האנטילופה ההודית פעילה בעיקר בשעות היום, והיא חיה בדרך כלל בקבוצות או בעדרים גדולים המורכבים מזכר דומיננטי ונקבות. אנטילופה זו שוכנת בסוואנות ובאזורים מיוערים בדלילות, ובית גידולה מושפע לרוב מהקרבה למים. במהלך עונת הרבייה, הזכרים מתקבצים בזירת החיזור ונאבקים על שטח הליבה כדי להגדיל את הסיכוי שלהם להתרבות עם הנקבות. האנטילופה ההודית היא אצנית מהירה ביותר; בריצה לטווח קצר היא נמצאת במקום רביעי מבין היונקים המהירים בעולם, ובריצה לטווח ארוך היא נמצאת במקום השלישי בעולם לאחר הדלגן והאנטילוקפרה האמריקנית.[3] היא גם מסוגלת לבצע זינוקים מרהיבים בתופעה המוכרת כדלגנות. הטורף העיקרי שלה כיום הוא הזאב ההודי המסוגל להתחרות בה, ובעבר גם הברדלס האסייתי בטרם הוכחד מהאזור.[4]
היא מצויה בעיקר בהודו, אף שבעבר הייתה מצויה גם במרבית המדינות הגובלות בהודו.[5] בתחילת המאה ה-20 הייתה האנטילופה ההודית במצב שימור מאוים, בשל ירידה דרסטית במספרים בעקבות ציד ואובדן בתי גידול, אך כיום השתפר מצב שימורה.[6] האנטילופה ההודית תופסת מקום חשוב בדת ההינדואית, והיא הובאה למדינות רבות מחוץ לתחומי תפוצתה בשל היותה פופולרית בציד.[7]
אטימולוגיה ושמות
השם המדעי של האנטילופה ההודית הוא Antilope cervicapra. השם של הסוג נובע מהמילה הלטיניתantalopus ומשמעותו היא "עיני פרח" בהתייחסו לעיניים היפות של האנטילופה. השם הספציפי של המין – cervicapra – מורכב מהמילים הלטיניות cervus (אייל) ו-capra (עז) בהתייחסו לדמיון לכאורה לפרסתנים הללו.[4] הכינוי הנפוץ באנגלית – בלאקבָּק (Blackbuck)[8] – פירושו אנטילופה שחורה או צבי שחור בהתייחס לצבע הכהה של הזכרים בחלק העליון של הגוף. השימוש המוקדם ביותר בשם זה בספרות המדעית היה בשנת 1850. שם נוסף בשימוש נפוץ הוא אנטילופה הודית על שם תפוצתה העיקרית, אשר נבחר על ידי האקדמיה ללשון העברית כשמה הרשמי.[9] כינויים אחרים בהודו כוללים: קאדיאל, קאלה חירן, קרישנה חירג' וקרישנאסאר בהינדית, קרישינה ג'ינקה בטלוגו ואיראלאי מען בטמילית.[10][11]
לאנטילופה ההודית שני תת-מינים מוכרים, ויש הסוברים שהם עשויים להיות מינים עצמאיים:[17][18]
אנטילופה הודית מזרחית (A. c. cervicapra) – תוארה בשנת 1758. היא מצויה בדרום, במזרח ובמרכז הודו. נבדלת בכך שטבעת העין הלבנה של הזכרים צרה יותר, והפס השחור שעל הרגל מוגדר היטב ומתפשט לכל אורך הרגל.
אנטילופה הודית מערבית (A. c. rajputanae) – תוארה בשנת 1927. היא מצויה בצפון-מערב הודו. בעונת הרבייה יש לזכרים גוון אפור באזורים הכהים. טבעת העין הלבנה של הזכר הוא צר מעל העין ואת פס הרגל מוגדר היטב ומגיעה לכל אורך הרגל.
תיאור ואנטומיה
קרניים
זכרי האנטילופה ההודית ידועים בזוג הקרניים הספירליות שלהם, שהן גדולות וארוכות ודומות לחולץ פקקים, ולהן 3–5 פיתולים.[4] הן נמצאות בחלק העליון של המצח בין האוזניים. בדומה לדישון, הקרניים של האנטילופה ההודית נראות ישרות יחסית למרות הפיתולים ואין להן צמיחה מסולסלת כפי שיש ליעל בורג או לקודו גמלוני. אורך הקרניים הממוצע הוא 35–75 סנטימטרים (14–30 אינץ'), אף על פי שאורך הקרניים המרבי שנרשם בטקסס אינו עולה על 58 ס"מ.[19] הקרניים של האנטילופה ההודית צומחות לכיוון מעלה ולצדדים – מה שנראה מלפנים בצורת V.[19] לכל אורכן של הקרניים ישנם רכסים טבעתיים שמספרם עשוי להגיע ל-20 ויותר. צבע הקרניים הוא ארד–אפרפר בחלק התחתון, והוא מתכהה בהדרגה בחלק העליון לשחרחר או כחלחל. בחלקים הצפוניים והמערביים של הודו הקרניים נוטות להיות ארוכות ומפותלות יותר אצל זכרים.[18] אף על פי שהקרניים כאמור מזוהות אך ורק עם הזכרים, נקבות עשויות לפתח לעיתים רחוקות קרניים.[19]
כסות ומראה חיצוני
הפרווה של האנטילופה ההודית דקה וקצרה בהתאם לבית גידולה הלח. צבע הפרווה משתנה בחדות בין הזכרים לנקבות כדלהלן:[4] אצל נקבות ולעופרים המראה הכללי הוא חום–צהבהב או כתמתם בהיר, עם נטייה להתכהות מעט לאדמדם בגב ובמצח ולהתבהר לצבע חולי בצוואר, בצלעות, בשוקיים ובפנים. בין הגב הכהה לצלעות ישנו פס לא מוגדר בצבע חול חיוור בדומה לצבי גראנט. הפרווה של הזכרים לעומת זאת, מתחילה להתכהות מגיל מסוים לחום שזוף, חום כהה, ולבסוף עד לחום שוקולד או שחורפחם; צבעם של הזכרים הופך לכהה ואפל יותר עם הגיל. גרונן של הנקבות לבנבן לעומת הגרון השחור של הזכרים. למרות ההבדלים הבולטים בצבע, הזכרים והנקבות די זהים במובנים רבים: אצל שניהם המותניים, הגחון, החזה, העכוז והמפשעה בצבע לבן בוהק, ולשניהם יש רצועות שצבען כצבע הגוף אשר נמשכות מהכתפיים עד לברך וחוצות את האזור הלבן. עם זאת, אצל הזכרים הצבע השחור בולט היטב לעומת הלבן בשל הניגודיות שלהם בעוד שאצל הנקבות צבעי החום–חולי והלבן מתמזגים יחסית.[5]
את הזכר ניתן לזהות ממרחקים בשל צבעיו הייחודיים הגורמים לו להיראות כאילו נצבע מחצה שחור ומחצה לבן, בעוד שלנקבה יש הסוואה מעולה בסוואנה ההודית שצבעי פרוותה הפשוטים מתמזגים איתה. נוסף על האמור לעיל, הזכר נבדל מהנקבה בסימוני הפנים הבולטים שלו: בעוד שלנקבה פנים חומות עם עיגולים לבנים דהויים סביב העיניים וכתם לבנבן סביב השפתיים, הזכר מרשים ביופיו בכך שיש לו טבעות לבנות ענקיות סביב העין אשר גולשות מעט לחרטום, ובשילוב עם הפנים השחורות הן נראות כמסיכה טבעית; בנוסף, לזכר יש כתם לבן גדול ובולט סביב הלוע והסנטר, ואוזניו לבנות לחלוטין. תופעות מלניזם ולבקנות, נצפו שתיהן בקרב האנטילופה ההודית בבר, והן מתאפיינות בפרווה שחורה או לבנה לגמרי בהתאמה.[20][21]
אנטילופה הודית בשלבי התפתחותה
עופר
נקבה בוגרת
זכר מתבגר
זכר בוגר
מורפולוגיה ומידות גוף
האנטילופה ההודית היא אנטילופה בגודל בינוני. הגובה שלה בכתפיים הוא 74 עד 84 ס"מ והאורך המלא של הראש והגוף הוא 100 עד 120 ס"מ. משקל הזכרים הממוצע הוא 38 ק"ג, אך האוכלוסייה של האנטילופות בטקסס מגיעה עד למשקל של 57 ק"ג.[19] הנקבות קלות יותר מהזכרים ושוקלות 20–33 ק"ג או 27 ק"ג בממוצע. הדו-צורתיות הזוויגית אצל האנטילופה ההודית היא הבולטת ביותר בקרב האנטילופות לצד מינים כקובוס הנילוס או כאנטילופה טיבטית:[2] מעבר לכך שהזכרים כבדים וגדולים מהנקבות, צבע הפרווה שלהם כהה ביותר והם מתאפיינים בנוסף לכך בקרניים שנעדרות לרוב אצל הנקבות. מבנה גופה של האנטילופה ההודית צר ורזה[2] ומעניק לה מראה חינני ודמיון רב לצבי.[5]רגליה דקיקות וארוכות ומותאמות היטב לריצה מהירה ולקפיצות בדומה לאימפלה. פרסותיה עדינות ומחודדות[2] וזנבה הדקיק נראה כרצועת עור בולטת. אוזניה צרות וארוכות בדומה לצבי ואין להן חוש שמיעה טוב. הצוואר של הזכרים נראה עבה לעומת הצוואר הדק של הנקבות. הראש שלה בעל חרטום מוארך וצר והלוע קטן ודומה ללועו של הכבש.[2] הלשון דקה וצרה ובאורך של 125 מ"מ, והיא דומה לזו של סרו טאיוואני.[22] העיניים גדולות ובולטות עם יכולת ראייה מצוינת והאף קטן ובעל נחיריים מחורצים בדומה לצבאיים.
האנטילופה ההודית כשמה מוגבלת בתפוצתה להודו והיא בין בעלי החיים הייחודיים לתת-היבשת ההודית.[6] בעוד שבעבר היא הייתה נפוצה באלפיה, כיום העדרים הנראים קטנים יותר מבעבר ונפוצים בעיקר באזורים מוגנים. האנטילופה ההודית נכחדה בבנגלדש;[5] בנפאל, האוכלוסייה האחרונה שנותרה במדינה נמצאת באזור השימור של האנטילופה ההודית מדרום לפארק הלאומי בארדיה.[6] בשנת 2008, האוכלוסייה נאמדה ב-184 פרטים.[23] בפקיסטן, האנטילופה ההודית מופיעה מדי פעם לאורך הגבול ההודי–פקיסטני ואוכלוסייה שבויה נשמרת בפארק הלאומי לאל-סוהאנרה. חוקר הטבע האנגלי ויליאם תומאס בלנפורד תיאר את טווח התפוצה של האנטילופה ההודית בימים ההם בספרו "עולם החי של הודו הבריטית משנת 1891:[13]
האנטילופה ההודית שוכנת בסוואנות גבוהות, מישורים, סבכים קוצניים, חורשים, כרי דשא, קרחות יער ואזורים מיוערים בדלילות.[4]יערות נשירים יבשים למשל, הם בית גידול מועדף היות שיש בהם אספקת מזון קבועה וכן כיסוי מספיק של צמחיית סבך המותאמת עבור האנטילופה. בשל היותן תלויות במים, האנטילופות ההודיות מעדיפות אזורים שבהם יש מקורות מים זמינים וקבועים לאורך השנה; המים חיוניים לאנטילופה עד כדי כך שהיא עשויה לגמוע מרחקים גדולים כדי להשיג מים אף על פי שסתם כך היא אינה נוהגת לנדוד.[6] מאידך, אזור בעל אקלים קריר או גשום מדי אינו מתאים עבור האנטילופה ועל כן היא אינה מצויה באזורים גבוהים מאוד או ביערות טרופיים. למרות האמור לעיל, בקצה תת-היבשת ההודית האנטילופות ההודיות מצויות גם באזורים צחיחים כדוגמת המדבר ההודי הגדול (באזור הצפון המערבי) לצד קרובם הצבי ההודי,[6] וכן הן נראות לעיתים באזורי חופים ובאזורים הרריים בצפון-מזרח הודו. הטמפרטורות בתחומי מחייתה 20–36 מעלות צלזיוס וכמות המשקעים הממוצעת היא 500–2,000 מילימטר לשנה.
אקולוגיה והתנהגות
פעילות וארגון חברתי
בדומה לצבאיים אחרים, האנטילופה ההודית פעילה לאורך שעות היום, אם כי הפעילות מתמעטת בשעות הצהריים שאז הטמפרטורות חמות מן הרגיל והיא מעדיפה במקום זאת לנוח בצל.[2] בעונות קרירות היא עשויה להיות פעילה לסירוגין מהבוקר עד הערב. האנטילופות ההודיות חברותיות למדי: הן נמצאות בקבוצות קטנות של 5 פרטים עד עדרים גדולים של 50 פרטים,[4] והמבנה החברתי שלהן מחולק ל-3 סוגים: 1. עדרי נקבות וצאצאיהן עם זכרים נלווים. 2. עדרי זכרים צעירים ומתבגרים. 3. זכרים טריטוריאליים החיים לרוב בגפם בסמוך לעדר נקבות.[19]מחקר גילה כי גודל העדרים משתנה לעיתים קרובות (בקיץ למשל מספר הפרטים בעדר פוחת),[11] והמבנה החברתי מוכתב על פי זמינות המזון והאופי של בית הגידול. לעדרי אנטילופות גדולים יש יתרון על פני פרט בודד בכך שהם מזהים בנקל יותר סכנות וטורפים, ובשל כך שעות הפעילות שלהם באתרי האכלה רבות יותר. החיסרון הבולט של העדרים הוא הצורך בכמות מספקת של מזון שתכלכל את העדר כולו, כך שעדרים כאלו נאלצים לנדוד על פני שטחים גדולים בחיפוש אחר מקורות מחייה.[27]
ריצה ודלגנות
האנטילופה ההודית היא אצנית מצטיינת עם מהירות ריצה של 50 מייל לשעה (80,450 מטרים לשעה – קצת יותר מ-80 קמ"ש; לעיתים היא עשויה להגיע למהירות של 96 קמ"ש),[28] ובכך היא נמצאת במקום רביעי מבין היונקים המהירים בעולם לאחר הברדלס.[3] יתרונה על הברדלס הוא יכולת הסיבולת שלה לטווח ארוך כשהיא מסוגלת להתמיד במהירות זאת למשך 15 קילומטר,[2] ועל פי מדד זה היא האצנית המהירה בעולם לאחר קרוביה הדלגן והאנטילוקפרה האמריקנית; מסייעים לה בכך גופה הרזה והצר ורגליה הדקיקות והארוכות. נוסף על יכולת הריצה שלה, האנטילופה ההודית היא קפצנית מעולה המסוגלת להתרומם באוויר לגבהים של 2 מטר ומעלה,[29] ובכל קפיצה כזאת היא מסוגלת לגמוע מרחק של 6 מטרים (20 רגל).[30] על מנת לבצע קפיצות גבוהות כאלו, האנטילופה ההודית משתמשת באנרגיה האצורה בגידים הארוכים ברגליה ובעמוד השדרה כאשר היא מתכופפת טרם הקפיצה, ובאמצעותה היא מזניקה את עצמה לגובה פעם אחר פעם כשבהיותה באוויר הרגליים נמתחות ועמוד השדרה מתיישר.[31] כאשר פרט בעדר מבחין בסכנה קרובה, הוא מבצע זינוק גבוה לצד סדרת דילוגים קטנים יותר בתופעה הידועה כדלגנות – ככל הנראה כדי לאותת לעדר להיזהר. בעקבותיו העדר פותח בריצה מהירה אל מחוץ לטווח הסכנה.[32][4] עם זאת, יש חוקרים הסבורים שמטרת הדילוגים המרשימים איננה אלטרואיסטית אלא לאותת לטורף שהפרט המדלג הוא כשיר, חזק ומהיר במיוחד ולכן מוטב לו לבחור מטרה קלה יותר למרדף. האנטילופות ההודיות נוהגות גם לזנק מעל מכשולים או מעל דרכים סלולות בבית גידולן.
כיתר הפריים, האנטילופה ההודית היא צמחונית, והיא משויכת לאוכלי עשב מאחר שתזונתה העיקרית מבוססת על עשבים נמוכים ודשא קצר.[5] תזונתה כוללת בין השאר גם שיחים, דשא שערוני הררי (מהדגניים), עלים וענפים של ינבוט (Prosopis – מהמימוסיים), אלון ירוק וכן ניצנים ופירות. היא נצפתה מדי פעם כשהיא ניזונת מעצי שיטה במדבר צ'וליסטאן, ובשבי הוחזקה על תזונה שמבוססת משיבולת-שועל ותלתן.[33] מחקר שנערך בפארק הלאומי בלאקבוק בגוג'ראט, הראה כי עשב הינדי (Dichanthium annulatum – משמש בעיקר כמספוא) מהווה לא פחות מ-35% מהתזונה שלהן. צריכת המזון של האנטילופה ההודית בקיץ נמוכה יותר מבחורף בשל העדר מקורות מזון טובים ומזינים, ואחת ההשלכות מכך היא שהאנטילופה מקבלת חלבונים גולמיים ברמה נמוכה מאוד - אפילו מתחת לכמות המינימלית הנדרשת. בחורף לעומת זאת צריכת החלבונים גבוהה בשל מקורות מזון זמינים בשפע. הפירות של ינבוט יוליפלורה נאכלים על ידי האנטילופות ההודיות לעיתים קרובות, ובשל כך הן עשויות לשחק תפקיד חשוב בהפצת זרעי העץ באמצעות צואתן.[34] הינבוט הופך למקור מזון חשוב במיוחד כאשר העשבים נדירים.[35] האנטילופה ההודית צורכת מים באופן קבוע וזהו אחד הגורמים המשפיעים על בחירת בית הגידול. בעבר לעומת זאת שררה הנחה מוטעית שהאנטילופה ההודית אינה זקוקה כלל למים, ונטען שהסיבה האפשרית לכך היא שהאנטילופה מסוגלת להזרים חזרה לגופה את החנקן מבלי להפריש אותו בשתן.[2]
טורפים
אוכלוסיית האנטילופה ההודית מושפעת קשה מאסונות טבע כדוגמת שיטפונות, בצורות ומגפות, שמהם היא עשויה להתאושש רק לאחר 5 שנים. הטורפים העיקריים והקטלניים של האנטילופה הם זאבים הודים ודהולים, שמותאמים אף הם לריצה מהירה; הזאבים ההודים, שצדים בלהקות, נוהגים להטעות את האנטילופות כשאחד מהם מגיע מהחזית ומניס את העדר לעבר זאב אחר האורב בסבך.[36]טורפים אחרים פחות שכיחים הם נמרים הודים, כלבי פאריה, ובעבר גם ברדלסים אסייתים בטרם נעלמו מהאזור.[37]טיגריסים בנגליים ואריות אסייתים הם טורפים נדירים יחסית של האנטילופה.[4] העופרים נטרפים בנוסף גם על ידי תנים זהובים, קרקלים וטורפים קטנים אחרים. במדינות מחוץ לתחומי תפוצתה המקוריים, האנטילופה ההודית עשויה להוות טרף עבור פומות ההרים, יגוארים וכלבי דינגו. חוש השמיעה והריח של האנטילופות אינו מפותח דיו, ועל כן הן מסתייעות בחוש הראייה המעולה שלהם כדי לאתר עצמים זרים בסביבתן.[2] אף על פי שהן שקטות בדרך כלל, הנקבות עשויות להפיק צליל שריקה כדי להזהיר מפני טורף. האנטילופה ההודית סובלת במידה מסוימת מטפילים כדוגמת כינים, קרציות וזבובים.[38][39]
טריטוריאליות וחיזור
הזכרים בדרך כלל מאמצים את התנהגות הלֶק כטקטיקה למשוך נקבות לצורך רבייה. שטחי הלק נוצרים על ידי זכרים גדולים בחפיפה לשטח של עדר נקבות, והם ממוקמים לרוב בבתי גידול עם אספקת מזון טובה כדי להבטיח שהנקבות תבואנה אליו.[40] הזכרים מגינים מפני מתחרים על משאבי המזון בשטחם אשר משתרע בגודלו מ-1.2 דונמים (1,200 מטרים רבועים) ועד 12 דונם, ומנסים לשפר את מעמדם ולכבוש את אזור הליבה.[19] השטחים מסומנים בריח על ידי הפרשות מהבלוטות הפרוביטאליות שבעין ומהבלוטות שבקרסול[41] וכן על ידי שתן וצואה.[2] בעוד שזכרים אחרים אינם מורשים להיכנס לשטח, לנקבות מתאפשר לבקר בו בחיפוש אחר מזון – במהלכו הזכר מנסה להזדווג עימן. תופעת הלק היא אסטרטגיה תובענית מאוד, שכן הזכרים המגינים על שטחם בקנאות נאלצים לספוג פציעות רבות, ומסיבה זאת שטחים כאלו נתפסים רק על ידי זכרים מבוגרים, דומיננטיים וחזקים. זכרים חלשים שאינם דומיננטיים אינם מורשים לגשת לנקבות ועל כן הם מנסים להזדווג עימן בכוח בשולי הלק.[42] הזכר הדומיננטי עשוי להגן על נקבותיו מפני זכרים אחרים.
במהלך היחום של הנקבות, הזכרים הופכים לאגרסיביים ותוקפניים כלפי בני מינם, והם מגינים על שטח הלק שלהם בקנאות מפני זכרים אחרים. הם נוהגים להשמיע במהלך עונת הרבייה נהמות רמות ונאקות,[2] ועוסקים תדיר בלחימה אכזרית של ראש בראש אשר כוללת לבד מהדחיפות ונעילת הקרניים גם האצה והתרסקות מהירה שלה תוצאות חמורות. פציעות רציניות וצליעות נפוצות מאוד במהלך העונה, והקרניים של היריבים עלולות להישבר מעוצמת הריסוק והדחיפות.[43] בטרם הקרב הזכרים משפשפים את מצחם באדמה ומכים באדמה עם פרסותיהם. התצוגה האגרסיבית של הזכר הדומיננטי בנוכחות זכרים אחרים או נקבות כוללת הנפת הצוואר והראש קדימה ומעלה, קיפול האוזניים וזקיפת הזנב. הזכר הדומיננטי רודף אחרי הנקבה כשאפו כלפי מעלה ובתגובה למגע עם ריח השתן שלה הוא מבצע את תגובת פלהמן. הנקבה מציגה את נכונותה לרבייה באמצעות נפנוף הזנב וחבטה עם הרגליים האחוריות על האדמה. התהליך כולו כולל ההזדווגות עשוי להימשך זמן רב (עד כ-6 שעות) לאחריהן הנקבה שוהה מעט בשטח כדי ללחך עשב והזכר נשאר לצידה זמן מה לפני שימשיך הלאה להזדווג עם נקבה אחרת.[11][44]
רבייה ומחזור חיים
האנטילופות ההודיות הנקבות מגיעות לבגרות מינית לאחר שמונה חדשים, אולם הן לא מזדווגות טרם הגיען לגיל שנתיים. הבגרות המינית של הזכרים מאוחרת יותר – בין שנה לשנה וחצי. הרבייה מתרחשת לאורך כל השנה; שיא הרבייה מתרחש לרוב במהלך האביב ובסתיו בטקסס,[19] ובהודו נצפו שני שיאי רבייה: מאוגוסט עד אוקטובר וממרץ עד אפריל.[11] כאמור, בתקופת הייחום של הנקבות הזכרים נעשים תוקפניים ונאבקים זה בזה על נקבות בזירת החיזור. הזכרים הדומיננטיים זוכים בנקבות ומזדווגים עימן.
ההריון נמשך בדרך כלל שישה חודשים,[45] לאחריהם נולד עופר יחיד בעל פרווה צהבהבה בהירה המסווה אותו היטב על רקע האדמה שסביבו. עופרים זכרים עשויים להיוולד עם כתם שחרחר על ראשם וצווארם.[11] העופרים מתפתחים במהירות, וכבר זמן קצר לאחר הלידה הם מסוגלים לעמוד ולרוץ. הנקבות מסוגלות להתרבות שוב כחודש לאחר ההמלטה.[19] העופרים שובבים ומבלים את רוב היום בפעילות גופנית. הזכרים משחירים בהדרגה ומקבלים צבע אפל מלא בסביבות השנה השלישית לחייהם.[4][11]
תוחלת החיים של האנטילופה ההודית היא בדרך כלל 10 עד 15 שנים; לעיתים נדירות עד 18 שנים.[4][2]
מצב שימור
לפני המאה ה-19 הייתה האנטילופה ההודית מפריס הפרסה הנפוץ ביותר בתת-היבשת ההודית, עם אוכלוסייה מוערכת בלא פחות מ-4 מיליון פרטים;[26] בתקופה זו הנשק החם טרם היה נפוץ בהודו, ובטרם עצמאותה של הודו בשנת 1947, האנטילופה הודית ניצודה בנסיכויות הודיות רבות יחד עם הצבי ההודי בעיקר בעזרת ברדלס אסייתי שבוי שעבר הכשרה מיוחדת. במהלך המאה ה-20, האנטילופה ההודית חוותה ירידה דרסטית במספריה כתוצאה מציד מוגזם שמקורו בשכיחות הנשק החם, וכן מחמת בירוא יערות וכיווץ בית גידול; עד 1964 מספריה בהודו הגיעו לשפל חסר תקדים של 8,000 פרטים בלבד, והיא הוכחדה כליל מפקיסטן ובנגלדש ובמקביל נכחדה מרוב נפאל עד שעמדה בפני סכנת הכחדה.[46] עם זאת, אוכלוסייתה של האנטילופה ההודית התאוששה מאז ושילשה את מספרה ל-24,000 פרטים בשנת 1970 בעקבות חוקים מחמירים; האומדן האחרון משנת 2000 העריך שישנן בסביבות 50,000 אנטילופות הודיות, כאשר המספרים הגדולים ביותר מצויים במדינות גוג'ראט, ראג'סטאן, פנג'אב, מאדהיה פרדש ומהאראשטרה. מלבד זאת ישנן עוד 35,000 פרטים בארצות הברית, ו-8,600 פרטים בארגנטינה[6] ומספר לא ידוע באוסטרליה ובמקסיקו.[26][24]
האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN) סיווג את האנטילופה ההודית בשנת 2003 תחת הקריטריון של מצב השימורקרוב לסיכון (NT), זאת משום שהיא הייתה כפופה ללחצים כבדים מצד גידול מתמיד באוכלוסיית האדם ובעדרים של בעלי חיים מקומיים העשויים להתחרות איתה על מקורות מזון, וכן מהקדמה הטכנולוגית שחודרת לבתי הגידול שלה; בשנת 2017, היא סווגה כמין ללא חשש (LC) על ידי הארגון, לאור הגידול במספריה באזורים מוגנים והסתגלותה לבתי גידול הנמצאים בשימוש חקלאי. אמנת CITES מניחה את האנטילופה ההודית תחת הנספח השלישי של האמנה לבקשת נפאל.[17] המשמעות לכך היא שהמסחר באנטילופה ובחלקי גופה מותר תחת היתר יצוא ופירוט מקור המין.[6]
בהודו, ציד של האנטילופה ההודית אסור על פי תוספת לחוק הגנת חיות הבר מ-1972.[47] האנטילופות מצויות במספר אזורים מוגנים במדינה כגון: שמורת הטבע קאימור (ביהר), הפארק הלאומי יער גיר, שמורת החי ולאוואדר (גוג'ראט), שמורת בלאקבוק ראניבנור (קרנאטקה), שמורת החובה ההודית הגדולה (מהאראשטרה), שמורת צ'אמבאל הלאומית, הפארק הלאומי ראנטאמבור, שמורת טאל צ'אפאר (ראג'סטאן), הפארק הלאומי גואינדי ושמורת החי לאוואנדו (טאמיל נאדו).[48][49][50] בנפאל, בעקבות הגנה נאותה, האוכלוסייה האחרונה שנותרה במדינה גדלה מ-9 פרטים בלבד ב-1975 ללמעלה מ-200 פרטים בשנת 2008. בפקיסטן מוחזקת בשבי אוכלוסייה לצורך רבייה (גרעין רבייה) אשר מיועדת בסופו של דבר להיות מושבת לטבע.[5]
גנטיקה
לאנטילופות ההודיות יש מספר לא אחיד של זוגות כרומוזומים. לזכרים יש 31–33, בעוד שלנקבות יש 30–32. לזכרים יש כרומוזום מין גדול במיוחד הידוע כ-XY1Y2. בעבר, כרוזומי מין גדולים במיוחד היו ידועים אך ורק בקרב מכרסמים, עד שבשנת 1968 התגלו גם אצל האנטילופה ההודית, וקודו הביצות.[51] גם כרומוזום X הוא גדול במיוחד אצל האנטילופה ההודית. בדרך כלל כרומוזום X מהווה 5% מהגנום, אך אצל האנטילופה ההודית הוא מהווה 14.96%. בתוך הכרומוזומים הגדולים במיוחד יש חלקים עם השהיה בשכפול ה-DNA.[52] הפולימורפיזםהחלבוני של האנטילופה ההודית נמוך יחסית בהשוואה לאנטילופות אחרות משבטה, ומייחסים זאת להתפתחות אבולוציונית מהירה של הפֵנוֹטִיפּ האוטפומורפי (אנ') שלה.[53]
בתרבות ההודית והמודרנית
לאנטילופה ההודית יש אסוציאציות רבות עם התרבות ההודית. שרידי עצמותיה שנמצאו באתרים היסטוריים כמו דהולווירה בגוג'ראט ומהרג'ארה בבלוצ'יסטן, מעלים השערה שייתכן והיא שימשה כמקור מזון בתרבות עמק האינדוס (1700–3300 לפנה"ס).[54][55] האנטילופה ההודית מתוארת באופן קבוע בציורים מיניאטוריים מתקופת האימפריה המוגולית (המאה ה-16 עד המאה ה-19), לעיתים קרובות, כחיה שניצודה בציד מלכותי באמצעות ברדלסים.[56] תושבי הכפרים בהודו ונפאל אינם פוגעים בדרך כלל באנטילופה, וקבוצה דתית הקרויה "בישנוי" שחיה במדבר טר מספקת לה הגנה כחלק מהאמונה שפגיעה בטבע פירושה פגיעה עצמית.[57] האנטילופה ההודית הוכרזה כחיית המדינה של אנדרה פרדש.[10]
האנטילופה ההודית מוזכרת בכתבי סנסקריט כמו "הקרישנה מריג";[58] על פי המיתולוגיה ההינדואית, האנטילופה נושאת את המרכבה של האל קרישנה. היא נחשבת לאחד מהמרכיבים של ואיו (אל הרוח), סומה (משקה אלוהי), וצ'אנדרה (ירח אלוהי). בדומה לכך בטמיל נאדו, היא נחשבת כמרכיבה את אלת המלחמה והניצחון – קוראוואי.[57] בראג'סטאן רווחת האמונה שהאלילה – קרן מאטה מגינה על האנטילופה ההודית.[57] בכתבי היצ'נוואקייה סמרטי, הפילוסוף ההודי יצ'נוואקייה מצוטט באומרו: "יש לבדוק באיזו ארץ נמצאת האנטילופה שחורה כי על פי הדהרמה היא חייבת להיות קיימת באזור", והדבר מעלה סברה שמנהגים דתיים מסוימים כמו הקרבת קורבנות, לא היו נעשים במקומות שהאנטילופה ההודית לא נמצאה באופן טבעי.[59] העור של האנטילופה ההודית (קרישנאג'ינה בהינדית), נחשב למקודש בעיני ההינדואיזם. על פי כתבים הינדים, רק לברהמינים (כמרים–מורים), סאדוס (סגפנים קדושים), מתרגלי יוגה ונזירים בודהיסטים מותר לשבת עליו.[57] בעבר השתמשו באנטילופה ההודית בשלטי אצולה של נסיכויות הודיות רבות.[60]
הבשר של האנטילופה ההודית נחשב לטעים ויקר, והוא מבוקש ביותר ברחבי טקסס. בחלב האנטילופה יש 6.9% חלבון, 9.3% שומן ו-4.3% לקטוז.[61] באזורים מסוימים בהודו, מספרי האנטילופה ההודית גבוהים במיוחד, ובסמוך לאזורים חקלאיים היא הופכת למזיק קבוע לגידולים – מה שגורם לאיכרים לצוד אותה באופן לא חוקי כדי למנוע את הנזק;[62] עם זאת, הנזק שנגרם על ידה קטן בהרבה מהנזקים שנגרמים על ידי הנילגאי.[63] האנטילופה ההודית הובאה על ידי האירופאים לאזורים שבהם לא הייתה נפוצה בעבר כמו ארצות הברית, אוסטרליה וארגנטינה, זאת בשל הפופולריות שלה בצידספורטיבי; במקומות מסוימים היא הסתגלה היטב עד שהיא מוגדרת כמין פולש המהווה סכנה עבור הפלורה המקומית (קווינסלנד למשל).[26] כן ניתן לראותה בגני חיות רבים ברחבי העולם.
Mahesh Bashistha, Bal Krishna Neupane, Sanjay Nath Khanal Antilope Cervicapra Blackbuck in Nepal: Population Status, Conservation and Translocation Issues of Blackbuck in the Blackbuck Conservation Area, Bardiya, Nepal. Lap Lambert Academic Publishing GmbH KG, 2012-92 Pages