היין היווה חלק משמעותי במסגרת החקלאות במהלך ההיסטוריה של ארץ ישראל. גידול הגפן וייצור יין התקיימו באזור כבר בתקופת הברונזה, הגפן היוותה חלק משבעת המינים המאפיינים את ארץ ישראל, ותושבי הארץ המשיכו לגדל אותה לאורך השנים. ייצור היין תפס מקום מרכזי במיוחד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במאה ה-19 וה-20. היין מהווה ענף פעיל במדינת ישראל גם כיום, ושוק היין כולל יינות מיקבים ותיקים, יקבים מסחריים גדולים וקטנים ויקבי בוטיק.
היסטוריה
באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון מיוחס לנח: ”וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר” (בראשית פרק ט', פסוקים כ'-כ"א).
במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי, בשל תנאי האקלים האופטימליים לגידול גפנים. סגנון הבנייה החד קומתי שטוח הגג איפשר לבעלי הבתים לטעת גפן אשר השתרגה על סוכה שנבנתה על הגג ויצרה צל. רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות שגידלו. מלבד זאת גתות לדריכת ענבים, המעידות על כרמים גדולים, הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בארץ ישראל. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ. ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד. (ברושי, 1985). באזור ההר הפכה גפן היין לגידול מרכזי ובמרחב זה נותרו אלפי גתות במגוון צורות.
חוקרים כיום סבורים שהיין היה אחד התוצרים החשובים ביותר בארץ ישראל והמזרח הקרוב כולו בתקופה הביזנטית. כותבים בני התקופה מתארים את אשקלון ואת עזה כמרכזי סחר חשובים בדרום הארץ שייצאו יין לרחבי האימפריה. הירונימוס כתב כי הנוף הארץ ישראלי בזמנו היה רווי בכרמים. קרוב לוודאי שהכנסייה, שהחזיקה באדמות רבות באזור, הייתה יצרן יין מרכזי, ועדויות ארכאולוגיות לכך נמצאו בשרידי גתות בחורבת חשק (ליד עכו) בחורבת בית לויה (ליד בית גוברין) וכן במקומות נוספים בארץ. היינות הארץ ישראלים שהכיר המשורר קוריפוס (אנ'), שחי במאה ה-6 לספירה, היו יינות לבנים, קלים ומתוקים.[1] מקורות תלמודיים מאותן שנים מזכירים עשרות סוגי יין. במהלך התקופה הביזנטית התפתחה גם תעשיית היין בערי הנגב. שרידי כרמים המבוססים על מי שיטפונות ונגר עילי פרושים בהר הנגב. ובערים דוגמת עבדת ושבטה נתגלו מבני גתות משוכללים וגדולים. ביבנה התגלה מפעל יין גדול ממדים מהתקופה הביזנטית.[2]
לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, במאה השביעית, הצטמצמה תעשיית ייצור היין בארץ ישראל, בשל התנגדות האסלאם לשתיין יין (ראו לקמן). כרמים רבים נעקרו, ובמקומם ניטעו כרמי זיתים. אולם, על אף זאת, למעשה המשיכה הפקת יין עד לתקופה הממלוכית.[3] במקומות מסוימים, ובעיקר באזור הר חברון, התפתחה תעשיית דבש ענבים (דיבס) שעשתה שימוש חלופי, לא-אלכוהולי, בענבי הכרמים ששרדו באזור.
בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, היה גידול הגפנים ענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. לא בשל חשיבותו הכלכלית – ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב – אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשייה הציונית להפרחת השממה.
ב-1870, עם ייסוד מקוה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים.
בשנת 1887 הוקם היקב בראשון לציון, שבמשך שנים רבות היה היקב הגדול בארץ ישראל. היקב תרם רבות להתפתחות המושבה, אבל שנים אלה בתולדותיה מתאפיינות במאבקים מרים בין פקידי הברון רוטשילד, שהתנכרו להם עד שהגיעו הדברים, ב-1887, לידי מרד ממש. יקב נוסף שפעל בשיטות צרפתיות הוקם בזכרון יעקב. מרגע פתיחתם ועד למלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים וליקבים הוותיקים ששוכללו והתווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקוה ישראל.
עם התפתחות ענף היין בעולם החדש ובעיקר בארצות הברית ובאוסטרליה, נאלצה גם התעשייה הארצישראלית לשדרג את מוצריה והחלה לייצר יינות איכותיים.
סוגי הגפן הנפוצים בארץ מושפעים מסדרה של "החלטות היסטוריות" שקיבל הברון רוטשילד וצוות המומחים שלו שהגיעו לכאן מצרפת בסוף המאה ה-19. לפלסטינה המדברית ים-תיכונית הובאו גפנים מסוג קריניאן, גרנאש ואליקנט. גפנים אלה נפוצות בדרום צרפת וידועות בחוסנן לעומס חום גבוה, אך היינות המופקים מהן אינם נחשבים באיכות משובחת. מזנים אלה מייצרים את יינות הקידוש ואת היינות השולחניים הזולים.
גפנים אלה מורישים את מקומם כיום לזני הקברנה, המרלו והסירה המשובחים יותר. תהליך ההחלפה הוא איטי, בשל הצורך להתאים את המיקרו-אקלים הטוב ביותר לכל אחד מהזנים העדינים יותר. גורם חשוב בהאצת תהליך ה"שדרוג" הוא יצירת ביקוש גבוה ליינות האיכותיים.
שוק היין הישראלי
בקבוקי יין ישראלייקבי בוטיק בישראל מציעים סיורים וטעימותיקב ומרכז מבקרים ביקב בגוש עציון, 10/06
בשנות ה-90 של המאה ה-20 שוק היין בישראל נפתח לייבוא. נוצרה תחרות עם היקבים המקומיים וגברה הדרישה ליינות איכותיים. בשנת 2013 דיווחו 40% מהישראלים בסקר שנערך עבור יקבי כרמל כי הם שותים יותר יין מבעבר.
ע"פ צחי דותן, מנכ"ל מועצת הגפן והיין בישראל נכון ל-2019 ישנם כ-300 יקבים בארץ, אבל יקבים המייצרים כמויות מסחריות הם קצת יותר מ-20. ההערכה היא שמעל ל-90% מענף היין בארץ הוא כשר.
בארץ מייצרים כ-60 טון ענבי יין בשנה הגדלים בכ-55,000 דונם כרמים. כ-40,000,000 בקבוקי יין, וכ-12,000,000 בקבוקי מיץ ענבים. ייצוא היין של ישראל הוא בעיקר לקהילות היהודיות בארצות הברית (62%) ואירופה (28% - צרפת, אנגליה, קנדה, פולין, גרמניה, בלגיה, איטליה, רוסיה, הולנד). כמו כן חלק מהיקבים מייצאים גם לסין, יפן ולמדינות שלא בהכרח מחפשות יין כשר"[5].
נכון לשנת 2022 עמדו הכנסות שוק היין הישראל על 2.15 מיליארד ש"ח. 60% מהייצור הוא של יין אדום, 30% של יין לבן והשאר הוא של יין רוזה או מבעבע.[6]
בישראל ישנם ארבעה בתי ספר ללימוד מקצוע הכורמות והייננות והם: בית הספר למקצועות הכרם ויין במכללת אוהלו, תוכנית ללימודי יין במכללת תל חי, המרכז למקצועות היין במכללת רמת גן, והפקולטה לחקלאות ברחובות[7].
את היקבים בישראל נהוג לחלק קטגורית בהתאם לגודלם כלומר לכושר הייצור שלהם[8][9].
יקבים גדולים - מעל מליון בקבוקים בשנה.
יקבים בינוניים - מאות אלפי בקבוקים בשנה
יקבים קטנים/(יקבי בוטיק[10]) - עד מאה אלף בקבוקים בשנה[11][12] ושטח יקב שאינו עולה על 500 מ"ר[13].
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להשלים את ההיסטוריה של יקבי הבוטיק בישראל, חלוצי יקבי הבוטיק, ההבדל והחידוש בינם לבין תוצרת היקבים הגדולים, מידת התפוצה של יינות הבוטיק מישראל בעולם ולאילו יעדים, יקבי הבוטיק הבולטים מבחינת וותק, ייצוא ועוד.
מעל ל-200 יקבים בישראל הם בינוניים או קטנים, וחלקם מכונה לעיתים קרובות "יקבי בוטיק". נכון ל-2021 היין המיוצר בהם מהווה כ-12% מצריכת היין הכוללת בישראל.
בטבלה הבאה מפורטים יקבים בינוניים וקטנים בישראל, בהם גם יקבי בוטיק.
^זהר עמר, תהליכי התאסלמות ואיסלום ביהודה ושומרון בימי הביניים והשפעתם על ענף ייצור הגפן ועל ייצור היין, מחקרי יהודה ושומרון רביעי, תשנ"ד, עמ' 247–261..
^ההגדרה של יקבי בוטיק איננה הגדרה רשמית והיא משמשת בעיקר לצורכי מיתוג המציין טיפול אישי בתוצר, הנגשת היינות למבקרים בכרם ועוד. מקובל להשתמש בהגדרה זו בעיקר ליקבים קטנים העונים לתנאים מסוימים. לעיתים גם יקבים בינוניים נקראים יקבי בוטיק-גדולים. ולעיתים גם יקבים זעירים נקראים יקבי בוטיק. גם יקבים גדולים עשויים למכור יינות בוטיק.
_-_Bottling_of_Wine_at_Zichron_Yaacov.jpg)
