PROFILPELAJAR.COM

צ'ארלס טאונסנד
Charles Vere Ferrers Townshend
	סר צ'ארלס טאונסנד 1916
	סר צ'ארלס טאונסנד 1916
לידה	21 בפברואר 1861; רובע סאת'ק, לונדון, אנגליה
פטירה	18 במאי 1924 (בגיל 63); פריז, צרפת
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
השכלה	המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט; בית ספר קרנלי ;
בן או בת זוג	Alice Cahen d'Anvers (22 בנובמבר 1898–ערך בלתי־ידוע)
צאצאים	Audrey Dorothy Louise Townshend
השתייכות	הצבא הבריטי
תקופת הפעילות	1881–1920 (כ־39 שנים)
דרגה	מייג'ור גנרל
תפקידים בשירות
	מפקד הבטליון ה-12 "הסודני" (1898–1896); מושל מושבת נהר האורנג' (1912–1908); מפקד הדיוויזיה ה-44 "מחוזות הבית" (1912); מפקד הדיוויזיה ה-54 "מזרח אנגליה" (1913-1912); מפקד על הבריגדה ה-9 "יהאנסי" (1913–1914); מפקד הבריגדה ה-4 "רוואלפינדי" (1915-1914); מפקד הדיוויזיה ה-6 של "פונה" (1915–1916)
פעולות ומבצעים
	המערכה בהונזה-נאגאר; המצור על צ'יטראל; המלחמה המהדית; המערכה במסופוטמיה
עיטורים
	אות השירות המצוין; מסדר האמבט (חבר)

סר צ'ארלס טאונסנד (באנגלית: Charles Vere Ferrers Townshend; 21 בפברואר 1861 – 18 במאי 1924) היה קצין בדרגת מייג'ור גנרל בצבא הבריטי. במהלך שירותו הצבאי השתתף במלחמה המהדית ובדיכוי מרידות של שבטים על גבול פקיסטן-אפגניסטן. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פיקד על דיוויזיה במערכה במסופוטמיה. במהלך מערכה זו עמד במצור על כות ובסופו הפך לשבוי מלחמה בידי הטורקים עד לסיום המלחמה.

נעורים

טאונסנד נולד ב-1861 ברובע הלונדוני סאת'ק (Southwark) לצ'ארלס ת'ורנטון טאונסנד ולואיז (לבית גרהאם). האב עבד כפקיד בחברת הרכבות והמשפחה שהייתה אמידה ומכובדת החזיקה אחוזה במחוז נורפוק. טאונסנד למד בבית הספר קרנלי (Cranleigh School) שבמחוז סארי.

קריירה צבאית

תחילת השירות

את הקריירה הצבאית שלו החל טאונסנד בלימודים צבאיים באקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט אותה סיים ב-1881. מייד לאחר סיום לימודיו הוצב טאונסנד כקצין בחיל הנחתים המלכותי (Royal Marines).

המערכה הראשונה בסודאן

ב-1884 נשלח טאונסנד לח'רטום שבסודאן כדי להשתתף במלחמה המהדית וכדי לחלץ את צ'ארלס גורדון ואנשיו שהיו תחת מצור שהטיל על העיר מוחמד אחמד וצבא המורדים מהדי. טאונסנד התנדב למשימה זו לאחר שהתרשם מהתעקשותו של צ'ארלס גורדון להישאר בחרטום ולא להתפנות וקיבל לשם כך את אישורו של פילדמרשל גרנט ג'וזף וולסלי.

ב-16 בינואר 1885 השתתף בקרב אבו קלעה (1885) (אנ') שיועד לפרוץ את הדרך לחרטום. על אף ההצלחה בקרב איחרו הבריטים להגיע לעיר והמורדים כבשו אותה והוציאו להורג את גורדון.

טאונסנד המשיך לשרת בסודאן עד סוף 1885.

המערכה בפקיסטן

ב-סוף 1885 הוצב טאונסנד בהודו, הועבר מחיל הנחתים המלכותי לצבא בריטניה ושובץ בצבא הודו הבריטית. ב-1891 השתתף במערכה בהונזה-נאגאר כנגד נסיכויות הונזה ונאגאר שבמחוז גילגיט-בלטיסטן (פקיסטן).

ב-4 במאי 1893 הועבר לפקד על חיל משמר במבצר גופיס (אנ') ובינואר 1895 קודם לדרגת קפטן הועבר לפקד על חיל משמר של כ-400 לוחמים הודים במבצר צ'יטראל (אנ') שבעיר צ'יטראל (אנ'). במהלך מרץ ואפריל 1895 התמודד טאונסנד וחיל המשמר במצור על צ'יטראל (אנ') במהלכו כותר המבצר על ידי כוחות משבטים פשטונים מקומיים^[1]. המצור הסתיים לאחר 46 ימים בניצחון הבריטים הנצורים ונסיגת המקומיים. מספר חיילים וקצינים עוטרו בתוארי כבוד בעוד שלטאונסנד עצמו הוענק התואר חבר במסדר האמבט. באופן יוצא דופן הוענק לו התואר באופן אישי על ידי המלכה ויקטוריה לאחר שובו לאנגליה.

המערכה השנייה בסודאן

בינואר 1896 הוזמן טאונסנד, על ידי פילדמרשל הוריישו קיצ'נר לפקד על הבטליון ה-12 הסודני בחיל המשלוח הבריטי-מצרי ולהשתתף בחלקה השני של המלחמה המהדית שנועד לכבוש מחדש של סודאן לאחר נסיגת הבריטים ממדינה זו ב-1885. טאונסנד הגיע למצרים והשתתף בראש יחידתו בסדרה של קרבות לאורך הנילוס וביניהם קרב פרקה (אנ') ביוני 1896, קרב עטברה (אנ') (כ-320 ק"מ מצפון לח'רטום) באפריל 1898 וקרב אומדורמאן במבואות חרטום בספטמבר 1898. במהלך הקרבות קידם אותו קיצ'נר לדרגת מייג'ור ואף ציין אותו לשבח מספר פעמים. עם סיום הקרבות וכיבוש חרטום זכה טאונסנד באות השירות המצוין על אומץ ליבו במערכה זו.

טרום מלחמת העולם הראשונה

התהילה לה זכה במהלך שירותו עד כה רק תרמה לשאפתנות של טאונסנד שחיפש כעת את הדרך המהירה לפיסגה. אמביציית יתר זו הביאה אותו למעבר מהיר בין תפקידים כשבכל תפקיד חיפש את התפקיד הבא:

ב-1899 עזב טאונסנד את חיל המשלוח המצרי-הודי עבור תפקיד מטה בפונג'אב שבהודו.
מייד לאחר אישור המינוי שינה דעתו ופנה לגנרל רדוורס בולר ולפילדמרשל אוולין ווד כדי לשרת תחתם במלחמת הבורים אך סורב.
לאחר שסורב נסע טאונסנד לפונג'אב שבהודו כדי לקבל את התפקיד שהוצע לו לראשונה אך גילה שתפקיד זה כבר נתפסה. טאונסנד נפגש עם לורד ג'ורג' נתניאל קרזון שכיהן כמושל הכללי של הודו ובסופו של דבר קיבל את התפקיד.
זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד נפטר אבי המשפחה וטאונסנד ביקש חופשה ארוכה לסדר את ענייני המשפחה.
בפברואר 1900, ועל אף שהתחייב לתפקיד בהודו, הפליג טאונסנד לדרום אפריקה כדי לקחת חלק במלחמת הבורים. בהגיעו מונה לעוזר שליש של המושל הצבאי של מדינת אורנג' החופשית ובהמשך הועבר לשרת ברגימנט הפוסיליירים המלכותי.
לאחר שפנה למשרד המלחמה כדי לקבל תפקיד פיקודי הועבר לסגל הפיקוד של רגימנט בדפורדשייר (אנ'). מאחר שראה יחידה זו כחסרת יוקרה ביקש לעבור ל"רגימנט המשמר האירי" (אנ') היוקרתי יותר אך בקשתו נדחתה והוא הועבר בחזרה לרגימנט הפוסיליירים המלכותי.
מאחר שגם רגימנט זה נתפס בעיניו כלא יוקרתי חזר לשלוח מכתבי בקשה להעברה ובסופו של דבר נשלח ב-1902 לסייע לארצות הברית לבדוק דרכי פלישה לקנדה תפקיד אותו ביצע עד 1903^[2].
באפריל 1903 נשלח טאונסנד לשרת בבורמה.
ב-1904 חזר להודו שם פנה להוריישו קיצ'נר, ששירת כמפקד הכוחות הבריטים בהודו, כדי שימנה אותו למפקד רגימנט אל סורב.
ב-1905 קודם לדרגת קולונל ונשלח לפריז כנספח צבאי.
ב-1906 הועבר לסגל הפיקוד של "רגימנט הרגלים הקל המלכותי של שרופשייר" (אנ').
ב-1907 חזר להודו לתפקיד עוזר שליש של הבריגדה ה-9 ההודית.
ב-1908 מונה למושל מושבת נהר האורנג' (אנ') בדרום אפריקה (שהייתה השלב הסופי של מדינת אורנג' החופשית). טאונסנד ואשתו עברו לחיות בבלומפונטיין. במהלך תפקיד זה קודם ב-1909 לדרגת בריגדיר גנרל וב-1911 למייג'ור גנרל.
ב-1912 חזר טאונסנד ומשפחתו לאנגליה ובאפריל 1912 מונה למפקד הדיוויזיה ה-44 "מחוזות הבית". באוקטובר 1912 מונה למפקד הדיוויזיה ה-54 "מזרח אנגליה".
ב-1913 עבר טאונסנד להודו שם מונה ביוני 1913 לפקד על הבריגדה ה-9 "יהאנסי" ובאפריל 1914 מונה למפקד הבריגדה ה-4 "רוואלפינדי".

מלחמת העולם הראשונה

מבוא

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביקש טאונסנד לעבור מהודו לצרפת כדי להילחם בחזית המערבית באירופה. בקשתו סורבה לאור ניסיונו והוא מונה לטפל במרד פוטנציאלי של מוסלמים בהודו בעקבות קריאה שיצאה לג'יהאד נגד בריטניה וצרפת.

באפריל 1915 מונה טאונסנד למפקד הדיוויזיה ה-6 של "פונה" ונשלח למערכה במסופוטמיה תחת פיקודו של גנרל ג'ון ניקסון (מפקד כוח D של חיל המשלוח ההודי). מטרת המערכה הייתה להגן על שדות הנפט הבריטים בפרס ולשמור על נתיבי שיט בטוחים במפרץ הפרסי עבור המיכליות הבריטיות.

הפעילות הבריטית במפרץ החלה כבר ב-6 בנובמבר 1914 עם הפלישה לשאט אל ערב ועד הגעתו של טאונסנד למסופוטמיה השלים הצבא הבריטי את כיבוש בצרה.

הדיוויזיה ה-6 של פונה, שעליה החל לפקד טאונסנד פעלה כבר בעיראק וכללה את יחידות המשנה הבאות^[3] :

הבריגדה ה-16 של "פונה"
הבריגדה ה-17 של "אחמדנאג'אר"
הבריגדה ה-18 של "בלגאום"
סוללות ארטילריה ויחידות הנדסה.

בדיקה שעשה טאונסד על מצב המוכנות של הדיוויזיה חשף חוסרים משמעותיים בהרבה תחומים כשהחשוב שבהם היה המחסור בסגל רפואי ובציוד רפואי (שהפך לכבד משקל בהמשך המערכה) אולם טאונסנד לא תיקשר חלק מחוסרים אלו לניקסון. עם זאת העלה טאונסנד חשש מהנאמנות של היחידות המוסלמיות מאזור פקיסטן וזאת לאור צו הג'יהאד שהוצא בעולם המוסלמי כנגד צרפת ובריטניה^[4]

המערכה ה-1 לכיבוש בגדאד

עם כיבוש בצרה הושלמו, למעשה, יעדי המערכה אולם ניקסון (ובהמשך גם טאונסנד) שאף להרחיב את תחום השליטה הבריטית ואף לכבוש את בגדאד. עם הגיעו לזירה הורה ניקסון לטאונסנד להתקדם במעלה נהר החידקל לכוון בגדאד (וזאת אף ללא אישור משרד המלחמה בלונדון). טאונסנד והדיוויזיה ה-6 החלו לצעוד באפריל 1915 במעלה החידקל בסיוע ספינות נהר וניהלו שורה של קרבות תוך התקדמות מערבה:

קרב עמארה התחולל מ-31 במאי ועד 3 ביוני 1915 ובמהלכו כבשה הדיוויזיה את העיירה עמארה^[5].
קרב נאסריה התחולל מ-27 ביוני ועד 25 ביולי 1915 ובסופו נכבשה העיר נאסריה.
קרב א-סין התחולל מ-27 בספטמבר ועד 29 בספטמבר 1915 והניצחון בו פתח את השער לכיבוש העיר כות.

ניצחונות אלו, שטאונסנד טרח לפרסם ברחבי האימפריה, הביאו לו כבוד ותהילה ומבקביל תרמו למורל הבריטי שהיה בשפל לאחר הכשלונות במערכת גליפולי ובצרפת.

לאחר התבססותו בכות ביקש טאונסנד מניקסון לעצור את המערכה לכיבוש כות כדי לתגבר את הכוחות, לחדש את האספקה ולטפל כראוי בפצועים. ניקסון דחף את טאונסנד להמשיך להתקדם לבגדאד מתוך שלא הבין את קשייו וכיוון שלא היה מודע לתגבור הכוחות המשמעותי של הצד הטורקי כשיחידות מילואים הגיעו מטורקיה^[6]. טאונסנד עזב את כות והמשיך צפונה עד שהגיע למערך ההגנתי שבנו הטורקים, בפיקוד נוראדין איברהים פאשה, בקטסיפון (כ-15 ק"מ לפני בגדאד). במקום זה התחולל קרב קטסיפון מה-21 בנובמבר עד ה-24 בנובמבר 1915. בקרב זה, בו סבלו שני הצדדים מנפגעים רבים, לא הושגה הכרעה וטאונסד, שהאמין שבמצב של כוחותיו אין שום דרך להגיע לבגדאד, הורה לדיוויזיה ה-6 לסגת לכות.

המצור על כות

כשנוראדין איברהים פאשה הבין שהבריטים נסוגו לכות הוא החל במרדף אחריהם. כשטאונסנד הגיע לכות הוא ביקש מניקסון להמשיך בנסיגה אולם ניקסון הורה לו להחזיק בעיר ולהגן עליה^[7]. טאונסנד שלח לבצרה כ-1,000 חיילים מוסלמים שהתנגדו להילחם באחיהם המוסלמים הטורקים אך נשאר עם עיקר הדיוויזיה בעיר. הכוחות הטורקים, שהגיעו לעיר שבוע אחרי טאונסנד, ניסו לכבוש את העיר אך נכשלו ולכן החליט הפיקוד הטורקי להטיל מצור על העיר.

המצור הוטל על הארמייה ה-6 הטורקית שהפיקוד עליה הועבר לקולמר פון דר גולץ. מיקומה של כות איפשר לכוחות הבריטים הגנה מיטבית על העיר לכן הבעיה העיקרית של טאונסנד הייתה מזון. במקביל להערכות להגנה על העיר הפעיל טאונסנד לחץ על ניקסון לשלוח חילוץ וכדי להאיץ את הסיוע הציג תמונה לא מדויקת של כמות המזון שנשאר בעיר^[8]. לחץ זה עשה את שלו וניקסון ארגן בזריזות כוח חילוץ של שתי דיוויזיות אולם גם כוח זה סבל מאותן בעיות לוגיסטיות מהן סבלה הדיוויזיה ה-6.

מכיוון שטאונסנד לא הראה שאיפות לפרוץ את המצור הפנה גולץ את מירב הכוחות שצרו על העיר לחסום את כוח החילוץ הבריטי. כוח זה התקדם במעלה החידקל בסדרה של קרבות מול הטורקים. קרבות אלו התחוללו בין ינואר לאפריל 1916 (קרב שייח' סעד, קרב ואדי, קרב אום-אל-האנה, קרב דוג'יילה ועוד) אולם התקדמות זו הייתה במחיר גבוה של נפגעים ובסופו של דבר לא נפרץ המצור. הקרב האחרון התחולל ב-22 באפריל וסך הנפגעים הבריטים עמד על כ-26,000 חיילים.

ככל שהתארכו ניסיונות החילוץ והתמעט המזון בכות נאלץ טאונסנד להתמודד עם גל של עריקת חיילים הודים מוסלמים לצד הטורקי.

בסופו של דבר נאלץ טאונסנד להרים דגל לבן וב-29 באפריל 1916 נכנעה הדיוויזיה לטורקים. במהלך המצור מתו כ-1,700 מהחיילים הנצורים עקב רעב, מחלות וירי ארטילרי. לאחר הכניעה הוכרחו השבויים לצעוד רגלית למחנות אסירים באנטוליה שבטורקיה כשלאורך הדרך ובמחנות עצמם סבלו מיחס לא אנושי. לאחר חתימת הפסקת האש של מודרוס ב-1918 התברר שרק 30% מהשבויים שיצאו מכות שרדו את השבי.

השבי

טאונסנד עצמו נלקח ב-2 במאי 1916 באונייה לבגדאד ומשם הועבר לקושטא שם נפגש עם אנוור פאשה. הוא הושם במאסר עד סוף המלחמה אך המשיך לשמור על קשרים טובים עם פאשה במהלך המאסר. הוא שוחרר עם תום המלחמה.

לאחר המלחמה הופנתה כלפי טאונסנד ביקורת הן על אי ניסיון לפרוץ את המצור ובכך לסייע לפנטון איילמר, מפקד כוח החילוץ והן על שלא השתדל אצל אנוור פאשה להקל על תנאי החיים של חיילי הדיוויזיה שלו שגוועו במחנות השבויים בזמן שהוא חי חיים נוחים.

לאחר המלחמה

בתחילת 1919 חזר טאונסנד לאנגליה בציפייה לשטיח אדום אך לאכזבתו גילה שכל דלתות הצבא סגורות בפניו ולא נמצא לו כל תפקיד. ב-1920 פרש מהצבא והתרכז בכתיבת ספרו על המערכה במסופוטמיה ובמקביל העמיד עצמו לבחירות לפרלמנט כמועמד עצמאי. לאחר שנבחר עסק בנושאים של המזרח הקרוב וחיילים ותיקים^[9]. באותה תקופה החלו להתפרסם מחקרים של היסטוריונים שביקרו את התנהלותו והגבירו את הביקורת עליו דבר שמנע את בחירתו החוזרת ב-1922.

על אף תוארי הכבוד שטאונסנד זכה בהם הייתה דעת הקהל חלוקה ביחס אליו. הדעה השלילית כלפיו גברה לאחר המלחמה כשבריטניה פעלה להעמיד לדין את האחראים לרצח העם הארמני וביניהם אנוור פאשה. טאונסנד, שהתחבר לאנוור בתקופת השבי, הודיע שיעיד לטובתו ובכך נפגעה תדמיתו.

טאונסנד נפטר ב-1924 בצרפת עקב מחלת סרטן והובא לקבורה בטקס צבאי מלא באנגליה.

אישיותו

אישיותו של טאונסנד הייתה מאוד שנוייה במחלוקת. מצד אחד תואר כאיש תרבות ובעל השכלה רחבה עם חיבה לתרבות צרפת. מצד שני תואר כבעל שאפתנות רבה להתקדם בתפקידים ובדרגות באופן שהביא אותו לנקוט את כל הצעדים האפשריים כדי להתקדם בכל מחיר. טאונסנד קשר קשרים "בחלונות הגבוהים" וטרח לכתוב מכתבים רבים לבעלי השפעה בצבא בריטניה ובתחום הפוליטי כדי שייסיעו לו להתקדם. במקביל כתב מכתבי השמצה כנגד מפקדיו בטענה שאינם כשירים לפיקוד^[10].

דפוסי התנהגות אלו קוממו נגדו רבים מעמיתיו הקצינים שתארו אותו כסנוב, בוגדני, בכיין ובעל נטייה לטעות בגלל אגו חזק מדי. לאורך זמן עיכבה התנהגות זו את הקריירה של טאונסנד.

משפחתו

טאונסנד נישא בצרפת ב-22 בנובמבר 1898 לאליס קהאן ד'אנברס (Alice Cahan d'Anvers) מצרפת (1876–1965). בתם של לואיס רפאל ולואיז קהאן ד'אנברס^[11]. את אליס פגש טאונסנד בתקופת המערכה השנייה בסודאן בזמן שטייל בעתיקות לוקסור ב-1897. לזוג נולדה ב-1900 בת בשם אודרי דורותי לואיז טאונסנד.

אחוזת משפחת קהאן, "שאטו דה שאמפ" (Château de Champs), שמחוץ לפריז הפכה לביתו העיקרי כשלא היה במסעות מלחמה ברחבי העולם.

אשתו אליס ואחותה התפרסמו לאחר שצוירו בילדותן על ידי אוגוסט רנואר. הציור נקרא "ורוד וכחול" (אנ')

ספריו

Desert Hell: The British Invasion of Mesopotamia, הוצאת בלקנפ, 2011

לקריאה נוספת

Barker, Col. A. J. (1967). Townshend of Kut: A Biography of Major-General Sir Charles Townshend KCB DSO. Cassell.
Barker, Col. A. J. (2009). The First Iraq War, 1914–1918: Britain's Mesopotamian Campaign. Enigma Books. ISBN 978-1-929631-86-5.
Braddon, Russell (1970). The Siege. Viking Adult. ISBN 0-670-64386-6.
Dixon, Norman (1976). On the Psychology of Military Incompetence. London: Random House.
Nash, N.S. (2010). Chitral Charlie: The Rise and Fall of Major-General Charles Townshend. Pen & Sword Military.
Townshend K.C.B., D.S.O, Major General Sir Charles (1920). My Campaign in Mesopotamia. London: Thornton Butterworth Ltd.
Townshend, Charles (2011). Desert Hell: The British Invasion of Mesopotamia and the Creation of Iraq 1914–1921. Faber & Faber. ISBN 978-0571237210.

קישורים חיצוניים

הפרופיל של צ'ארלס טאונסנד, באתר ג'ני
צ'ארלס טאונסנד, באתר "האנציקלופדיה של מלחמת העולם הראשונה"
צ'ארלס טאונסנד, באתר WIKIA

הערות שוליים

^ על אף שליטתם הרשמית של הבריטים באזור זה של גבול פקיסטן ואפגניסטן לא קיבלו השבטים המקומיים את שלטונם דבר שהוביל לסכסוכים בלתי פוסקים
^ חלק ניכר מזמנו בילה קוויבק במחקר על אחד מאבות משפחת טאונסד לצורך כתיבת ביוגרפיה
^ רוב הבריגדות כללו רגימנטים של חיילים אנגלים ורגימנטים של חיילים הודים
^ אכן בשלהי המצור על כות עברו חלק מהחיילים המוסלמים של הדיוויזיה לצד הטורקי
^ לאחר קרב עמארה חלה טאונסנד במחלת מעיים (כמו גם רבים מלוחמיו) שנגרמה משתיית מים לא נקיים ונשלח להחלמה בבית חולים בבומביי
^ הבריטים העריכו שכוח ההגנה על בגדאד מונה כ-10,000 חיילים בעוד שבפועל עמדו מול הבריטים כ-20,000 חיילים
^ קיימת גרסה חלופית שטאונסנד העדיף להישאר להגן על העיר כי העריך שזה ייתפס באופן חיובי ויזרז את קידומו
^ טאונסנד דווח על יתרת מזון של חודש בעוד שבפועל הספיק המזון ל-5 חודשים
^ פעילותו של צ'ארלס טאונסנד בפרלמנט
^ דוגמה טובה להתנהלות נלוזה זו באה לידי ביטוי בהערות הביקורתיות שרשם טאונסנד כנגד מפקדיו (כולל קיצ'נר) בטיוטת הספר "מלחמת הנהר" (אנ') שכתב ווינסטון צ'רצ'יל על המלחמה בסודאן
^ המשפחה הייתה משפחה יהודית