעת הנצורים וסיום המצור בנובמבר 1914.
המרד בסינגפור
באוקטובר 1914 נשלח רגימנט הרגלים החמישי (אנ'), של חיל המשלוח ההודי, לסינגפור כדי לסייע במשימות שמירה על הצוות הגרמני של האונייה אמדן. רגימנט זה, שכחצי מחייליו היו מוסלמים מפנג'אב, סבל מבעיות משמעת ומורל. בפברואר 1915, בעקבות שמועות על משלוח הרגימנט להילחם בטורקים המוסלמים במערכה בארץ ישראל, פתחו החיילים המוסלמים במרד שנמשך 5 ימים ובמהלכו רצחו קצינים בריטים וערכו פרעות בעיר תוך פגיעה באזרחים זרים. בסופו של דבר דוכא המרד והמורדים נתפסו, הועמדו לדין ונענשו[7]. בהמשך אותה שנה נשלח הרגימנט למערכה במערב אפריקה.
לאחר המלחמה
ב-1918, לאחר סיום המלחמה, התכוון הפיקוד הבריטי להחזיר את היחידות של צבא הודו הבריטית להודו אולם מחסור בקצינים ומפקדים עיכב מימוש תוכנת זו. ב-1921 ערכה ממשלת הודו רוויזיה בצבא כדי להתאים את גודלו לאיומים על הודו עצמה. במסגרת מהלך זה צומצם גודל הצבא ויחידות רבות פורקו.
צבא הודו הבריטית המשיך להיות מעורב, לאחר המלחמה, במספר מערכות בקוי הגבול של הודו וביניהן:
Chappell, Mike (2003). The British Army in World War I: The Western Front 1914–16. Osprey Publishing. ISBN1-84176-399-3.
Chappell, Mike (2005). The British Army in World War I: The Eastern Fronts Volume 3 of The British Army in World War I. Osprey Publishing. ISBN1-84176-401-9.
Davis, Paul K (1994). Ends and means: the British Mesopotamian campaign and commission. Associated University Press. ISBN0-8386-3530-X.
Ford, Roger (2009). Eden to Armageddon: The First World War in the Middle East. London: Weidenfeld and Nicolson. ISBN978-0-297-84481-5.
Heathcote, T A (1995). The Military in British India: the development of British land forces in South Asia, 1600–1947. Manchester University Press ND. ISBN0-7190-3570-8.
Hoyt, Edwin P (1981). Guerilla: Colonel von Lettow-Vorbeck and Germany's East African Empire. Macmillan Publishing Co. ISBN0-02-555210-4.
March, Francis Andrew (1921). History of the World War. Plain Label Books. ISBN1-60303-242-8.
Miller, Charles (1974). Battle for the Bundu: The First World War in German East Africa. Macdonald & Jane's. ISBN0-02-584930-1.
Morton-Jack, George (2018). Army of empire : the untold story of the Indian Army in World War I. New York, NY: Hachette Book Group (eBook) Basic Books. ISBN9780465094073.
Pati, Budheswar (1996). India and the First World War. Atlantic Publishers & Distributors. ISBN81-7156-581-6.
.jpg)
.jpg)
,_China,_1914.jpg)
