דניאלה מיכאלי

לידה	12 בספטמבר 1952 (בת 72) רחובות, ישראל
מדינה	ישראל
פרסים והוקרה	פרס התיאטרון הישראלי

דניאלה מיכאלי (נולדה ב-12 בספטמבר 1952) היא כוריאוגרפית, במאית תיאטרון ושחקנית ישראלית.

מיכאלי נולדה וגדלה ברחובות. למדה ריקוד, נגינה בפסנתר ופיתוח קול מילדות. למדה בין השאר אצל דליה חרל"פ, עליזה שדה, דבורה ברטונוב, מיה ארבטובה ורינה שחם, בסטודיו בת דור ועם להקת בת שבע. היא בוגרת בית הספר התיכון ע"ש עמוס דה-שליט בעירה. בתחילת 1971 התגייסה לצה"ל^[1] ושירתה בצוות הווי של חיל האוויר.

למדה בפריז בבית הספר להכשרת מורי ריקוד והתעמלות הרמונית – Ecole Irène Popard, 1970.

רקדה בלהקה הקאמרית למחול מודרני בהדרכת הכוריאוגרפיות רינה שחם ורוני סגל^[2]. סיימה תואר ראשון בתיאטרון בשנים 1977-1974 בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. בקיץ 1973 עברה השתלמות אצל הכוריאוגרף ג'יימס וורינג באוניברסיטת בפאלו, סטייט יוניברסיטי ניו יורק. למדה שיעורים פרטיים וקבוצתיים בטכניקות פלדנקרייז, אלכסנדר, שיטת פאולה ושיטת בייטס. ב-1976 עברה סדנת תיאטרון עם ג'ו צ'ייקין במשכנות שאננים. הופיעה כפנטומימאית בתוכנית "קלפים" של יורם בוקר^[3] ולהקת "מיני מיים" במסגרת תיאטרון חיפה (1977).

עבודתה הראשונה של מיכאלי ככוריאוגרפית הייתה על המחזה "קריזה" מאת איציק ויינגרטן ויהושע סובול, בבימוי נולה צ'לטון בתיאטרון חיפה (1976). בהצגת "קריזה" מיכאלי גם רקדה וגם שיחקה בהצגה^[4]. ב-1977 הייתה עוזרת במאי של רנה ירושלמי שעשתה כוריאוגרפיה ליצירת המחול "הדיבוק" במסגרת להקת בת שבע. דניאלה מיכאלי הייתה חברה ב"קבוצת הפרויקט" של תיאטרון חיפה קריית שמונה בהדרכתם של פרופ' נולה צ'לטון ועודד קוטלר. לפרויקט השתייכו באותה עת גם חוה אורטמן, ארנון צדוק, דליק ווליניץ, איציק ויינגרטן, עפרה ויינגרטן, אורי חכמון, אלברט (בבר) עמאר ואירית בן-צור. דניאלה מיכאלי שיחקה, עיצבה את התנועה והדריכה בריקוד ובתנועה במסגרת "קבוצת הפרויקט" בקריית שמונה^[5] ובתל אביב עד 1990, בין השאר בהצגות "ערב של אגדה", "אופניים לשנה"^[6], "נעים"^[7], "סופ-משחק בקרית-גת", "שייקספירימנט" ו"סורגים".

ב-1990 עברה קורס לכוריאוגרפים ומוזיקאים מקצועיים בהדרכת מרק קופיטמן ורוברט כהן (אנגליה), במרכז סוזן דלאל. בנוסף לקחה חלק בסדנאות שונות לאורך השנים, ביניהן: קורס דרמה ותרפיה בהנחיית דיאנה ג'יראלדה (ארצות הברית). ב-1997 עברה סדנת פסיכודרמה בהנחיית חנן שניר. ב-1999 עברה סדנת טאי צ'י, סדנת בייטס ואלכסנדר בוויילס, אנגליה, ומספר סדנאות במסגרת סדנאות הבמה. משנת 1977 עושה עבודות כוריאוגרפיה בתיאטראות שונים בישראל, בטלוויזיה, בקולנוע ובאופרה.

בקולנוע עיצבה תנועה לסרטים "החולמים (סרט)" (1988) ו"ללקק ת'תות" (1992), בבימויו של אורי ברבש, שאת התסריט להם כתב בני ברבש, (הסרט החולמים נכתב יחד עם פרופ' ערן פרייס). שיחקה בסרטה של מיכל בת-אדם "מאיה" (2010).

עבדה עם זמרים על עיצוב תנועה בהגשת שיר במופעים ובטלוויזיה. בטלוויזיה עיצבה תנועה לתוכניות: "החיים על פי י' שוורץ" (עם שלמה בראבא), "צפיר הנפש" (עם טוביה צפיר), "מוצ"ש" (עם ספי ריבלין), "רק בישראל". עשתה כוריאוגרפיה ושיחקה בתוכנית הטלוויזיה "מתגלגלים". העמידה שירים לחוה אלברשטיין, טל אמיר ומיקי קם. העניקה ייעוץ אמנותי לשתי תוכניות עבור פסטיבל ישראל לאחינועם ניני. ביימה את התוכנית של "טררם", מיסודו של המוזיקאי דורון רפאלי.

הופיעה כפנטומימאית בפסטיבל הפנטומימה הראשון בישראל שהתקיים בקרית שמונה ב-1979. ביימה את טקס פרסי אקו"ם נוצת הזהב 1997. ביצעה עבודות לתיאטרון בהן שילבה משחק, מוזיקה וריקוד כגון "ססיליה, כריסטינה, קורנליה וכל השאר" - הצגת יחיד על פי שירי משוררות בפסטיבל עכו של 1985^[8], ו"שלאף שטונדה" - הצגת יחיד על פי ספרה של יהודית קציר בבמוי יורם פאלק, שזכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו 1991.

שיחקה בהצגה "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, בבימויה של נולה צ'לטון, שהציגה בפסטיבל עכו 1995. שיחקה בהצגה "הסתברות" מאת תמר שחף, בבימויו של רועי הורוביץ בתפקיד נועה גיל, שהציגה בתיאטראות בית ליסין ותמונע, 1999. השתתפה כשחקנית ורקדנית בתוכניות טלוויזיה רבות, ביניהן "שמיניות באוויר", "מתגלגלים”, "כן לציפור", "קשר משפחתי" ובסרט טלוויזיה על המשוררת לאה אילון.

כבמאית ביימה בין השאר את המחזה "הקץ של העץ" מאת יענקל'ה יעקובסון, שזכתה בשמונה פרסים להצגה "הקץ של העץ", בכלל זה פרס הבימוי לדניאלה מיכאלי, פסטיבל חיפה להצגות ילדים, 1996. ביימה את האופרה קאמרית "הגלגול" מאת רון וידברג שזכתה בציון לשבח בפסטיבל עכו 1996, בה שיחקו יובל זמיר, אלי גורנשטיין, טל עמיר, רובין ויזל קפסוטו וששי קשת/יהויכין פרידלנדר. ביימה את "הסערה" מאת שייקספיר באוניברסיטת תל אביב; ביימה את "הכבש השישה עשר" בתיאטרון אורנה פורת, 2005, ביימה את "פצפונת ואנטון", מאת אפרים סידון על פי אריך קסטנר, שעלה בתיאטרון אורנה פורת 2004 ו-2006, ביימה את "סיפור פשוט" על פי עגנון בתיאטרון חיפה 2009. יצרה את הכוריאוגרפיה "אני אשתגע" ללהקת "קול ודממה" של משה אפרתי (1995). ביימה ועשתה כוריאוגרפיה למחזות רבים שכתב אפרים סידון. ביימה את הפסטיגל בשנת 1996.

ביימה את הצגות יחיד של נעם מאירי, ("מומיק" על פי דויד גרוסמן), חוה אורטמן ("מה בעניין שמחה יחזקאל?"), גיל אלון ("מים" על פי מרוז'ק), דבורה ברטונוב ("עם כיבוי האורות") ו"חשבונית הנפש" של משה איבגי על פי טקסט של דני הורוביץ.

לימדה תנועה לתיאטרון בבית הספר לאמנויות תל אביב. לימדה תנועה וריקוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הדריכה תנועה לזמרים בבית הספר רימון למוזיקה ובאופרה הישראלית החדשה. ביימה והדריכה שחקנים בבתי ספר למשחק. הדריכה תלמידים ומורים במסגרת מת"ן ומיל"ב. הייתה חברה במדור למחול של המועצה לתרבות ואמנות, חברת הוועדה האמנותית של חשיפה בינלאומית במחול וחברת הוועדה האמנותית של התיאטרונטו משנת 2012.

ניהלה את פרויקט המחול "הרמת מסך" 1995-1994. בשנים 2004-2000 מנהלת אמנותית של פסטיבל חיפה להצגות ילדים. בשנים 2008-2005 מנהלת אמנותית פסטיבל עכו. בשנת 2010 הייתה המנהלת האמנותית של פסטיבל אישה בחולון. לקראת סוף שנת 2018 תעלה בצוותא הצגה בבימויה מאת איש התיאטרון והמטפל בגשטלט ואמנויות אביאל הדרי.

דניאלה מיכאלי הייתה נשואה למוזיקאי ישראל בורוכוב (אנסמבל "מזרח מערב", ממייסדי להקת "הברירה הטבעית"), להם שני ילדים^[9], נגני ג'אז, מלחינים ומעבדים: אברי בורוכוב, קונטרבסיסט ואיתמר בורוכוב, חצוצרן. בן זוגה הנוכחי הוא הפיזיולוג אבי לבנת.

בני דודיה הם המוזיקאים יובל וגיל דור. אביה, הכימאי פרופסור יצחק מיכאלי, עבד במכון ויצמן. אמה, מרים מיכאלי, מניצולי רכבת ההצלה של ישראל קסטנר, עבדה כספרנית במכון ויצמן ועוסקת בהוראת שיטת אלכסנדר. כילדה הרבתה לבקר עם הוריה במקומות שונים בעולם, שם התוודעה לסגנונות שונים ומגוונים של מחול ותיאטרון.

עבודתה מתאפיינת בבחירת טקסטים מסוגננים (שירה או פרוזה) ומתומצתים, שילוב של תנועה, טקסט ועבודה מוזיקלית; ברובם יש מרכיב של story-telling.

ססיליה, כריסטינה, קורנליה וכל השאר

תיאטרון תנועה בביצוע דניאלה מיכאלי, אותו יצרה אותו על פי שירי לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ובעיקר יונה וולך. המופע עוסק בעולם נשי פנימי. בכורה בפסטיבל עכו בספטמבר-אוקטובר 1985^[10].

עמנואל בר-קדמא כתב על המופע בידיעות אחרונות:

"לו הייתה ידו של הגורל רכה קצת יותר הייתה גם יונה וולך עולה אמש על הבמה וקדה קידת-תודה בצידה של דניאלה מיכאלי, שקראה להצגתה "ססיליה, קריסטינה, קורנליה וכל השאר", על שם גיבורות שיריה של וולך. אבל המשוררת לא הייתה שם, וההצגה היפה הייתה למעין מצבה לזכרה של יונה וולך ז"ל שהלכה לעולמה השבוע.

זהו כמעט כל הטקסט בהצגה: שירים של יונה ושיר של דליה רביקוביץ ועוד שיר של לאה גולדברג. מסגרת לערב, שדניאלה מיכאלי ממלאת אותו. גוף, תנועה וקול. אומנית בחסד, עושה הכל במידה הנכונה. מחליפה דמויות במעברים רכים. הנערה הרומנטית הופכת אשת קריירה, העיניים הכמהות מתחדדות למבטים מדיפי סקס קר, שאפתני. והנה הדמות הופכת עקרת בית מרושלת וכעת היא אשה מתקופה אחרת. היא רוקדת פלמנקו מרוחק, חוזרת אל המצוקה המוכרת של האשה, המכה את הבן שלא נולד לה, אבשלום ששערו נאחז בדפנות רחמה.

ההצגה הזאת נותנת את הכל, שאפשר כי יינתן לדימוי הנשי." ^[11]

בעקבות ההצלחה, הוזמנה מיכאלי להעלות את ההצגה בבית לסין^[12].

בואי בואי מותק בואי בואי

מיכאלי יצרה וביימה ביחד עם הכוריאוגרפית והרקדנית אליס דור-כהן, על פי טקסטים אישיים ושירי לאה איילון. שרו ורקדו, עוסק ביחסים בין נשים. בכורה בפסטיבל עכו 1990. אליקים ירון כתב על העבודה במעריב:

"... במקרה של דניאלה מיכאלי ואליס דור-כהן, הגבול בין שחקניות ורקדניות מאוד נזיל כאן, וזה כוחן העיקרי ...מופע תיאטרוני, שהרקדניות המבצעות אותו מעניקות לו איכויות נוספות... נשיות היא שם המשחק. במנטליות, בחן, בגעגועים, בקשיים, באווירה, בנוכחותו של הגבר (שכמובן אינו מופיע על הבמה). וזה גם סוד הקסם שלהן... פרק בפני עצמו הוא ההומור שלהן: ישיר, גלוי, פשוט וכובש." ^[13]

שלאף שטונדה

עיבוד של יורם פאלק (שגם ביים) ודניאלה מיכאלי לסיפור מאת יהודית קציר. זוהי מונודרמה על חוויית הנעורים לעומת הזמן שחולף וההזדקנות. חוויית הנעורים מתוארת באמצעות סיפור אהבתם של הילדה ובן דודה בחופשת קיץ בבית סבם וסבתם שעל הר הכרמל. ההזדקנות באה לידי ביטוי בהלווייתו של הסבא, שהיה דמות מרכזית בחיי הגיבורים. הקיץ חולף, האהבה נעלמת, מגיע החורף ועמו הזיקנה, הפנים הדהויים והשיער המאפיר.

הציגה בתיאטרונטו השני, ב-1991. זוהי הצגת יחיד בביצוע דניאלה מיכאלי שזכתה במקום הראשון בתיאטרונטו, ביחד עם אירינה סלזניובה^[14]. זו הפעם הראשונה שעשתה כמבצעת משהו שהעיקר שבו הוא טקסט ולא תנועה. בנימוקי חבר השופטים (אהוד מנור, חנה מרון וציפי פינס) נכתב:

"לשחקנית דניאלה מיכאלי בהצגה "שלאף שטונדה", על פי סיפור של יהודית קציר.

בשילוב מעולה של טקסט ותנועה, מצליחה דניאלה מיכאלי לצקת חיים בדמויות שאינו מופיעות על הבמה, אך קיימות עליה בכל עצמתן.

זה תיאטרון יחיד ההופך כבמטה קסמים לתיאטרון רבים, חם מעורר הזדהות ועל הקסם הנדיר הזה הוענק פרס ראשון לדניאלה מיכאלי."

ההצגה רצה בתחילה בתיאטרון בית ליסין ואחר-כך כהפקה פרטית של אירית נאמן, רצה במשך כשלוש שנים כ-250 פעמים. הוזמנה להעלותה מחדש בתיאטרונטו 2012 ומאז מופיעה בה בקפה תיאטרון הקאמרי וברחבי הארץ.

הקץ של העץ

סיפור בחרוזים מאת יענקל'ה יעקובסון אודות ינשוף אינטלקטואל ועורב קשה יום המנהלים ריב שכנים על עץ משותף. זהו משל חברתי סאטירי. בהצגה שיחקו אורי הוכמן, עמי סמולרצ'יק, ניר רון ויהויכין פרידלנדר.

ההצגה גרפה שמונה פרסים בפסטיבל חיפה להצגות ילדים 1996, בכלל זה פרס הבימוי לדניאלה מיכאלי. נימוקי חבר השופטים היו:

"ההצגה "הקץ של העץ" הינה דוגמא מצוינת לעבודה בה מתחברים מרכיבים שונים לידי יצירה מקורית, תוססת ומשעשעת המבטאת באמצעות משל - שיש בו מין הסמוי ומין הגלוי – אמיתות על הוויתנו הישראלית. מחזה שנון וכתוב היטב של יענקל'ה יעקובסון העושה שימוש עכשווי ומדויק בשפה העברית, חובר לעבודת בימוי מבריקה של דניאלה מיכאלי, מבוצע על ידי ארבעה שחקנים מוכשרים ומסורים המעצבים דמויות שונות בסגנון מדויק, מלא חן והומור, וגורמים במשחקם לעונג אמיתי... כל אלה יוצרים הרמוניה של תיאטרון במיטבו השובר את החיץ בין ילדים למבוגרים, ומאפשר לכולם ליהנות מהצגה טובה מצחיקה וחכמה."

שירת העצבים

קברט סאטירי מאת אפרים סידון בבימויה של מיכאלי, שזכה בפרס התיאטרון הישראלי להצגת הבידור לשנת 2008. ההצגה הועלתה לראשונה כבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים והמשיכה ורצה בצוותא. משחקות בו שש שחקניות בוגרות הסמינר ופסנתרנית. המופע מותח ביקורת על תופעות שונות שבעוכרי החברה הישראלית של שנות האלפיים, כגון ילדים רעבים, תאונות דרכים ונשיא שטוף זימה. במופע מוצג מבחר שירי ארץ ישראל בהגשה שונה. בין השירים "חורף 73" מאת שמואל הספרי, "אלף בית" ו"אצלנו בחצר" מאת נעמי שמר, "לא נפסיק לשיר" מאת חיים חפר ו"פתאום עכשיו" מאת תרצה אתר.

כשהאוניה שוקעת

רעיון, בימוי וכוריאוגרפיה: דניאלה מיכאלי. כתיבה ופזמונים: זאב שצקי, מוזיקה: רויטל מונטה. סיפור שקיעת הטיטניק "האוניה שלא טובעת", סיפורם של מי שביהירותם האמינו שכסף או פלאי הטכנולוגיה, מספיקים כדי לחמוק מהגורל. הטייקונים שקפאו באוקיינוס האטלנטי כשבבטנם שמפניה וקוויאר... התזמורת שהמשיכה לנגן עד הסוף... קריאת SOS הראשונה בהיסטוריה... השרירות האכזרית של הטבע שבמהלומת קרחון אחת שמה קץ לשאיפותיהם ולעתידם של אלפים.

עלתה לראשונה עם תלמידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב במסגרת פסטיבל עכו 1992 ובגרסה שנייה עם תלמידי ניסן נתיב 2010 כהצגת שנה ג', המשיכה בצוותא כהצגת פרינג' וזכתה בצוותא בשני קיפוד הזהב 2012, על עבודה קבוצתית ועיצוב תלבושות (מורין פרידמן).

צבי גורן כתב על ההצגה באתר הבמה:

"הצגה רעננה ומרתקת ברעיונות שופעים המרכיבים את סיפור הטביעה הקולוסלית, תנועה מעוצבת לפרטי פרטים, טקסטים ושירים מדודים היטב, עיצוב מדויק וחי מאוד של הדמויות הרבות. חמישים דקות של פיוט בימתי שיודע להשתמש בהומור טוב כדי לספר סיפור השט על גלים של חדווה אל סופו הטראגי." ^[15]

• 1991 – פרס ראשון, תיאטרונטו, הצגת יחיד "שלאף שטונדה".
• 1996 – שמונה פרסים להצגה "הקץ של העץ", בכלל זה פרס הבימוי לדניאלה מיכאלי, פסטיבל חיפה להצגות ילדים.
• 1996 – "הגלגול", ציון לשבח, פסטיבל עכו.
• 1999 – פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה.
• 2001 – פרס התיאטרון הישראלי לעיצוב תנועה בהצגה "כטוב בעיניכם", הקאמרי.
• 2008 – פרס התיאטרון הישראלי להצגת הבידור של השנה ל"שירת העצבים".
• 2012 – פרס קיפוד הזהב לעבודה קבוצית ולעיצוב תלבושות עבור ההצגה בבימויה "כשאוניה שוקעת".

• דניאלה מיכאלי, באתר תיאטרון חיפה
• דניאלה מיכאלי, באתר הבמה
• דניאלה מיכאלי, באתר האופרה הישראלית החדשה
• דניאלה מיכאלי, באתר תיאטרון הבימה
• מרב יודילוביץ', דניאלה מיכאלי תכהן כמנהלת האמנותית של פסטיבל עכו, באתר ynet, 9 ביוני 2004
• מרב יודילוביץ', דניאלה מיכאלי תמשיך בעכו, באתר ynet, 23 ביולי 2007
• איילת דקל, "לדבר על הטיטן", באתר midnighteast,‏ 20 בנובמבר 2010 (באנגלית)
• קדימון ההצגה "שלאף שטונדה", בערוץ היו טיוב של התיאטרונטו
• 'לי לה לו עלינו' - אפרים סידון ודניאלה מיכאלי מספרים על מופע הקברט המשעשע, בריאיון עם רבקה מיכאלי, בתוכניתה "באה לשבת", בערוץ 103FM‏ 31 במאי 2013
• שלאףשטונדה - חזרות לתיאטרונטו 2012, סרטון באתר יוטיוב
• כשהאניה שוקעת, סרטון באתר יוטיוב
• שירת העצבים, סרטון באתר יוטיוב
• התנך בחרוזים, סרטון באתר יוטיוב
• מלך הילדים, סרטון באתר יוטיוב
• בגן של ביאליק, סרטון באתר יוטיוב
• דניאלה מיכאלי, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• דניאלה מיכאלי, בארכיון הבימה
• דניאלה מיכאלי, באתר האופרה הישראלית תל אביב-יפו
• דניאלה מיכאלי, דף שער בספרייה הלאומית