ב-1835, לאחר שהדמוקרטים השיגו את השליטה בסנאט, מינה ג'קסון את טוני במקומו של ג'ון מרשל כנשיא בית המשפט העליון. טוני כיהן כנשיא שקידם את זכויות המדינות, אך בית המשפט העליון בראשותו לא דחה את סמכות הממשל הפדרלי לרמה שרבים ממבקריו של טוני חששו ממנה. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 הוא כבר זכה להערכה רבה, וכמה מפקידי הממשל הנבחרים פנו לבית המשפט העליון ליישב את הוויכוח הלאומי בנוגע לעבדות. אף על פי שטוני לא החזיק עבדים בבעלותו, הוא זעם על המתקפות מהצפון על מוסד העבדות, והוא שאף לעשות שימוש בפסק הדין דרד סקוט כאמצעי להסרה אחת ולתמיד של סוגיית העבדות כציר עימות ברמה הלאומית. פסק הדין המנומק שלו הכעיס צפוניים רבים וחיזק את הרגשות נגד העבדות במפלגה הרפובליקנית. בבחירות לנשיאות של 1860 ניצח הרפובליקני אברהם לינקולן.
לאחר בחירתו של לינקולן, תמך טוני במדינות הדרום הפורשות, אך לא התפטר מתפקידו כנשיא בית המשפט העליון. במלחמת האזרחים הוא חלק על הפירוש הרחב של הנשיא לינקולן בנוגע לסמכות הרשות המבצעת. בפסק הדין אקס פארטה מרימן הוא קבע שהנשיא לא יכול להשעות את צו הביאס קורפוס. עם מותו של טוני ב-1864 הוא הושמץ מאוד בצפון, ונחשב עד היום לדמות היסטורית שנויה במחלוקת. פסק הדין דרד סקוט נחשב כאחד מהחלטות בית המשפט העליון הגרועות ביותר שניתנו אי פעם, אם כי חוקרים רבים רואים את ההיבטים האחרים של תקופת כהונתו של טוני באור חיובי.
ראשית חייו
רוג'ר טוני נולד במחוז קלברט שבמרילנד למייקל טוני החמישי. סב-סבו, מייקל טאני הראשון, התיישב ב-1660 במרילנד והמשפחה הייתה למשפחת בעלי אדמות קתולים בולטת.[1] מאחר שאחיו הבכור, מייקל טוני השישי, היה צפוי לרשת את המטע המשפחתי, עודד אותו אביו ללמוד משפטים. בגיל 15 הוא נשלח ללמוד בקולג' דיקינסון שבפנסילבניה, שם הוא למד אתיקה, לוגיקה, שפות, מתמטיקה ונושאים אחרים. לאחר סיום לימודיו בדיקינסון ב-1796 הוא למד משפטים באופן עצמאי בהנחייתו של השופט ג'רמייה צ'ייס באנאפוליס. ב-1799 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של מרילנד.[2]
נישואים ומשפחה
ב-7 בינואר1806 נשא טוני לאישה את אן פיבי צ'רלטון קיי, אחותו של עורך הדין והמשורר פרנסיס סקוט קי, מחברו של המנון ארצות הברית.[3] לזוג נולדו שש בנות. אף על פי שטוני בעצמו נשאר באמונה הקתולית, גודלו כל שש בנותיו על פי אמונתה האפיסקופלית של אן.[4] בשנות שירותו בממשל הפדרלי שכר טוני דירה, אך הוא ורעייתו החזיקו בבית קבוע בבולטימור. לאחר מותה של אן ב-1855 עברו טוני ושתי בנותיו הרווקות באופן קבוע לוושינגטון.[5]
ראשית הקריירה הפוליטית
לאחר שהתקבל ללשכת עורכי הדין של מרילנד, פתח טוני משרד עורכי דין מצליח בעיר פרדריק. בעידודו של אביו, הוא התמודד על מושב בבית הנבחרים של מרילנד מטעם המפלגה הפדרליסטית. בסיועו של אביו, ניצח טוני בבחירות, אך במסע הבחירות לבחירה מחדש הוא הפסיד. הוא המשיך להיות חבר בולט במפלגה הפדרליסטית במשך כמה שנים, עד שפרש ממנה על רקע תמיכתו במלחמת 1812. ב-1816 הוא ניצח בבחירות לכהונה של חמש שנים בסנאט של מרילנד.[6] ב-1823 הוא העביר את עסקיו המשפטיים לבולטימור, שם הוא זכה לפרסום בשל יכולות ההתדיינות שלו. ב-1826 ייצגו טוני ודניאל ובסטר את הסוחר היהודי סולומון אטינג בתיק שהתקיים בו דיון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-1827 מונה טוני כתובע הכללי של מרילנד.[7] הוא תמך באנדרו ג'קסון בבחירות לנשיאות של 1824 ובאלו של 1828. הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית של ג'קסון ושימש כמנהל מערכת הבחירות שלו במרילנד בבחירות של 1828.[8]
עמדתו של טוני בשאלת העבדות הייתה מורכבת. ב-1819 הוא שחרר את העבדים שהיו בבעלותו ואף העניק פנסיה לאלו שהיו זקנים מדי כדי לעבוד.[9] הוא הגן על כומר מתודיסטימתנגד העבדות שהואשם בהסתה להתקוממות עבדים כאשר גינה את העבדות בהתכנסויות. בטיעוני הפתיחה שלו בתיק זה, גינה טוני את מוסד העבדות כ"כתם בדמותנו הלאומית".[10]
חבר הקבינט
התובע הכללי
כתוצאה מפרשיית התחתונית שאירעה ב-1831, ביקש הנשיא אנדרו ג'קסון מרוב חברי הקבינט שלו להתפטר, כולל מהתובע הכלליג'ון מקפרסון ברין.[11] גקסון פנה לטוני כדי למלא את מקומו של ברין וטוני היה ליועצו המשפטי הבכיר של הנשיא. באחת מחוות הדעת המשפטיות שהוא כתב לנשיא, טען טוני שההגנות של חוקת ארצות הברית לא יכולות להיות מיושמות כלפי עבדים שחורים משוחררים. בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו הוא בחן מחדש את הסוגיה.[12] כמו קודמיו בתפקיד המשיך טוני לעסוק בעריכת דין באופן פרטי במקביל לכהונתו כתובע הכללי והוא שימש כיועץ המשפטי של עיריית בולטימור בתיק שנוהל בבית המשפט העליון של ארצות הברית והיווה ציון דרך משפטי, ברון נגד בולטימור (אנ').[13]
מזכיר האוצר
תחריט של טוני מתקופת כהונתו כמזכיר האוצר
טוני לקח חלק חשוב ב"מלחמת הבנק" (אנ'), שהייתה מאבק של הנשיא ג'קסון עם הבנק השני של ארצות הברית (אנ') (או "הבנק הלאומי"). שלא כמו שאר חברי הקבינט, טען טוני שקיומו של הבנק הלאומי מנוגד לחוקה ושעל ג'קסון לפעול לסגירתו. בגיבויו של טוני, הטיל ג'קסון וטו על הצעת חוק לחדש את הזיכיון של הבנק, שהיה אמור לפוג ב-1836.[14] מלחמת הבנק הפכה לציר המרכזי של הבחירות לנשיאות של 1832, שבהם הביס ג'קסון את הנרי קליי שתמך בבנק. התנגדותו ללא חת של טוני לבנק, בשילוב עם ניצחונו המוחלט של ג'קסון בבחירות, הפכו אותו כתובע הכללי לאחד מחברי הקבינט של ג'קסון הבולטים ביותר.[15]
לאחר הבחירות הסלים ג'קסון את מאבקו בבנק. כאשר סירב מזכיר האוצרויליאם ג'ון דואן לאשר את הוצאת הפיקדונות הפדרליים מהבנק, הדיח אותו ג'קסון ומינה במקומו את טוני.[16] טוני דאג להעברתם של הפקדונות מהבנק הלאומי אל בנקים מועדפים בזיכיון מדינתי, שנודעו בכינוי בנקי מחמד(Pet banks).[17] ביוני 1834 דחה הסנאט של ארצות הברית את מינויו של טוני כמזכיר האוצר והותיר אותו ללא תפקיד בקבינט.[18] היה זה המקרה הראשון שמועמדות לתפקיד בקבינט לא אושרה על ידי הסנאט.[19]
נשיא בית המשפט העליון
מינויו
על אף דחיית אישור מינויו של טוני כמזכיר האוצר על ידי הסנאט, בינואר 1835 מינה אותו ג'קסון למלא את מקומו של שופט בית המשפט העליון, גבריאל דובאל. מתנגדיו של טוני דאגו לכך שההצבעה על מועמדותו לא התקיימה לפני תום מושב הסנאט, וכך הפילו את מועמדותו. בבחירות לסנאט שהתקיימו ב-1834 וב-1835 גדל ייצוגם של הדמוקרטים בבית. ביולי 1835 הציג ג'קסון את מועמדותו של טוני להחליף את נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל שנפטר באותו חודש. אף על פי שמתנגדיו של טוני מהמפלגה הוויגית ניסו גם כעת להכשיל את מינויו, אושר המינוי במרץ 1836.[20] טוני היה לקתולי הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון.[21]
בית המשפט תחת נשיאותו
במהלך 35 שנות נשיאותו שלט ג'ון מרשל בבית המשפט העליון ביד רמה וחוות דעתו בפסק הדין מרבורי נגד מדיסון סייעה לו לבסס את מעמדם של בתי המשפט הפדרליים כזרוע שוות סמכות מול שאר רשויות הממשל. לתדהמתם של חסידי זכויות המדינות, פסיקותיו של בית המשפט בתקופתו של מרשל במקרים כמו פסק דין מק'קולק נגד מרילנד (אנ') אישרו את כוחם של החוק והממשל הפדרליים מול אלו של המדינות. ויגים רבים האמינו שטוני היה "שכיר חרב פוליטי" ודאגו בשל הכיוון שהוא יוביל אליו את בית המשפט העליון. אחד מבעלי בריתו העיקריים של מרשל, השופט ג'וזף סטורי, נשאר לכהן בבית המשפט כאשר טוני התמנה כנשיא, אך השופטים אשר מונו על ידי ג'קסון היו לרוב בבית המשפט. אף על פי שטוני עצמו הוביל את בית המשפט להלך רוח לטובת זכויות המדינות, לא דחה בית המשפט בראשותו את סמכות הממשל הפדרלי לרמה שממנו חששו ויגים רבים.[22]
פסק דין גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן
אחד התיקים המרכזיים הראשונים שבהם דן בית המשפט בנשיאותו של טוני היה פסק הדין גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן (Charles River Bridge v. Warren Bridge). ב-1785 העניק בית המחוקקים של מסצ'וסטס זיכיון לחברה שתבנה גשר על נהר צ'ארלס. ב-1828 העניק בית המחוקקים לחברה אחרת זיכיון לבניית גשר שני, גשר וורן, כמאה מטרים מעבר לגשר הראשון. בעלי גשר נהר צ'ארלס הגישו תביעה, בטענה שהזיכיון שהוענק להם נתן להם מונופול להפעלה של הגשרים באותו חלק של הנהר. עורך הדין שייצג את בעלי הגשר, דניאל ובסטר, טען שמדינת מסצ'וסטס הפרה את סעיף הסחר (אנ') כאשר התעלמה מהמונופול שאותו היא העניקה ללקוח שלו. התובע מטעם מסצ'וסטס, סיימון גרינלי, קרא תיגר על הפירוש של ובסטר לזיכיון, בציינו שבזיכיון לא ניתן במפורש מונופול לגשר נהר צ'ארלס. הוא טען שבעוד שסעיף הסחר מונע ממחוקקי המדינה להפר את ההוראות המפורשות של החוזה, יכול בית המשפט לפרש את תנאי החוזה במקרה שהם מתנגשים עם רווחתה הכללית של המדינה. טוני פסק לטובת מסצ'וסטס בנימוק שכל פירוש אחר עלול למנוע את פיתוח התשתיות, מאחר שבעלי הזיכיון האחר עלולים לדרוש פיצויים עבור שלילת זכויות המונופול המפורשות שלהם.[23]
פסק דין ראש עיריית ניו יורק נגד מילן
בפסק הדין "ראש עיריית ניו יורק נגד מילן" (Mayor of the City of New York v. Miln) משנת 1837 עתרו התובעים נגד חוק של ניו יורק שדרש מבעלי אוניות נכנסות לספק מידע על כל הנוסעים שהם הכניסו לארצות הברית, גיל, מצב בריאותי, מקום מגורים חוקי אחרון ועוד. השאלה שהובאה לפני בית המשפט העליון בראשותו של טוני הייתה אם החוק חותר תחת הסמכות שהעניקה החוקה לקונגרס לפקח על הסחר, או שהיה זה צעד משטרתי, כפי שטענה עיריית ניו יורק, שהיא בסמכותה הבלעדית של המדינה. טוני ועמיתיו ביקשו לאזן בין הסמכות הפדרלית לסמכות המדינתית, ופסקו לטובת עיריית ניו יורק.[24]
פסק דין בריסקו נגד בנק הקהילה של קנטקי
בפסק דין "בריסקו נגד בנק הקהילה של קנטקי" (Briscoe v. Commonwealth Bank of Kentucky), שנדון ב-1837 והיה התיק המשמעותי השלישי של טוני, הוא התעמת מול מערכת הבנקאות, במיוחד זו המדינתית. נושים ממורמרים דרשו את פסילתם של שטרות שהוצאו על ידי הבנק של קנטקי במהלך הבהלה של 1819 כדי לסייע לשיקום הכלכלה. הבנק נשען על ביטחונות אוצר קנטקי והערך של קרקעות ציבוריות שלא נמכרו, ומכל בחינה היו שטרות אלו מהסוג שנאסרו בחוקה הפדרלית. בריסקו דרש שמנפיקי השטרות יחויבו לשלם את החובות בשטרות בטוחים או במתכות יקרות ערך, כפי שהותנה בחוזים. פקידי הממשל של קנטקי טענו שהבנק החייב לא הנפיק שטרות מהסוג שנאסר בחוקה.
פסק דין זה הביא לידי ביטוי את השינוי בתחום הבנקאות והמטבע. פרק 1 חלק 10 של חוקת ארצות הברית אוסר על המדינות לעשות שימוש בשטרות, אך המשמעות המדויקת של שטר נותר לא ברורה. בפסק דין "קרייג נגד מיזורי" משנת 1830 פסק בית המשפט בראשותו של מרשל ברוב של 4 מול 3, שתעודות הלוואה נושאות ריבית הן שטרות והנפקתם בידי מדינות ארצות הברית מנוגדת לחוקה. עם זאת, במקרה של בריסקו, אישר בית המשפט את הנפקת השטרות על ידי בנק בעל זיכיון מהמדינה, אף על פי שהמניות, ההון והרווחים של הבנק היו שייכים למדינה והעובדים והמנהלים של הבנק מונו על ידי בית המחוקקים של המדינה. בית המשפט הגדיר באופן הצר ביותר את המושג שטר חוב כשטר שהוצא על ידי המדינה, על בסיס ביטחונות של המדינה, ושנועד לשמש כמטבע עובר לסוחר. מאחר שאת השטרות שבנדון ניתן היה לפדות על ידי הבנק ולא על ידי המדינה עצמה, הם לא נחשבו שטרות חוב מבחינת החוקה. בעקבות מתן התוקף החוקתי של שטרות הבנק, השלים בית המשפט העליון את המהפכה הפיננסית שהחלה על ידי סירובו של הנשיא אנדרו ג'קסון לחדש את הזיכיון של הבנק השני של ארצות הברית, והוא פתח דלת לשליטה רחבה יותר של המדינה בבנקים ובמטבע בתקופה שלפני מלחמת האזרחים. דעת שופטי הרוב, שטוני נמנה עליו, התאימה בדיוק לתוכנית הכלכלית של ג'קסון שהחזיק בדעה שהשטרות של בנק קנטקי לא היו שטרות מהסוג שנאסר בחוקה, אף על פי שהמדינה החזיקה בבעלותה את הבנקים והשטרות שימשו במדינה כהילך חוקי.[25]
פסק דין בנק אוגוסטה נגד ארל
בפסק הדין "בנק אוגוסטה נגד ארל" (Bank of Augusta v. Earle) שנדון ב-1839, הצטרף טוני לשבעה שופטים נוספים שהצביעו להפוך על פיה החלטה של בית משפט בדרג נמוך שאסר על תאגידים מחוץ לאלבמה לנהל פעולות עסקיות בתחומי המדינה. דעת הרוב של טוני קבע שתאגידים מחוץ לאלבמה (או כל מדינה אחרת) יכולים לבצע פעולות עסקיות בתחומיה כל עוד בית המחוקקים של המדינה לא העביר חוק מפורש שאוסר על כך.[26]
פסק דין פריג נגד פנסילבניה
בפסק הדין "פריג נגד פנסילבניה" (Prigg v. Pennsylvania), שנדון ב-1842, הסכים בית המשפט בראשותו של טוני לשמוע מקרה הנוגע לעבדות, עבדים, בעלי עבדים וזכויות המדינות. בית המשפט קבע שהאיסור החוקתי נגד חוקי המדינה שישחררו כל "אדם המוחזק לצורכי עבודה במדינה אחרת", אסר על פנסילבניה להעניש אדם ממרילנד שתפס שפחה לשעבר ואת הילד שלה, ולקח אותם בחזרה למרילנד ללא קבלת צו מבתי המשפט של פנסילבניה המאשר את המעשה. בחוות הדעת שלו בבית המשפט, טען השופט ג'וזף סטורי שלא רק שנאסר על המדינות להתערב באכיפת חוקי העבד הנמלט הפדרליים, אלא שגם נאסר עליהן לסייע לאכיפת חוקים אלו. בחוות דעת שהסכימה עם דעה זו, טען טוני שההבטחה החוקתית לזכויות בעלי העבדים לבעלות על הרכוש והאיסור בפרק 5 של החוקה כנגד מניעת עבדים מלשוב לאדוניהם במדינות הדרום, כופים על המדינות לאכוף את חוקי העבד הנמלט הפדרליים.[27]
בית המשפט בראשותו של טוני גם דן במקרה של עבדים שנלקחו בספינת העבדים לה אמיסטאד. השופט ג'וזף סטורי כתב בהחלטתו על זכויותיהם של אנשים חופשיים להגן על עצמם מפני צוות האונייה ולקבל את חירותם. טוני הצטרף לדעתו של סטורי שהתקבלה פה אחד, אך לא כתב את דעתו האישית בפסק הדין ארצות הברית נגד לה אמיסטאד.[28]
פסק דין תיקי ההיתרים
בפסק דין "תיקי ההיתרים" (License Cases) שנדון ב-1847 פיתח טוני את התפישה של "סמכות השיטור" (Police power) הוא כתב ש"במקרה בו מדינה מעבירה חוק להסגר, או חוק הקובע עונשים על עבירות, או חוק להקמת בתי משפט... בכל מקרה חוקים אלו מפעילים את אותה סמכות, רוצה לומר, כוח הריבונות, הסמכות למשול על אנשים ועל רכוש במגבלות השליטה שלה". תפישה רחבה זו של סמכות המדינה סייעה לספק הצדקה חוקתית לממשלות המדינות לקחת על עצמן תחומי אחריות חדשים, כמו ביצוע עבודות ציבוריות והקמתם של בתי ספר ציבוריים.[29]
פסק דין לותר נגד בורדן
דעת הרוב של טוני בפסק הדין "לותר נגד בורדן" (Luther v. Borden) שנדון ב-1849 סיפקה יסוד הגיוני חשוב להגבלת הסמכות הפדרלית השיפוטית. בית המשפט שקל בנוגע לסמכותו שלו להוציא פסיקות בנושאים שנראו כפוליטיים מעצם טבעם. מרטין לותר, סנדלר במקצועו, שהיה חלק מתנועת המרד הדורי (Dorr Rebellion), שפעלה לשינוי הקריטריון לזכות הבחירה ברוד איילנד מבעלות על קרקע (כפי שהיה בחוקת המושבה משנת 1663) לבעלות על רכוש בערך של 134 דולר, תבע את לותר בורדן, איש מיליציה של המדינה, על כך שביתו נבזז. לותר ביסס את תביעתו על הטענה שממשלת המרד הדורי הייתה הממשלה הלגיטימית ברוד איילנד ושמעשהו של בורדן כלפיו בביתו היה צעד פרטי ללא סמכות חוקית. בית המשפט של המדינה דחה את הטענה, באומרו שלא בוצעה שום הסגת גבול. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין. ההחלטה יצרה הבחנה בין שאלות פוליטיות לשאלות משפטיות. טוני עמד על כך ש"הסמכויות שניתנו לבתי המשפט על ידי החוקה הן סמכויות שיפוטיות, והן מוגבלות לתחום זה בלבד, שהוא תחום משפטי ולא פוליטי". דעת הרוב בפסק הדין פירשה את "סעיף האחריות" (Guarantee Clause) בפרק 4 חלק 4 לחוקת ארצות הברית. טוני קבע שעל פי פרק זה הקונגרס רשאי להחליט על הקמת ממשלה בכל אחת מהמדינות. החלטה זו הייתה בעלת חשיבות, בשל הדוגמה שהיא הייתה לריסון עצמי שיפוטי. דמוקרטים רבים קיוו ששופטי בית המשפט העליון יכירו בלגיטימיות של מובילי הרפורמה ברוד איילנד. עם זאת, סירובם של השופטים לעשות זאת, המחיש את עצמאותו של בית המשפט ואת הנייטרליות שלו באווירה הטעונה מבחינה פוליטית. בית המשפט הראה שהוא יכול להעלות את עצמו מעל הפוליטיקה ולקבל החלטות בעצמו.[30]
פסק דין ג'נסי צ'יף נגד פיציו
פסק הדין "ג'נסי צ'יף נגד פיציו", שנדון ב-1852, עסק בתחום המשפט הימי. תיק זה התייחס להתנגשות שאירעה בימת אונטריו ב-1847. מדחף הספינה "ג'נסי צ'יף" פגע בסקונר "קובה" וגרם לטביעתה. בתביעה שהגיש על פי חוק משנת 1845, שהרחיב את המשפט הימי לימות הגדולות, טען בעלי ה"קובה" שרשלנות מצד צוות ה"ג'נסי צ'יף" גרמה לתאונה. עורך הדין של ה"ג'נסי צ'יף" האשים את ה"קובה" וטען שהתאונה התרחשה בתחומי המרחב הימי של מדינת ניו יורק, ולפיכך מחוץ לתחומי השיפוט של הממשל הפדרלי. שאלת המפתח החוקתית הייתה האם המקרה שייך לתחום השיפוט של בתי המשפט הפדרליים. חשיבותו של המקרה לא נגזרה מהעובדות של מקרה התאונה, אלא מהשאלה אם חוק המשפט הימי הורחב לימות הגדולות. באנגליה, רק נהרות המושפעים מגאות ושפל היו כשירים לשיט. לפיכך, על פי החוק האנגלי, בתי המשפט הימיים, שתחומי השיפוט שלהם הוגדרו על נתיבי מים כשירים לשיט, מצאו שתחום השיפוט שלהם הוגבל למקומות שבהם הייתה השפעה לגאות והשפל. בארצות הברית, המרחבים העצומים של הימות הגדולות והשתרעותם של נהרות היבשת, שהגיעו למאות קילומטרים, לא הושפעו מתנאי הגאות והשפל. ועדיין, ספינות גדולות יכלו לשוט בנתיבי מים אלו, כשהן נושאות עליהן נוסעים ומשאות. טוני פסק שחוקי השיפוט הימי של בתי המשפט בארצות הברית חלים על גופי מים שניתן לשוט בהם, ללא קשר לתופעות הגאות והשפל. דעת הרוב של טוני יצרה פירשו רחב חדש לחוק השיפוט הימי הפדרלי. על פי פסיקתו החוק משנת 1845 הוא בסמכות הקונגרס לקבוע את תחומי השיפוט של בתי המשפט הפדרליים. "אם חוק זה עומד בדרישות החוקה, הוא חייב לבסס את הקביעה שהימות הגדולות וגופי מים כשירים לשיט הקשורים אליהם הם בתחום חוקי השיפוט הימי, כפי שהיו בתוקף כאשר כוננה חוקת ארצות הברית". פסיקתו של טוני ציינה הרחבה משמעותית של סמכות השיפוט הפדרלי והייתה צעד חשוב ליצירת עקרונות ימיים פדרליים אחידים.[31]
פסק דין סטרדר נגד גרהאם
בשנות ה-50 של המאה ה-19 החלה ארצות הברית להיות מפולגת על רקע שאלות העבדות. ב-1851 כתב טוני את דעת הרוב בפסק הדין "סטרדר נגד גרהאם" (Strader v. Graham), שבו בית המשפט קבע שעבדים מקנטקי שקיימו הופעה מוזיקלית באוהיו, שהייתה מדינת חירות, המשיכו להיות עבדים בשל העובדה שהם שבו לקנטקי מרצונם. לפירוש הצר של טוני הצטרפו הן השופטים תומכי העבדות בבית המשפט העליון והן מתנגדי העבדות.[32] בעוד שבית המשפט נמנע מלהיות חלוק בשאלת העבדות, הוויכוחים בנוגע למעמד העבדות בטריטוריות של ארצות הברית ובנוגע לחוק העבד הנמלט 1850 המשיכו להסעיר את האומה האמריקאית.
בשעה שלא עלה בידו של הקונגרס ליישב את הוויכוח בשאלת העבדות, כמה מנהיגים, הן מהצפון והן מהדרום, האמינו שרק בית המשפט העליון יוכל ליישב את המחלוקת. פשרת 1850 כללה סעיפים שהובילו להגשת עתירות לבית המשפט העליון הנוגעות לעבדות בטריטוריות, אך עד להגשת התיק דרד סקוט נגד סנדפרד ב-1856 לא הוגשה כל תביעה מתאימה. ב-1846 הוגשה תביעה על ידי דרד סקוט, עבד אפרו-אמריקאי שחי במיזורי, שהייתה מדינת עבדות, בה הוא תבע את אדונו כדי שיוכר כאדם חופשי. סקוט טען שהוא זכה בחירותו בדין כבר בשנות ה-30, כאשר הוא התגורר עם אדונו הקודם, הן במדינת החירות אילינוי והן בחלק של טריטוריית לואיזיאנה שבו נאסר על העבדות על פי פשרת מיזורי. הוא זכה בתביעתו בבית המשפט של מיזורי, אך פסק הדין נהפך על פניו על ידי בית המשפט העליון של מיזורי. לאחר סדרה של תמרונים משפטיים, הגיע התיק בסופו של דבר לבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1856. אף על פי שהתיק נגע לנושא הטעון של העבדות, הוא זכה בתחילה לתשומת לב מועטה מהעיתונות ומהשופטים עצמם.
בפברואר 1857 החליט רוב של שופטי בית המשפט לשלול את חירותו של סקוט מכיוון שהוא שב למיזורי ולפיכך חל עליו התקדים של פסק הדין סטרדר נגד גרהאם. עם זאת, לאחר יומיים בהם התנגדו השופטים מהצפון להחלטה, החליטו טוני וארבעת עמיתיו מהדרום לכתוב פסק דין מורחב שיאסור על פיקוח פדרלי על העבדות בטריטוריות. כשאר הדרומיים בבית המשפט, טוני זעם על מה שהוא ראה כ"תוקפנות צפונית" כלפי העבדות, מוסד שהוא האמין שהיה גורלי ל"חיי וערכי הדרום". יחד עם נשיא ארצות הברית הנבחר ג'יימס ביוקנן, שהיה מודע למשמעות הנרחבת של ההחלטה הממשמשת ובאה, קיוו טוני ובעלי בריתו בבית המשפט שהמקרה של דרד סקוט יוריד את שאלת העבדות באופן זמני מעל סדר היום הלאומי. בשקפו את תקוותיו אלו, אמר ביוקנן בנאום ההשבעה שלו ב-4 במרץ 1857 ששאלת העבדות "תיושב סופית" בקרוב בבית המשפט. כדי להימנע מהעדפה מפלגת, שאפו טוני ועמיתיו הדרומיים לזכות בתמיכו של לפחות שופט צפוני אחד שיצטרף להחלטת בית המשפט. לבקשת השופט ג'ון קאטרון, שיכנע הנשיא ביוקנן את השופט הצפוני רוברט קופר גריר להצטרף לדעת הרוב במשפט דרד סקוט.
דעת הרוב של בית המשפט, שנכתבה על ידי טוני, ניתנה ב-6 במרץ 1857. פסק הדין פתח בקביעה, ששום אפרו-אמריקאי, חופשי או עבד, לא קיבל אף פעם זכויות אזרח על פי החוקה. הוא קבע, שמאחר שבזמן אישור החוקה השחורים "נחשבו כבני מדרג נמוך יותר מבני האדם, ולא מתאימים להיות כחלק מהגזע הלבן... והם נחותים עד כדי כך, שאין להם שום זכויות שמוקנות לאדם הלבן". כדי לתמוך בטיעון על נחיתותם של השחורים מההיבט המשפטי בעת כינון החוקה, פנה טוני אל מגוון של חוקי המדינות, אך התעלם מהעובדה שחמש מדינות התירו לשחורים להצביע כבר ב-1788. לאחר מכן הוא הכריז שפשרת מיזורי הייתה מנוגדת לחוקה, ושהחוקה לא העניקה לקונגרס את הסמכות לאסור את העבדות בטריטוריות. טוני טען שהממשלה הפדרלית שימשה כ"נאמנה" של תושבי הטריטוריות, והיא לא יכלה לשלול את זכויותיהם של בעלי העבדים על ידי העברתם של העבדים אל הטריטוריות. רק במדינות עצמן, קבע טוני, ניתן לאסור על קיומה של העבדות. לבסוף הוא קבע שסקוט יישאר עבד.[33]
פסק הדין דרד סקוט נתקל בביקורת קשה בצפון, והשופט בנג'מין רובינס קרטיס התפטר במחאה. במקום הסרת הנושא של העבדות מסדר היום, חיזק פסק הדין את האהדה כלפי המפלגה הרפובליקנית מתנגדת העבדות. רפובליקנים כמו אברהם לינקולן דחו את ההיגיון המשפטי של טוני וטענו שהכרזת העצמאות של ארצות הברית הראתה שהאבות המייסדים העדיפו את ההגנה על זכויות הפרט לכל האנשים החופשיים, ללא קשר לגזעם. רפובליקנים רבים האשימו את טוני שהוא היה חלק מקנוניה להפיכת העבדות לחוקית בכל רחבי ארצות הברית.[34]
מלחמת האזרחים
כמי שהתמודד על מצע שבו הובעה התנגדות לעבדות, ניצח אברהם לינקולן בבחירות לנשיאות של 1860, והביס את המועמד שהיה מועדף על טוני, ג'ון ברקינרידג'. בתגובה פרשו כמה ממדינות הדרום והקימו את קונפדרצית המדינות של אמריקה ("הקונפדרציה"). באפריל 1861 פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית כשהמהלך הפותח שלה היה קרב פורט סאמטר. שלא כמו עמיתו ג'ון קמפבל, טוני לא התפטר מתפקידו כדי להצטרף אל הקונפדרציה, אך הוא האמין בזכותם החוקתית של מדינות הדרום לפרוש והאשים את הנשיא לינקולן בפרוץ המלחמה. מעמדתו כשופט קרא טוני תיגר על גישתו הרחבה יותר של לינקולן בנוגע לסמכות הנשיאותית והפדרלית במהלך המלחמה. הוא לא קיבל את ההזדמנות לפסוק נגד התוקף החוקתי של הצהרת האמנציפציה, חוק ההילך החוקי (אנ') או חוק הגיוס אך הוא ישב בראש הרכב השופטים בשני תיקים חשובים במהלך המלחמה.
לאחר שאנשי מדינות הדרום הפורשות הרסו שני גשרים חשובים וקווי טלגרף במרילנד, השעה הנשיא לינקולן את צו הביאס קורפוס ברוב שטחי המדינה. צו זה אפשר לצבא לעצור ולכלוא תומכי פרישה חשודים למשך זמן בלתי מוגדר מבלי שיובאו לפני בית משפט. לאחר המהומות בבולטימור ב-1861, עצרו קציני צבא האיחוד את חבר בית המחוקקים של המדינה, ג'ון מרימן, שבו הם חשדו כי הוא היה שותף למעשי החבלה. הקצינים התירו למרימן להיות בקשר עם עורכי דינו, שהעבירו דרישה לצו הביאס קורפוס בבית המשפט המחוזי של מרילנד. בתוקף תפקידו כנשיא בית המשפט זה, ישב טוני בראש ההרכב שדן בפסק הדין אקס פארטה מרימן. טוני קבע שרק לקונגרס מוקנית הסמכות להשעות את חוק הביאס קורפוס, והורה על שחרורו ממעצר של מרימן. הנשיא לינקולן התעלם מהוראתו של טוני וטען שהחוקה מעניקה לנשיא את הסמכות להשעות את החוק. אף על פי כן, הוא ביקש מהקונגרס לקבל את סמכות השעיית החוק, שחוקק ב-1863 את "חוק השעיית הביאס קורפוס" (Habeas Corpus Suspension Act).
פסק דין תיקי הפרס
ב-1863 הובא לפני בית המשפט העליון המקרה של "תיקי הפרס" (Prize Cases), שעלה בעקבות תפיסתן על ידי צי האיחוד של ספינות שסחרו עם נמלי הקונפדרציה. החלטה נגד תפיסת הספינות הייתה מהווה מכה לניהול המלחמה על ידי לינקולן, שכן המצור על נמלי הדרום ניתק את סחר הכותנה של הקונפדרציה עם מדינות אירופה, שהיה חיוני עבורה. דעת הרוב בבית המשפט העליון, שנכתבה על ידי השופט גריר, קבעה שתפיסות הספינות היו חוקיות ושלנשיא הייתה את הסמכות לכפות מצור ללא הכרזת מלחמה על ידי הקונגרס.[35] טוני הצטרף לדעת המיעוט המנוגדת שנכתבה על ידי השופט סמואל נלסון, שטען שהנשיא חרג מסמכותו כאשר הורה על הטלת מצור ללא הסכמה מפורשת של הקונגרס.[36]
מותו
קברו של רוג'ר טוני, פרדריק, מרילנד
רוג'ר טוני נפטר ב-12 באוקטובר1864, בגיל 87, בעצם היום בו התקיים במדינתו מרילנד משאל עם שאישר את ביטול העבדות.[37] בבוקר המחרת הודיע פקיד בית המשפט העליון ש"נשיא בית המשפט העליון הגדול והטוב איננו עוד". טוני שירת כנשיא בית המשפט 28 שנים ו-198 ימים, תקופת הכהונה השנייה באורכה מבין כל נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם.[38] הוא גם היה נשיא בית המשפט המבוגר ביותר בעת כהונתו.[39] בעת פטירתו היה טוני כמעט חסר פרוטה והוא הותיר אחריו פוליסת ביטוח חיים בשווי של 10,000 דולר ואיגרות חוב חסרות ערך של מדינת וירג'יניה.
לאחר מותו נותר טוני דמות מעוררת מחלוקת. מזכיר הציגדעון ולס דיבר בשמם של צפוניים רבים כאשר הוא אמר שפסק הדין דרד סקוט "מנע מטוני כבוד כאדם וכשופט". בראשית 1865 העביר בית הנבחרים של ארצות הברית חוק למימון הקמתה של פרוטומה של טוני שהוצבה בהיכל בית המשפט העליון לצד אלו של ארבעת קודמיו.[41] בתגובה אמר הסנאטור צ'ארלס סמנר ממסצ'וסטס:
אמרתי את מה שלא ניתן להכחיש כאשר הכרזתי שדעתו של נשיא בית המשפט במקרה של דרד סקוט הייתה מתועבת באופן מוחלט בהשוואה לכל דבר דומה בהיסטוריה של בתי המשפט. שפל המדרגה המשפטי הגיע לנקודה הנמוכה ביותר באותה הזדמנות. לא ניתן לשכוח שהחלטה איומה זו בה השיפוט הבלתי צודק ביותר התקבלה כעיוות של ההיסטוריה. כמובן, חוקת ארצות הברית וכל רעיון החירות עוותו, אך האמת ההיסטורית עוותה אף היא.
ג'וורג' טיקנור קרטיס, אחד מעורכי הדין שטענו בפני טוני בשמו של דרד סקוט, רחש הערכה רבה לטוני על אף החלטתו בפסק הדין. בכרך של זכרונות שנכתב עבור אחיו, תיאר קרטיס את טוני באופן הבא:
הוא אכן היה שופט גדול, ואדם של טוהר מיוחד של חיים ושל אופי. הייתה צריכה להיות טעות אחת בקריירה שיפוטית כה ארוכה, כל כך מרוממת וכל כך מועילה, וזוהי הוכחה לחוסר השלמות שלנו. המוניטין של נשיא בית המשפט טוני יכול היה להרשות לו שניתן יהיה לדעת על כל מה שהוא אי פעם עשה ועדיין נותר כבוד כלפיו. גם אם הוא מעולם לא עשה שום דבר אחר שהיה עילאי, הרואי וחשוב, החלטתו האצילה לבטל את ההחלטה על השעיית חוק הביאס קורפוס, היושרה והסמכות שהוא הפגין במסגרת תפקידו, אל מול מי שבפזיזות ובגאווה כמעט וביצע פשע גדול, תוביל להערצתם ולתודתם של כל חסידי החירות החוקתית, כל עוד מוסדות המדינה שלנו יעמדו על מכונם.[43]
הביוגרף ג'יימס סיימון כתב ש"מקומו של טוני בהיסטוריה "קשור בקשר בל ינתק לפסק הדין הרה האסון שלו בפרשת דרד סקוט". סיימון טוען שחוות דעתו של טוני בפסק דין זה "סימלה נטישה של הגישה הזהירה והפרגמטית לבעיות חוקתיות שהייתה סימן ההיכר של ראשית ימיו של טוני כשופט". ההיסטוריון דניאל ווקר האו כתב ש"המזיגה של ריבונות המדינה, הגזענות הלבנה, אהדת המסחר והדאגה לסדר החברתי שהיו מנת חלקו של טוני, היו אופייניים לתורת המשפט הג'קסונית".[44] הפרופסור למשפטים ברנרד שוורץ הגדיר את טוני כאחד מעשרת השופטים הגדולים ביותר של בית המשפט העליון, בכותבו ש"שגיאתו המונומטלית של טוני בתיק דרד סקוט לא צריכה להאפיל על הישגיו הרבים מספור בבית המשפט. טוני היה שני רק לג'ון מרשל בהנחת היסודות למשפט החוקתי שלנו".[45] המורשת הדו-צדדית של טוני צוינה על ידי שופט בית המשפט העליון אנטונין סקאליה בחוות דעת המיעוט שהוא כתב בתיק "הורות מתוכננת נגד קייסי" (Planned Parenthood v. Casey):
עומד מול עינינו הדיוקן פרי מכחולו של עמנואל לויצה התלוי בבית הספר הרווארד למשפטים: רוג'ר ברוק טוני, שצויר ב-1859 בשנה ה-82 לחייו, נשיא בית המשפט העליון ה-24, השנה השנייה לאחר פסק הדין שלו בפרשת דרד סקוט. כולו לבוש בשחורים, יושב על כורסה אדומה מוצלת, ידו השמאלית מונחת על בלוק נייר, ידו הימנית תלויה בריפיון, כמעט חסרת חיים, לצד מסעד הכורסה. הוא יושב כשפניו מופנים אל הצופה, ומביט ישר לפנים. נראה שמפניו ומעיניו העמוקות נשקפת הבעה של עצבות עמוקה ומפח נפש. ייתכן שתמיד הוא נראה כך, גם כאשר הוא חשב את המחשבות המאושרות ביותר. אך אלו מאיתנו שיודעים איך הזוהר של נשיאותו הגדולה בבית המשפט העליון הועם על ידי פסק הדין דרד סקוט, לא יכולים שלא להאמין שהמקרה הזה בער במוחו, על ההשלכות שלו על בית המשפט ועל ההשלכות ששיחקו תפקיד בהמשך עבור האומה.[46]
ב-22 ביולי2020 הצביע בית הנבחרים של ארצות הברית, ברוב של 305 תומכים מול 113 מתנגדים, על הסרת פרוטומה של טוני (בנוסף לפסלים של דמויות שהיו חלק מהקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים) בקפיטול ולהחליף אותה בפרוטומה של השופט ת'ורגוד מרשל, השופט האפרו-אמריקאי הראשון בבית המשפט העליון, וזאת בעקבות פסיקתו כי אפרו-אמריקאים לא יוכלו להיחשב כאזרחים אמריקאים. החוק קרא להסרת הפרוטומה של טוני תוך 30 יום מקבלת החוק. הפרוטומה הוצבה בחדר ההלבשה הישן הסמוך לאולם בית המשפט העליון הישן בבניין הקפיטול. החוק גם "יצר תהליך שיבטיח שפרוטומה של מרשל תוצב במקום זו של טוני תוך שנתיים לפחות".[55]
.jpg)
