ב-1990 עברה קורס לכוריאוגרפים ומוזיקאים מקצועיים בהדרכת מרק קופיטמן ורוברט כהן (אנגליה), במרכז סוזן דלאל. בנוסף לקחה חלק בסדנאות שונות לאורך השנים, ביניהן: קורס דרמה ותרפיה בהנחיית דיאנה ג'יראלדה (ארצות הברית). ב-1997 עברה סדנת פסיכודרמה בהנחיית חנן שניר. ב-1999 עברה סדנת טאי צ'י, סדנת בייטס ואלכסנדר בוויילס, אנגליה, ומספר סדנאות במסגרת סדנאות הבמה. משנת 1977 עושה עבודות כוריאוגרפיה בתיאטראות שונים בישראל, בטלוויזיה, בקולנוע ובאופרה.
עבדה עם זמרים על עיצוב תנועה בהגשת שיר במופעים ובטלוויזיה. בטלוויזיה עיצבה תנועה לתוכניות: "החיים על פי י' שוורץ" (עם שלמה בראבא), "צפיר הנפש" (עם טוביה צפיר), "מוצ"ש" (עם ספי ריבלין), "רק בישראל". עשתה כוריאוגרפיה ושיחקה בתוכנית הטלוויזיה "מתגלגלים". העמידה שירים לחוה אלברשטיין, טל אמיר ומיקי קם. העניקה ייעוץ אמנותי לשתי תוכניות עבור פסטיבל ישראל לאחינועם ניני. ביימה את התוכנית של "טררם", מיסודו של המוזיקאי דורון רפאלי.
הופיעה כפנטומימאית בפסטיבל הפנטומימה הראשון בישראל שהתקיים בקרית שמונה ב-1979. ביימה את טקס פרסי אקו"ם נוצת הזהב 1997.
ביצעה עבודות לתיאטרון בהן שילבה משחק, מוזיקה וריקוד כגון "ססיליה, כריסטינה, קורנליה וכל השאר" - הצגת יחיד על פי שירי משוררות בפסטיבל עכו של 1985[8], ו"שלאף שטונדה" - הצגת יחיד על פי ספרה של יהודית קציר בבמוי יורם פאלק, שזכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו 1991.
שיחקה בהצגה "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, בבימויה של נולה צ'לטון, שהציגה בפסטיבל עכו 1995. שיחקה בהצגה "הסתברות" מאת תמר שחף, בבימויו של רועי הורוביץ בתפקיד נועה גיל, שהציגה בתיאטראות בית ליסין ותמונע, 1999.
השתתפה כשחקנית ורקדנית בתוכניות טלוויזיה רבות, ביניהן "שמיניות באוויר", "מתגלגלים”, "כן לציפור", "קשר משפחתי" ובסרט טלוויזיה על המשוררת לאה אילון.
לימדה תנועה לתיאטרון בבית הספר לאמנויות תל אביב. לימדה תנועה וריקוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הדריכה תנועה לזמרים בבית הספר רימון למוזיקה ובאופרה הישראלית החדשה. ביימה והדריכה שחקנים בבתי ספר למשחק. הדריכה תלמידים ומורים במסגרת מת"ן ומיל"ב. הייתה חברה במדור למחול של המועצה לתרבות ואמנות, חברת הוועדה האמנותית של חשיפה בינלאומית במחול וחברת הוועדה האמנותית של התיאטרונטו משנת 2012.
ניהלה את פרויקט המחול "הרמת מסך" 1995-1994.
בשנים 2004-2000 מנהלת אמנותית של פסטיבל חיפה להצגות ילדים.
בשנים 2008-2005 מנהלת אמנותית פסטיבל עכו. בשנת 2010 הייתה המנהלת האמנותית של פסטיבל אישה בחולון. לקראת סוף שנת 2018 תעלה בצוותא הצגה בבימויה מאת איש התיאטרון והמטפל בגשטלט ואמנויות אביאל הדרי.
בני דודיה הם המוזיקאים יובל וגיל דור. אביה, הכימאיפרופסור יצחק מיכאלי, עבד במכון ויצמן. אמה, מרים מיכאלי, מניצולי רכבת ההצלה של ישראל קסטנר, עבדה כספרנית במכון ויצמן ועוסקת בהוראת שיטת אלכסנדר. כילדה הרבתה לבקר עם הוריה במקומות שונים בעולם, שם התוודעה לסגנונות שונים ומגוונים של מחול ותיאטרון.
עבודות בהן באה לידי ביטוי שפתה האמנותית
עבודתה מתאפיינת בבחירת טקסטים מסוגננים (שירה או פרוזה) ומתומצתים, שילוב של תנועה, טקסט ועבודה מוזיקלית; ברובם יש מרכיב של story-telling.
"לו הייתה ידו של הגורל רכה קצת יותר הייתה גם יונה וולך עולה אמש על הבמה וקדה קידת-תודה בצידה של דניאלה מיכאלי, שקראה להצגתה "ססיליה, קריסטינה, קורנליה וכל השאר", על שם גיבורות שיריה של וולך. אבל המשוררת לא הייתה שם, וההצגה היפה הייתה למעין מצבה לזכרה של יונה וולך ז"ל שהלכה לעולמה השבוע.
זהו כמעט כל הטקסט בהצגה: שירים של יונה ושיר של דליה רביקוביץ ועוד שיר של לאה גולדברג. מסגרת לערב, שדניאלה מיכאלי ממלאת אותו. גוף, תנועה וקול. אומנית בחסד, עושה הכל במידה הנכונה. מחליפה דמויות במעברים רכים. הנערה הרומנטית הופכת אשת קריירה, העיניים הכמהות מתחדדות למבטים מדיפי סקס קר, שאפתני. והנה הדמות הופכת עקרת בית מרושלת וכעת היא אשה מתקופה אחרת. היא רוקדת פלמנקו מרוחק, חוזרת אל המצוקה המוכרת של האשה, המכה את הבן שלא נולד לה, אבשלום ששערו נאחז בדפנות רחמה.
ההצגה הזאת נותנת את הכל, שאפשר כי יינתן לדימוי הנשי."
[11]
בעקבות ההצלחה, הוזמנה מיכאלי להעלות את ההצגה בבית לסין[12].
בואי בואי מותק בואי בואי
מיכאלי יצרה וביימה ביחד עם הכוריאוגרפית והרקדנית אליס דור-כהן, על פי טקסטים אישיים ושירי לאה איילון. שרו ורקדו, עוסק ביחסים בין נשים. בכורה בפסטיבל עכו 1990. אליקים ירון כתב על העבודה במעריב:
"... במקרה של דניאלה מיכאלי ואליס דור-כהן, הגבול בין שחקניות ורקדניות מאוד נזיל כאן, וזה כוחן העיקרי ...מופע תיאטרוני, שהרקדניות המבצעות אותו מעניקות לו איכויות נוספות... נשיות היא שם המשחק. במנטליות, בחן, בגעגועים, בקשיים, באווירה, בנוכחותו של הגבר (שכמובן אינו מופיע על הבמה). וזה גם סוד הקסם שלהן... פרק בפני עצמו הוא ההומור שלהן: ישיר, גלוי, פשוט וכובש."
[13]
שלאף שטונדה
עיבוד של יורם פאלק (שגם ביים) ודניאלה מיכאלי לסיפור מאת יהודית קציר. זוהי מונודרמה על חוויית הנעורים לעומת הזמן שחולף וההזדקנות. חוויית הנעורים מתוארת באמצעות סיפור אהבתם של הילדה ובן דודה בחופשת קיץ בבית סבם וסבתם שעל הר הכרמל. ההזדקנות באה לידי ביטוי בהלווייתו של הסבא, שהיה דמות מרכזית בחיי הגיבורים. הקיץ חולף, האהבה נעלמת, מגיע החורף ועמו הזיקנה, הפנים הדהויים והשיער המאפיר.
הציגה בתיאטרונטו השני, ב-1991. זוהי הצגת יחיד בביצוע דניאלה מיכאלי שזכתה במקום הראשון בתיאטרונטו, ביחד עם אירינה סלזניובה[14]. זו הפעם הראשונה שעשתה כמבצעת משהו שהעיקר שבו הוא טקסט ולא תנועה.
בנימוקי חבר השופטים (אהוד מנור, חנה מרון וציפי פינס) נכתב:
"לשחקנית דניאלה מיכאלי בהצגה "שלאף שטונדה", על פי סיפור של יהודית קציר.
בשילוב מעולה של טקסט ותנועה, מצליחה דניאלה מיכאלי לצקת חיים בדמויות שאינו מופיעות על הבמה, אך קיימות עליה בכל עצמתן.
זה תיאטרון יחיד ההופך כבמטה קסמים לתיאטרון רבים, חם מעורר הזדהות ועל הקסם הנדיר הזה הוענק פרס ראשון לדניאלה מיכאלי."
ההצגה רצה בתחילה בתיאטרון בית ליסין ואחר-כך כהפקה פרטית של אירית נאמן, רצה במשך כשלוש שנים כ-250 פעמים. הוזמנה להעלותה מחדש בתיאטרונטו 2012 ומאז מופיעה בה בקפה תיאטרון הקאמרי וברחבי הארץ.
ההצגה גרפה שמונה פרסים בפסטיבל חיפה להצגות ילדים 1996, בכלל זה פרס הבימוי לדניאלה מיכאלי. נימוקי חבר השופטים היו:
"ההצגה "הקץ של העץ" הינה דוגמא מצוינת לעבודה בה מתחברים מרכיבים שונים לידי יצירה מקורית, תוססת ומשעשעת המבטאת באמצעות משל - שיש בו מין הסמוי ומין הגלוי – אמיתות על הוויתנו הישראלית. מחזה שנון וכתוב היטב של יענקל'ה יעקובסון העושה שימוש עכשווי ומדויק בשפה העברית, חובר לעבודת בימוי מבריקה של דניאלה מיכאלי, מבוצע על ידי ארבעה שחקנים מוכשרים ומסורים המעצבים דמויות שונות בסגנון מדויק, מלא חן והומור, וגורמים במשחקם לעונג אמיתי... כל אלה יוצרים הרמוניה של תיאטרון במיטבו השובר את החיץ בין ילדים למבוגרים, ומאפשר לכולם ליהנות מהצגה טובה מצחיקה וחכמה."
רעיון, בימוי וכוריאוגרפיה: דניאלה מיכאלי. כתיבה ופזמונים: זאב שצקי, מוזיקה: רויטל מונטה. סיפור שקיעת הטיטניק "האוניה שלא טובעת", סיפורם של מי שביהירותם האמינו שכסף או פלאי הטכנולוגיה, מספיקים כדי לחמוק מהגורל. הטייקונים שקפאו באוקיינוס האטלנטי כשבבטנם שמפניה וקוויאר... התזמורת שהמשיכה לנגן עד הסוף... קריאת SOS הראשונה בהיסטוריה... השרירות האכזרית של הטבע שבמהלומת קרחון אחת שמה קץ לשאיפותיהם ולעתידם של אלפים.
עלתה לראשונה עם תלמידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב במסגרת פסטיבל עכו 1992 ובגרסה שנייה עם תלמידי ניסן נתיב 2010 כהצגת שנה ג', המשיכה בצוותא כהצגת פרינג' וזכתה בצוותא בשני קיפוד הזהב 2012, על עבודה קבוצתית ועיצוב תלבושות (מורין פרידמן).
"הצגה רעננה ומרתקת ברעיונות שופעים המרכיבים את סיפור הטביעה הקולוסלית, תנועה מעוצבת לפרטי פרטים, טקסטים ושירים מדודים היטב, עיצוב מדויק וחי מאוד של הדמויות הרבות. חמישים דקות של פיוט בימתי שיודע להשתמש בהומור טוב כדי לספר סיפור השט על גלים של חדווה אל סופו הטראגי."
[15]
פרסים
1991 – פרס ראשון, תיאטרונטו, הצגת יחיד "שלאף שטונדה".
1996 – שמונה פרסים להצגה "הקץ של העץ", בכלל זה פרס הבימוי לדניאלה מיכאלי, פסטיבל חיפה להצגות ילדים.