אלנבי הורה להקים קו הגנה בין ים התיכון לנהר הירדן (הוא קו שתי העוג'ות). הקורפוסים הבריטים ה-20 וה-21 ייצבו את הקו מחוף הים (אזור שפיים) ועד גב ההר (אזור רמאללה) ובמהלך פברואר 1918 הרחיבו הבריטים את שליטתם מזרחה לאחר שכבשו את צפון ים המלח ואת יריחו.
כוחות ערבים בפיקודו של הנסיך פייסל, ששיתפו פעולה עם הצבא הבריטי, פעלו ממזרח לעמאן כנגד הכוחות הטורקים. הפיקוד הבריטי שאף לבצע פעילות צבאית בעבר הירדן כדי למשוך כוחות טורקים ולהקטין את ההתנגדות לכוחות הערבים.
כחודש לפני הקרב השני יצא הצבא הבריטי לקרב עבר הירדן הראשון במהלכו הגיעו כוחותיו עד עמאן וניסו לחבל במסילת הברזל החג'אזית. קרב זה הסתיים בנסיגת הבריטים לאחר שסבלו ממזג אוויר גשום, מהתנגדות של כוחות טורקים חזקים ומנפגעים רבים. הפסד זה לא עצר את הבריטים מניסיונות נוספים לכבוש את עבר הירדן.
בעקבות הקרב הראשון החליט הפיקוד הטורקי לתגבר את המוצבים שלאורך הדרך שעולה מהירדן לכוון עמאן.
הבריגדה ה-4 מדיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית תשתלט על הציר מגשר דמיה לא-סאלט ותגן מפני כוחות מצפון.
הדיוויזיה ה"לונדונית" ה-60 תחצה את הירדן ותתקיף את שונת נימרין ממערב בהתקפה חזיתית.
דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק ודיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית יתקדמו לא-סאלט דרך גשר דמיה, יכבשו אותה ויתקפו את שונת נימרין ממזרח.
לוחמים ערבים משבט בני-סאכר יחסמו את כביש הגישה מעמאן לא-סאלט (באזור הכפר עין-א-סיר) וימנעו את תגבור הכוחות ממזרח.
מהלך הקרב
30 באפריל
הדיוויזיה ה-60 תקפה את שונת נימרין, הצליחה להאחז בעמדות הקדומניות אך לא הצליחה לפרוץ אל לב המערך הטורקי.
דיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית נעה צפונה על הגדה המערבית של הירדן בהובלת בריגדת הפרשים ה-4.
בריגדת הפרשים ה-4 ניסתה לכבוש את גשר דמיה אך לא הצליחה ולכן נערכה לחסום את הדרך העולה לא-סאלט כדי למנוע תגבורות ממערב.
בריגדת הפרשים ה-3 (מדיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית) עלתה בדרך מגשר דמיה מזרחה וכבשה בערב את א-סאלט.
בריגדת הפרשים ה-5 (מדיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית) יחד עם בריגדות הפרשים ה-1 וה-2 (מדיביזיית אנזא"ק) עלו מזרחה מגשר אום שירט לכוון א-סאלט.
1 במאי
הדיוויזיה ה-60 תקפה שוב את המערך הטורקי השונת נימרין.
הבריגדות הרכובות ה-1, ה-2 וה-3 הקיפו את א-סאלט הכבושה כדי למנוע הגעת כוחות טורקים לזירת הקרבות.
הבריגדה ה-5 החלה לרדת מא-סאלט לכוון שונת נימרין כדי לתקוף את הכוחות שם ממזרח (במקביל לתקיפה שביצעה הדיוויזיה ה-60 ממערב).
הבריגדה ב-4, שהגנה על הדרך מא-דמיה לא-סאלט, הותקפה על ידי כוחות טורקים מהדיוויזיות ה-24 וה-3. חלק מכוחות אלו חצו את הירדן מדרום לא-דמיה והתקיפו את כוחות הבריגדה מ-3 כיוונים. הבריגדה נלחמה על חייה, תוך שהיא נעזרת בכוחות סיוע מהעתודה של הקורפוס, ובסופו של דבר נאלצה לסגת ולוותר על השליטה על הדרך לא-סאלט.
2 ו-3 במאי
הדיוויזיה ה-60 המשיכה לתקוף את המערך הטורקי המבוצר בשונת נימרין אך ללא הצלחה.
הבריגדה ה-5 שתקפה את שונת נימרין מאחור נתקלה אף היא בהתנגדות חזקה ולא הצליחה להגיע לתוצאות.
כוחות שבט בני-סאכר שהיו אמורים לחסום את הדרכים מעמאן לא-סאלט ולמנוע הגעת תגבורות לא ביצעו את תפקידם ולכן הבריגדות ה-1, ה-2 וה-3 שהגנו על א-סאלט הותקפו גם ממזרח (עמאן) וגם מצפון וממערב (א-דמיא).
בסופו של 3 במאי הורה מפקד הפעולה הנרי שובל על נסיגת הכוחות.
4 במאי
במהלך היום נסוגו ארבע הבריגדות שבאזור א-סאלט מערבה על הדרך לגשר אום-שורט. במקביל נסוגה הדיוויזיה ה-60 מערבה דרך גשר אלנבי. הנסיגה הושלמה עד סוף היום.
תוצאות הקרב
הבריטים סבלו מכ-1,500 הרוגים (רובם בדיוויזיה ה-60)
כ-1,000 שבויים טורקים נלקחו בקרב.
כוחות טורקים נוספים הועברו לגזרה, דבר ששירת את מטרותיו של אלנבי לצמצם כוחות טורקים בקו החוף.
נלמד לקח לגבי היכולת להישען על שבטים בדואים מקומיים.
פסגת ההישגים של הודג'סון הייתה, כנראה, הנסיגה של דיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית מא-סאלט אותה הוביל הודג'סון במהלך "קרב עבר הירדן השני" וזאת לאחר בגידת בני הברית הערבים וההתמודדות עם כוחות טורקים נחושים שהקיפו את הדיביזיה מ-3 עברים. קור רוחו ונחישותו, בשילוב אומץ הלב של כוחותיו הביאו להצלת הדיביזיה ולמניעת נפגעים רבים