פילוסופיה של החינוך היא תחום בפילוסופיה, העוסק בחינוך, במטרותיו ובדרכי הפעולה שלו. התחום האקדמי עוסק בחקר החינוך כתופעה חברתית, אך הוא משתמש בכלים וצורות חשיבה מתחום הפילוסופיה. ההפרדה בין "חוקר חינוך" לפילוסוף העוסק בחינוך אינה תמיד קבועה וברורה, ויש הסוברים שכל איש חינוך נאלץ לעסוק בפילוסופיה במסגרת עבודתו.^[1] באוניברסיטאות, הפילוסופיה של החינוך לרוב אינה נלמדת בחוגים לפילוסופיה, אלא בחוגים ובמכללות לחינוך. בשנות ה־40 של המאה ה־20 הוקמה לראשונה "אגודת הפילוסופים החינוכיים של ארצות הברית"^[2] ומאז ישנן עשרות אגודות ברחבי העולם העוסקות בפילוסופיה של החינוך.

פילוסופים מכל התקופות והאסכולות העלו במשך השנים שאלות ורעיונות הקשורים לחינוך. יחד עם זאת, בעוד שתחומים כמו אתיקה, אסתטיקה ואפיסטמולוגיה הוגדרו ועמדו כתחום עצמאי כבר בעת העתיקה, הפילוסופיה של החינוך התגבשה כתחום עצמאי רק במאה העשרים. בשנות ה־20 של המאה ה־20, הופיעה לראשונה הפילוסופיה של החינוך כערך עצמאי באנציקלופדיה; אשת החינוך נל נודינגס הגדירה את הפילוסופיה של החינוך כ־"לימוד הפילוסופי של החינוך ובעיותיו. נושא הדיון הוא החינוך, והכלים הם כלים מתחום הפילוסופיה."^[3]

פילוסופיה של החינוך וחקר החינוך שלובים זה בזו, ולעיתים קרובות אין מפרידים ביניהם. בדומה למחשבה מדינית, הפילוסופיה של החינוך היא תחום פילוסופי עם מטרות והשלכות מעשיות, המבוססת על התבוננות בעולם, ולא על מחשבה מופשטת. בכך היא נבדלת מתחומים פילוסופיים כמו אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה או לוגיקה.

ערך מורחב – פילוסופיה של החינוך ביוון העתיקה

סוקרטס, הידוע כ־"אבי הפילוסופיה המערבית", עסק בחינוך באופן אקטיבי לאורך חייו. לא השתמר כל תיעוד למשנה חינוכית מגובשת אצל סוקרטס, אך דרך החינוך שלו מתוארת בכתביו של תלמידיו. סוקרטס נהג לחנך באמצעות שאילת שאלות, וניהול דו-שיח דיאלקטי. סוקרטס נתן לבן שיחו לגלות את טעויותיו בעצמו, ולא חשף אותן או הביע דעה. חשיפת הטעויות והניסיון להגיע אל האמת נעשים באמצעות שאילת עוד ועוד שאלות, והסקת מסקנות מתבקשות מדבריו של בן השיח. שיטה זו, המכונה השיטה הסוקרטית, הפכה לאבן פינה בפילוסופיה של המוסר, אך השפעתה על הפילוסופיה של החינוך מועטה. בניגוד לפילוסופים רבים אחריו, סוקרטס לא הציג משנה חינוכית סדורה ומגובשת.

אפלטון, תלמידו המפורסם ביותר של סוקרטס, הציג את תפיסתו החינוכית בדיאלוג הידוע שלו: המדינה. על פי המשנה הפרוסה בדיאלוג זה, הדרך טובה ביותר לשרת את היחיד היא להטמיע אותו כנתין בחברה צודקת. על כן, אפלטון תמך בהוצאת ילדים מבית הוריהם, וגידולם כחסויים של המדינה, בבתים משותפים. הוא גרס שיש להבדיל בין התלמידים ע"פ רמת הכישרון שלהם, ולהעניק את החינוך הטוב ביותר לילדים המוכשרים ביותר, על מנת שיוכלו לגדול ולהפוך ל"שומרי העיר", ולשרת את מעוטי היכולת. למעשה, אפלטון הציג לראשונה מודל של חינוך ממלכתי, אלא שהחינוך שהוא הציג היה שונה מאוד מהחינוך הממלכתי המקובל כיום. פילוסופים רבים השוו בין התפיסה המוצגת ב"המדינה" לתפיסות טוטליטריות מודרניות.^[4]

אפלטון טען שכישורים אינם תורשתיים, ולכן, במדינתו האידיאלית יצמחו אנשים מוכשרים במידה שווה מכל המעמדות החברתיים השונים. בנוסף, האמין אפלטון בחינוך שוויוני לבנים ובנות. החינוך במדינה האפלטונית יתחיל עבור כולם בגיל בית ספר יסודי, אך יימשך פרק זמן שונה בהתאם לרמת הכישרון. בעוד שחלק יסיימו את הלימודים כבר בגיל 18, המוכשרים ביותר (המיועדים להיות מלכים-פילוסופים) יסיימו את חינוכם רק בגיל 50, לאחר לימודי פילוסופיה, לימודי מתמטיקה, שירות צבאי ועוד. אפלטון דגל בחינוך מקיף, הכולל לימוד עובדות, פיתוח כישורים, חינוך גופני, וגם לימוד אומנות ומוזיקה. השילוב בין לימודי המוזיקה והאומנות לחינוך הגופני נועד למזג תכונות "עדינות" ותכונות "חזקות", על מנת ליצור אדם "הרמוני".

אריסטו, תלמידו של אפלטון, הציג ככל הנראה משנה חינוכית רחבה בחיבורו האבוד "על החינוך". ניתן לנסות להבין את משנתו החינוכית דרך ציטוטים והפניות מכתביהם של פילוסופים אחרים. בניגוד לסוקרטס, ששם דגש על שאלות והסקת מסקנות כחלק מתהליך חינוכי, אריסטו גרס שתפקידו העיקרי של המורה הוא להעביר ידע. על כן, תמך אריסטו בלימוד שיטתי של חומר, באמצעות חזרה על עובדות. בדומה לאפלטון, אריסטו שם דגש על שילוב תחומים רבים בחינוך התלמיד. כמו כן, אריסטו שם דגש על שילוב בין החלק התאורטי של הלימוד לחלק המעשי שלו. על פי אריסטו, מטרתו העיקרית של החינוך היא להכשיר אזרחים טובים וחושבים בשביל הפוליס.

ערך מורחב – סכולסטיקה

בימי הביניים התגבשה באירופה שיטת הוראה בשם סכולסטיקה. השיטה, שגובשה על ידי תאולוגים נוצרים, הפכה רווחת מאוד בכל רחבי היבשת. מטרתה הייתה לענות על שאלות פתוחות ולהתיר סתירות בטקסטים הנלמדים. בהתאם לרוח התקופה, עיקר הטקסטים שנלמדו היו טקסטים נוצריים, או טקסטים ידועים של פילוסופים "מקודשים" כמו אריסטו או הנאופלטוניסטים. הסכולסטיקה ניסתה, בין השאר, לשלב בין התאולוגיה הנוצרית על רעיונותיה השונים לבין הפילוסופיה היוונית המאוחרת.^[5] השיטה הסכולסטית השפיעה מאוד על החינוך באירופה של ימי הביניים, ועד לתקופת הרנסאנס היא הייתה השיטה החינוכית העיקרית והצמיחה פילוסופים חשובים רבים, ביניהם ניתן למנות את ג'ון דנס סקוטוס, ויליאם איש אוקאם, ואת תומאס אקווינס. פילוסופים אלו העלו רעיונות פילוסופיים חשובים, שחלקם מקובלים עד היום על הוגי דעות רבים. למרות זאת, בתחום הפילוסופיה של החינוך כמעט ולא נשאר סימן וזכר לשיטה הסכולסטית, ורעיונותיה אינם מיושמים כמעט בשום מקום.

אקווינס, שנחשב לפילוסוף הנוצרי החשוב ביותר ימי הביניים, פיתח גישה בפילוסופיה של החינוך, המכונה פרניאליזם חינוכי. על פי גישה זו, הקשורה קשר הדוק לפרניאליזם, המורה צריך לנסות להעביר לתלמידיו רק דברים נצחיים ואוניברסליים. על פי עיקרון זה, תפקידו של המורה אינו להעביר עובדות לתלמידיו, שכן העובדות משתנות כל הזמן (בתקופתו של אקווינס טרם דובר על חוקי טבע נצחיים), אלא להעביר עקרונות ורעיונות כלליים יותר. אקווינס הציג את גישתו בחיבורו "המורה" (De Magistro), שדיבר על הקשר בין הוראה לבין אלוהים וחוקי הדת הנוצרית^[6]. הפרניאליזם שהציג אקווינס היה קשור קשר הדוק לדת ולאלוהים. במאה ה-20 חוקרי חינוך ופילוסופים (ביניהם ניתן למנות את רוברט האצ'ינס ומורטימר ג'. אדלר) העלו מחדש את רעיונותיו של אקווינס, ללא הפן הדתי. לפרניאליזם החילוני הייתה השפעה רבה על הגישה החינוכית במערב. בפרט יש לציין את אוניברסיטת שיקגו, שבה תוכנית הליבה תואמת את הגישה הפרניאליסטית. תוכנית הליבה גובשה בזמן שאדלר היה נשיא האוניברסיטה.^[7]

אבן סינא, אחד מהפילוסופים המזרחיים החשובים ביותר בימי הביניים, תרם גם הוא לתחום הפילוסופיה של החינוך. אחד מכתביו, "חלקו של המורה בגידול ואימון ילדים", נכתב כמדריך למורים בבתי ספר מוסלמים יסודיים (בערבית: מכתבּ - بـتــكـمـ), והשפיע רבות על דרך ההוראה בעולם המוסלמי באותה תקופה. אבן סינא ייחס חשיבות רבה ללימוד הילדים בקבוצה, בתוך בתי ספר, בניגוד ללימוד יחידני בבתים. הוא הדגיש את חשיבותן של תחרות ושל למידה על ידי חיקוי - שני אלמנטים שניתן למצוא רק כאשר הלמידה היא קבוצתית. כמו כן, הודגשה חשיבותם של דיונים וויכוחים בתוך הכיתה; הוא היה הראשון שהעלה את עקרון הטאבולה ראסה, על פיו הילד מגיע לעולם כ־"לוח חלק", ומעוצב על פי החינוך שנותנים לו. תפיסה זו אומצה והורחבה לאחר מכן על ידי ג'ון לוק ופילוסופים אחרים, והיא אחד מהרעיונות הבסיסיים ביותר באמפיריציזם.

תוכנית הלימודים ע"פ אבן סינא הופרדה לשני חלקים – חינוך יסודי מגיל שש עד גיל 14, וחינוך מתקדם החל בגיל 14. החינוך היסודי צריך לכלול לימודי קוראן, דקדוק, ספרות ופילוסופיה אסלאמית, בנוסף ללימוד כישורי חיים כלליים. בגיל 14 רצוי שהילד יבחר מקצועות על פי רצונו, ובהתאם לעתידו. הלימודים המתקדמים עשויים לכלול לימודי רפואה, גאומטריה, מסחר, ספרות, וכו', בהתאם לקריירה העתידית שהילד יבחר.

בשנת 1644 פרסם המשורר הבריטי ג'ון מילטון מאמר באורך 8 עמודים שכותרתו "על החינוך". באותה תקופה כתב מילטון חמישה מאמרים שהביעו התנגדות לצורת ההתנהלות של הכנסייה האנגליקנית בבריטניה, וביקורת על שילובה והשפעתה על החברה. "על החינוך" פורסם במקביל למאמרים אלו, והציע שינוי מהותי בשיטת החינוך והלימוד המקובלת אז. מילטון הציע להחליף את תוכנית הלימודים הדתית והשיטה הסכולסטית המקובלת, בתוכנית לימודים מודרנית יותר, ומותאמת לעידן המודרני. רעיונותיו של מילטון, הושפעו רבות מתנועת הרנסאנס, והם שונים דרסטית מרעיון הלימוד הסכולסטי שהיה מקובל באוניברסיטאות עד אז. על פי מילטון, לחינוך יש שתי מטרות: להתאים את האדם לחברה, על ידי לימוד כישורים והתנהלות נכונה, וללמד את האדם לאהוב את אלוהים^[8].

ראו גם – מחשבות אחדות אודות החינוך

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, אבי האמפיריציזם, פיתח תפיסה חינוכית שתאמה את משנתו הפילוסופית. את עיקר משנתו החינוכית פרש לוק בספרו מחשבות אחדות אודות החינוך. הדגש העיקרי בעבודתו של לוק היה על השפעתו הכמעט-מוחלטת של החינוך על התפתחות האדם. על פיו, תשע עשיריות מאופיו של אדם ומיכולותיו מעוצבות על ידי החינוך שלו. האדם מגיע לעולם כלוח ריק ("טאבולה ראסה") והחוויות שהוא עובר (ובעיקר החינוך שלו) מעצבות אותו^[9]. בעקבות מסקנה זו, הביע לוק תמיכה בחינוך לחשיבה רציונלית כבר מגיל צעיר. לוק טען שהטמעת מנהגים חשובה יותר מהקניית ידע.

נושא נוסף שהדגיש לוק הוא השפעתן המכרעת של חוויות ילדות על תפיסת המבוגרים. על פיו, חוויות ילדות, בעיקר בגיל צעיר מאוד, גורמות לאדם לפתח אסוציאציות בין דברים, ומבנות את התפיסה שלו. דוגמה שהביא לוק: אם אומנת תשכנע ילד שגובלינים ורוחות רפאים מופיעות בלילה, הוא תמיד יקשר בין הלילה לבין דברים שליליים, גם כאשר יגדל.^[10] רעיון האסוציאציות של לוק השפיע רבות על התפיסה החינוכית במאה ה-18. מלבד זאת, לוק טען שהשפה משפיעה באופן מכריע על התפיסה של בני אדם, והביע התנגדות לשימוש במושגים מעורפלים, שהגדרתם אינה ברורה. לוק לא הציג תוכנית לימודים סדורה באף אחד מכתביו, אלא שם דגש על פיתוח ערכים ומנהגים חיוניים. עם זאת, ניתן למצוא רמזים בכתביו לתמיכתו בלימוד מדע (לוק היה תומך נלהב של המהפכה המדעית) ואומנות. כמו מילטון, לוק מסמל את עזיבת החינוך הסכולסטי לטובת חינוך מודרני יותר.

ראו גם – אמיל, או על החינוך

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו הציג את משנתו החינוכית בספר אמיל, או על החינוך, שיצא בשנת 1762. כמו לוק, סבר רוסו שכל בני האדם נולדים דומים או זהים, אבל בניגוד אליו, חשב רוסו שכולם מתפתחים בצורה דומה או זהה, ועוברים דרך שלבים קבועים בהתפתחות. רוסו טען שבכל אדם יש גרעין טוב, "הפרא האציל", שמכיל את צלם אלוהים. החברה עלולה לפגוע בגרעין טוב זה, ותפקיד החינוך הוא למנוע זאת. רוסו חילק את ציר הזמן של חיי האדם לארבעה קטעים, והתאים לכל שלב תוכנית חינוכית:

1. מן הלידה ועד גיל 5, "שלב החיה", בו זקוק הילד לפעילות גופנית, חופשית בטיבה ומטבעה.
2. מגיל 5 ועד 12, הוא "שלב הפרא" כלשונו של רוסו, חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים ויש לסגל סוגים שונים של משחקים וספורט להקשחת הגוף ולחידוד החושים.
3. מגיל 12 ועד 15 הוא "השלב הפסטוראלי" בו יש להשחיז את ההיגיון ולשפר את כושר השיפוט.
4. מגיל 15 ועד 20 הוא "השלב החברתי" בו ראוי לפתח את החשיבה ולטפחה על-מנת לחברת בעזרתה את החניך לחברת בני האדם.

רוסו היה מהפילוסופים הראשונים שעסקו בשאלות מוסריות הקשורות לחינוך ולסמכות של המחנך. הוא טען שהמורה חייב תמיד לומר לתלמיד אך ורק את האמת, ולהבהיר לו שסמכותו נובעת אך ורק מהבדלים פיזיולוגיים. רוסו גם טען שייתכן שעדיף לילד לגדול בלי חינוך, ולהתמודד עם הקשיים שלו בעצמו. כאשר פורסם הספר "אמיל, או על החינוך" הספר הוחרם, עותקים ממנו נשרפו, ורוסו נרדף ונודה, אולם עם חלוף השנים הפכה משנתו הפילוסופית של רוסו לאבן דרך בעלת השפעה מרובה על הפילוסופיה של החינוך.

הפילוסופים הידועים מזרם האקזיסטנציאליזם, שהחלו לפעול במאה ה־19, מעולם לא הציגו משנה חינוכית סדורה. אקזיסטנציאליסטים מעטים בלבד (ביניהם ניתן למנות את מרטין בובר וקארל יספרס) עסקו בחינוך במסגרת עבודתם הפילוסופית. יחד עם זאת, תפיסת העולם האקזיסטנציאליסטים הובילה אנשי חינוך ופילוסופיה מודרניים להציג משנה פילוסופית המבוססת על האקזיסטנציאליזם. תפקידו של החינוך, על פי האקזיסטנציאליזם, הוא לאפשר לכל אדם לפתח את הייחודיות שלו, את המודעות העצמית שלו, ואת אישיותו. מכיוון שכל אדם שונה ומיוחד בבסיסו, החינוך צריך להתאים את עצמו לתלמיד. תפקיד נוסף של החינוך הוא להגביר את תחושת החופש של האדם ולהכין אותו להתמודדות עם סבל, חרדה ודאגה, כדי שיהיה מסוגל "לפגוש את המוות בהנאה"^[11] האקזיסטנציאליזם התנגד ל"חינוך לאושר", מכיוון שעל פי האקזיסטנציאליסטים לא יכול להיות אושר ללא סבל. דגש נוסף בחינוך האקזיסטנצאליסטי הוא עידוד הילדים לפתח סולם ערכים קבוע ועקבי, ולהיות נאמנים אליו באופן מוחלט.

האקזיסטנציאליזם לא תמך בתוכנית לימודים קבועה, אלא בתוכנית לימודים מותאמת לכל ילד. יחד עם זאת, הושם דגש על כמה תחומים חשובים, בייחוד תחומים הומאניים כמו ספרות, תיאטרון, מוזיקה, היסטוריה ודת. מדעי החברה חשובים גם הם, אבל חשוב שלימודם לא יוביל להתייחסות מנוכרת בין בני האדם (או התייחסות "אני-לז", כהגדרתו של מרטין בובר.) מדע ומתמטיקה חשובים פחות מהתחומים ההומניים, כי האקזיסטנציאליזם ייחס חשיבות רבה יותר לידע סובייקטיבי מאשר לידע אובייקטיבי.

הפרגמטיזם הוא זרם פילוסופי שקם בסוף המאה ה-19. בבסיסו עומדת ההנחה שהאמת נקבעת על פי תכליות מעשיות, ולא על פי קריטריונים חיצוניים או פנימיים. מייסד הזרם, צ'ארלס פרס, העלה כמה רעיונות חדשניים על ידע והעברת ידע, אולם עיקר התפיסה החינוכית של הפרגמטיזם מבוססת על משנתו של ג'ון דיואי. כתביו של ג'ון דיואי הציגו רעיונות חדשניים על הקשר בין חינוך לחברה, ועל ההשפעה ההדדית שלהם. דיואי טען ש"החינוך, במובן הרחב שלו, הוא המניע העיקרי להמשכיות של החברה, והוא הכרחי למען המשך קיומה של החברה." דיואי השווה בין גישתו החינוכית של אפלטון, שעסקה אך ורק בחינוך הראוי לחברה, לבין זו של רוסו, שעסקה אך ורק בחינוך הראוי ליחיד. גישתו של דיואי עצמו ניסתה לשלב ולאזן בין השניים. דיואי ניסה לשלב גם בין הגישה המסורתית, על פיה המורה צריך להעביר ידע לתלמיד, לבין הגישה על פיה התלמיד מתפתח בעצמו. דיואי הדגיש את חשיבות הלמידה דרך עשייה, מה שהוביל אותו לפיתוח החינוך הפרוגרסיבי (ראו למטה)

פילוסוף פרגמטי חשוב נוסף שעסק בחינוך הוא הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד רורטי. רורטי טען שניתן לפתור את כל בעיות זכויות האדם בעולם באמצעות חינוך, ושהחינוך צריך להשפיע על הרגש, שכן בעיות זכויות אדם לא ניתן לפתור באמצעות ההיגיון בלבד.

הפנומנולוגיה היא שיטה פילוסופית שפותחה על ידי הוסרל והורחבה על ידי היידגר ואחרים. הרעיון שעומד בבסיסה הוא ניתוח חוויות או התנסויות, וניתוח הדרך שהן מגיעות להכרה של האדם, ללא דעות קדומות או הנחות יסוד. היידגר, ובעיקר ממשיכו הנס גאורג גדמר, חקרו גם את החינוך באמצעות שיטה זו, והציגו מסקנות רבות על מהות החינוך.^[12] היידגר טען שמטרת החינוך הגבוה היא לבחון את הנחות היסוד שעליהן בנוי המחקר בתחומי הידע השונים.^[13]

הפוסטמודרניזם, כזרם פילוסופי, מתבטא בדחיית רעיונות מודרניים כמו קידמה, אידאולוגיה, ואמת מוחלטת. תפיסת עולם זו, שהפכה רווחת מאוד במחצית השנייה של המאה ה-20, אתגרה את הפילוסופים העוסקים בחינוך, והביאה אותם לשאול שאלות רבות על מהות החינוך בעולם ללא אמת מוחלטת או ערכים. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטר טען שהידע האנושי בנוי מנרטיבים אנושיים רבים, ולא מעובדות אבסלוטיות. על פיו, במאה העשרים קרס "נרטיב העל" של החברה המערבית, והתפרק להמון נרטיבים קטנים ואינדיבידואלים. על כן, גם תפקידו של החינוך השתנה. כעת עליו להציג המון נרטיבים מתחרים, ולתת למושא החינוך "לשפוט ביניהם". פילוסוף צרפתי נוסף, מישל פוקו (פוקו לא הגדיר את עצמו כפוסט מודרניסט, אך הוא מתוייג לרוב ככזה) הציג משנה חדשנית על הקשר בין ידע לכוח חברתי. על פיו, אנשים הרוצים שליטה וכוח מציגים את עצמם כבעלי ידע על מנת לצבור אותה. ניתן ליישם גישה זו גם על תחום הפילוסופיה של החינוך, בהקשר של יחסי מורה-תלמיד.

פילוסופים מהזרם האנליטי, אחד הזרמים הבולטים ביותר במאה ה־20, כמעט ולא עסקו בפילוסופיה של החינוך. פילוסופים מסוימים, כגון ברטראנד ראסל, הגדירו את תחום הפילוסופיה באופן צר יותר משאר הפילוסופים, (למשל, ראסל טען שהאתיקה איננה חלק מהפילוסופיה). ייתכן שכתוצאה מכך האתיקה לא נכללה בתוך תחום העיסוק של פילוסופים אנליטיים רבים. פילוסוף אנליטי אחד שהשפיע רבות על הפילוסופיה של החינוך הוא הפילוסוף ריצ'רד סטנלי פיטרס. פיטרס עסק רבות בקשר בין פילוסופיה לפסיכולוגיה ופסיכולוגיה חינוכית. בנוסף, פרסם פיטרס ספר חשוב בשם "אתיקה וחינוך", שדן בשאלות מוסריות הקשורות לחינוך^[14].

המחנך הברזילאי פאולו פריירה לא היה פילוסוף במובן המקובל של המילה, אולם להגותו החינוכית הייתה השפעה עצומה על התפיסה החינוכית במאה עשרים. פריירה, שראה את מצבה של מערכת החינוך והממשל בברזיל, גיבש את גישת הפדגוגיה הביקורתית (ראו בהרחבה בהמשך), וניסה לעמוד על ההשפעה של החברה על החינוך והחינוך על החברה. פריירה טען שלעיתים חינוך הוא כלי להנצחת המצב החברתי הקיים. לדוגמה, בשנות ה־40 בברזיל, היה הכרח לדעת קרוא וכתוב על מנת להשתתף בבחירות. פריירה טען שנוצר מעגל קסמים - הנשיא אינו משקיע בחינוך לעניים, כי הם אינם אלה שבחרו אותו. ללא חינוך, העניים אינם מסוגלים ללמוד קרוא וכתוב, ולכן הם לא ישתתפו גם בבחירת הנשיא הבא, ששוב לא יתחשב בהם וחוזר חלילה.

יסודותיה של תפיסת החינוך לצעירים ולבני אדם בכלל, הונחו בספרות המקרא ובמדרשי חז"ל בעת העתיקה. החינוך הוא מצווה המוזכרת בתורה בפסוקים רבים, שנכתבו בתקופת המקרא. תפיסת המקרא וחז"ל הייתה מורכבת מהן ולאו; מחד גיסא סברו כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"^[15], ומאידך גיסא נאמר בספר קהלת: "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר";^[16] כמו כן, סברו המחנכים העבריים הקדמונים, כי עדיפה הקנייתו של החינוך לצעיר בדרך המתאימה לו, שכך היא תישאר מוטבעת בנפשו, על פי דרשה על סמך הכתוב בספר משלי: "חנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (הפשט הוא שהחינוך צריך להתחיל בגיל צעיר, על פתח הדרך).^[17].

הקנייתו של חינוך מסודר לדור הצעיר הייתה נפוצה ומפותחת בתקופת המשנה והתלמוד^[18]. בימי הביניים נכתבו ספרי הגות ופילוסופיה אשר פירשו את הספרות הקדומה וניסו לערוך מהם שיטה, תוך כדי שיח מעמיק עם הפילוסופיה היוונית, שעמדה בתשתיתה של הפילוסופיה הימי-ביניימית ואף התאולוגיה הנוצרית, עם התאולוגיה הנוצרית עצמה ועם פרות המחקר הפילוסופי בן זמנם. תפיסת החינוך בהגות היהודית הושפעה אך במעט מן התמורות מראשית העת החדשה, שכללו גם תפיסה חדשה בדבר מקומו של האדם בעולם וזכויותיו כיציר אנוש מבלי אמונה או סמכות האל. ראשיתו של שינוי בתודעה הציבורית היהודית בנושא חינוך הצעירים התחולל ממחצית המאה ה-19, וזאת כחלק מהשינויים הרעיוניים והפוליטיים באירופה, כאשר מנהיגים מכל הזרמים תבעו חינוך לצעירים שיכלול גם מדעים ואו מלאכה, וזאת בהסתמכם על מקורות היהדות הקדומים, על ערכה הרוחני של הפרנסה מיגיע כפיים. רעיון החרות וחופש האדם שהודגש בעת החדשה וגם חדר להגויות של החינוך, הוטמע בהדרגה, תוך כדי פולמוס ושיח, במשנתם של הוגים משלהי המאה ה-19, בהם הראי"ה קוק, יאנוש קורצ'אק, הרב סולוביצ'יק, אשר הדגישו את התאמתו של החינוך לאדם הצעיר, וגם המבוגר, תחת הכפפתו למה שנתפס כמסגרת כללים נוקשה; ובכך הנחילו לשיטתם, את הפסוק האמור במשלי, ובאופן שישתמע כמקובל על פי רוח הזמן החדשה.

מספר הוגים ציונים וביישוב היהודי החדש, העמידו את החינוך בראש מעייניהם, כי ראו בו את המפתח לגאולה לאומית הנדרשת, ל"תחיית האומה" בארץ הישנה-החדשה, בהם למשל א"ד גורדון, מרטין בובר ומחנכים במוסדות "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר". המשותף להצעותיהם הייתה תשומת הלב לעצמיות המולדת של החניכים והעמדת אפשרויות מלאות להגשמתה^[19], והקניית ערכי המוסר והערכים הנשגבים מתוך הגיונם הפנימי של מושגי היופי, האמת והצדק, אשר יוקנו לחניכים בהדרגה ובשיטתיות.

זרם החינוך המהותני (אנגלית: Educational essentialism) קם בשנת 1938 בארצות הברית. תומכיו שמים דגש על חינוך בסיס רחב מאוד, בתחומים כמו מתמטיקה, שפה וכדומה. מטרת הלימוד הוא ליצור בסיס רחב משותף לכל החברה, שיכלול את הנושאים המהותיים ביותר. מטרת החינוך על פי המהותנים, היא להקנות ידע הכרחי וערכים בסיסיים משותפים. במובנים רבים, החינוך המהותני דומה מאוד לחינוך המקובל במאה ה-19 ובמידה רבה גם בעידן המודרני. במרבית בתי הספר בעולם המערבי אכן שמים דגש על הקניית בסיס ידע רחב וערכים משותפים לתלמידים. למורה תפקיד חשוב מאוד בחינוך המהותני, והוא מהווה דמות סמכותית ומרכזית בסביבה החינוכית. תפקידו להעביר ידע, ולהשליט סדר ומשמעת בכיתה, מכיוון שהלמידה בסביבה לא מאורגנת קשה יותר.

זרם משיק לחינוך המהותני הוא החינוך הפרניאליסטי, שמבוסס על הפרניאליזם הדתי של תומאס אקווינס (ראו למעלה). הפרניאליזם שם דגש על לימוד דברים נצחיים ואוניברסליים, שחשיבותם תקפה בכל מקום ובכל זמן. כתוצאה מכך, תומכים הפרניאליסטים בלימוד עקרונות, ולשים דגש מופחת על לימוד עובדות.

תנועת החינוך הפרוגרסיבי קמה בסוף המאה ה-19, כהתנגדות לחינוך המסורתי של המאה ה-19. בניגוד לגישה הרווחת דאז, שתפסה את בית הספר כהכנה לאוניברסיטה או ללימודים הגבוהים, תמכו אנשי החינוך הפרוגרסיבי בחינוך שהוא מטרה בפני עצמו. החינוך הפרוגרסיבי שם דגש על פיתוח כישורים חברתיים, למידה עצמאית, פתרון בעיות, ושיתוף פעולה. בנוסף, שם החינוך הפרוגרסיבי דגש על חינוך לערכים כמו דמוקרטיה ושוויון. לזרם החינוך הפרוגרסיבי השפעה רבה על החינוך כיום. בין השאר, הוא הוביל לגיבוש דרכי לימוד נוספות מלבד ספרי הלימוד המסורתיים.

מייסד הזרם הוא הפילוסוף הפרגמטיסטי ג'ון דיואי. לתלמידו ויליאם הרד קילפטריק היה חלק חשוב בהפצה של תורתו, והוצאתה אל הפועל.

זרם החינוך הביקורתי מציג דרך הסתכלות שונה על החינוך מדרכי ההסתכלות המקובלות, ומסתכל על החינוך ככלי חברתי. על פי החינוך הביקורתי, לעיתים קרובות החינוך משמש להנצחה של מצב חברתי קיים. החינוך הביקורתי שם דגש על קשר תרבותי ורעיוני בין המעמד השולט לבין מעצבי המדיניות החינוכית, המוביל להנצחה של תרבות וערכים של המעמד השולט. בנוסף, על פי תומכי החינוך הביקורתי, החינוך המסורתי אינו מעודד חשיבה ביקורתית, אלא מעודד צייתנות והתאמה למסגרת. בצורה כזאת נמנע שינוי בסדר החברתי הקיים. תומכי החינוך הביקורתי מנסים לייצר חינוך אלטרנטיבי, שמעורר את התלמיד לחשיבה ביקורתית. בין אנשי החינוך הביקורתי הידועים נמנים פאולו פריירה (ראו למעלה) הנרי ג'ירו ופיטר מקלארן

ערך מורחב – חינוך דמוקרטי

תנועת החינוך הדמוקרטי חותרת ליצירת מערכת יחסים שוויונית ודמוקרטית בין המורים לתלמידים. בבתי ספר דמוקרטיים רבים התלמידים מחליטים בשיתוף עם המורים על תוכנית הלימודים, מבנה השיעורים, מערכת הענישה וכדומה. בבסיס הגישה הדמוקרטית לחינוך עומדת תפיסת הילד כאדם שלם, הזכאי לזכויות מלאות ושוות לאדם מבוגר. החינוך הדמוקרטי, ובית הספר הדמוקרטי הראשון, נוסדו על ידי המחנך הסקוטי א.ס. ניל ניל הקים בדרזדן שבגרמניה את בית הספר סאמרהיל, בית הספר הדמוקרטי הראשון. כל השיעורים בבית הספר היו שיעורי רשות, והתלמידים השתתפו בקבלת ההחלטות בבית הספר. מקורו של המושג "חינוך דמוקרטי" הוא בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, בית הספר הראשון בעולם שנקרא 'בית ספר דמוקרטי'.[1] הוא נוסד ב-1987 על ידי יעקב הכט. בהמשך קמו בישראל בתי ספר דמוקרטיים נוספים בסיועו של הכט. בעקבות ייסוד הכנס הבינלאומי IDEC של בתי ספר אלטרנטיביים, עוד יוזמה של הכט, אימצו בתי ספר רבים בעולם את השם וההגדרה – "חינוך דמוקרטי".

כיום ישנם בתי ספר דמוקרטיים בכל רחבי העולם. בישראל בפרט, יש למעלה מארבעים בתי ספר דמוקרטיים והגישה הדמוקרטית רווחת מאוד.

ערך מורחב – חינוך ולדורף

זרם החינוך האנתרופוסופי (המכונה גם חינוך ולדורף) נוסד בתחילת המאה העשרים על ידי איש החינוך רודולף שטיינר. הדגש העיקרי של זרם זה הוא על חינוך המותאם לשלב ההתפתחותי של הילד. לדוגמה: ילדים לפני גיל שבע, שלומדים בבית ספר אנתרופוסופי, לומדים בעיקר דרך משחקי דמיון ופעולות חושיות. ילדים בגילאי 7-14, שכבר חווים את העולם דרך מילים ודימויים, ילמדו יותר דרך שירים ודיקלומים. החינוך האנתרופוסופי קשור קשר הדוק לאנתרופוסופיה, שמטרתה "הבנת העולמות העליונים". על כן, לימודים אנתרופוסופיים כוללים לרוב גם לימודים וטקסים רוחניים. בלימוד האנתרופוסופי עולים גם רעיונות מתוך הפילוסופיה המזרחית כגון קארמה, חיבור לטבע, וגלגול נשמות. דגש נוסף שמושם בחינוך האנתרופוסופי הוא על אומנות ככלי חינוכי. בתי ספר אנתרופוסופיים מקדישים חלק ניכר מתוכנית הלימודים שלהם לאומנויות שונות.

כיום ישנם מאות בתי ספר ברחבי העולם העובדים בשיטת ולדורף. בישראל ישנם כעשרה בתי ספר אנתרופוסופיים.

ערך מורחב – חינוך ביתי

בארצות רבות יש אחוז לא מבוטל של ילדים הלומדים בחינוך ביתי, עם הוריהם, בביתם. עבור חלק מהאנשים החינוך הביתי הוא עניין של הכרח, אולם ישנם הורים ומחנכים רבים שתומכים בחינוך ביתי, וטוענים שהוא עדיף על פני חינוך בבית הספר. חוקרת החינוך הבריטית שרלוט מאסון, בת המאה ה-19, הייתה מהראשונות שחקרה ותמכה בחינוך ביתי. היא הקדישה את חייה לשיפור החינוך בבריטניה, וגיבשה רעיונות רבים על החינוך הביתי והחינוך בכלל. השיטה שהיא גיבשה מקובלת כיום על רבים מההורים הבוחרים בחינוך ביתי^[20].

המחנך האמריקאי ג'ון הולט היה הראשון שגיבש את תפיסת החינוך הביתי כתפיסה כוללת, העומדת בניגוד לאסכולות החינוכיות הקיימות. הולט טען ששיטת הלימוד בבתי הספר שגויה מיסודה, והיא מבוססת על פחדם של התלמידים. הולט טען שהאלטרנטיבה היחידה היא חינוך ביתי, והסביר באריכות את הסיבות לכך בספריו "כיצד נכשלים ילדים" ו"כיצד לומדים ילדים". החינוך הביתי אינו חוקי בכל הארצות, ורק אחוז קטן מהילדים בעולם מתחנכים בחינוך ביתי.

ערך מורחב – חינוך חופשי

על פי גישת החינוך החופשי, ילדים הם יצורים סקרנים מטבעם, בעלי רצון ללמוד ולהתפתח, ולכן אין צורך ללמד אותם בכל צורה מובנית. הילדים ילמדו דרך משחקים ודרך אינטראקציה עם ילדים אחרים. הגישה נולדה לאחר שג'ון הולט, אבי החינוך הביתי (ראו פסקה קודמת) הגיע למסקנה שאין טעם להעביר את החינוך לביתם של הילדים, על מנת שההורים ישחזרו את סביבת בית הספר. יש צורך בפיתוח שיטת חינוך שונה, שאינה מכריחה את הילד ללמוד. הולט התבסס בכתביו גם על ספרו של איוון איליץ', ביטול בית הספר.

גישת החינוך הפמיניסטי אינה גישה חינוכית במובן המקובל של המילה, אלא יותר ראייה של החינוך בעין ביקורתית ופמיניסטית. הפמיניזם מזהיר את העוסקים בחינוך מפני סיווג הילדים על פי מגדר, וניתובם לעתיד ידוע מראש בחברה. הפמיניזם שם דגש על תפקידה של מערכת החינוך בהנצחת הפער בחברה בין גברים לנשים. שתי פמיניסטיות ידועות שעסקו בחינוך הן נל נודינגס (Nel Noddings) וקרול גיליגן האמריקאיות.

ערך מורחב – תורת ההוראה

בדומה לפילוסופיה של החינוך, גם תורת ההוראה מציגה דרכים שונות לחנך את הילד, אך היא עוסקת בעיקר בתוכניות לימודים פרקטיות, ופחות ברקע התאורטי והרעיוני שמאחוריהן. לעיתים קרובות תוכניות לימודים מותאמות לפילוסופיית חינוך מסוימות. הפדגוגיה היא תורת ההוראה לילדים. מרבית הגישות שהוזכרו לעיל היו קודם כל גישות פדגוגיות, ורק אחר כך גישות פילוסופיות לחינוך. תחום מצומצם יותר בתורת ההוראה הוא האנדרגוגיה, שעוסק בחינוך למבוגרים. תורת ההוראה שמה דגש רב יותר מאשר הפילוסופיה של החינוך על מחקרים וצפייה בילדים.

ערך מורחב – פסיכולוגיה חינוכית

הפסיכולוגיה החינוכית היא ענף של הפסיכולוגיה העוסק בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית, יעילות הפעילות החינוכית, הפסיכולוגיה של ההוראה והפסיכולוגיה החברתית של בתי ספר כמסגרות ארגוניות. ענף זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר, ועוסק במצבם ובתחושותיהם הלימודיות, החברתיות והרגשיות של ילדים ובני נוער בסביבה הבית-ספרית. בנוסף, הפסיכולוגיה החינוכית עוסקת במגוון בעיות אצל הפרט, באמצעות עבודה ייעוצית ואבחונית מול הילד, הדרכת הורים וייעוץ לצוותים חינוכיים. לפסיכולוגיה החינוכית קשר הדוק עם הפילוסופיה של החינוך. פילוסופים רבים עסקו בשאלת ההשפעה הנפשית של החינוך על הילדים, ובקשרים בין התהליכים הנפשיים שעוברים על הילד לבין הביצועים והתהליכים הלימודיים שלו. פילוסופים חינוכיים רבים השפיעו והושפעו רבות מהפסיכולוגיה החינוכית. לדוגמה: ג'ון דיואי, מייסד החינוך הפרוגרסיבי, עבד בשיתוף פעולה עם הפסיכולוג ויליאם ג'יימס. השניים גיבשו יחד הן את הפרגמטיזם בפילוסופיה, והן את הפונקציונליזם בפסיכולוגיה.

הסוציולוגיה החינוכית עוסקת בהשפעה ההדדית שבין החברה והמערכות השלטוניות לבין החינוך. גישות רבות בפילוסופיות של החינוך, כדוגמת הפדגוגיה הביקורתית, קשורות קשר הדוק לסוציולוגיה.

• פסיכולוגיה חינוכית
• היסטוריה של החינוך המערבי
• תורת ההכרה
• משמעת במסגרת החינוכית
• תורת ההוראה
• פדגוגיה
• למידה
• אסטרטגיית למידה
• הוראה מתקנת
• הגישה הפיידוצנטרית בחינוך

• ג'ון דיואי, דימוקרטיה וחינוך: מבוא לפילוסופיה של החינוך, ירושלים: מוסד ביאליק, 1960.
• נל נודינגס, פילוסופיה של החינוך, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2012.
• נמרוד אלוני (עורך), כל שצריך להיות אדם - מסע בפילוסופיה חינוכית, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
• צבי לם, ההגיונות הסותרים בהוראה, תל אביב: ספריית פועלים, 1973.
• יוסף אגסי, פילוסופיה של החינוך: דו-שיח פילוסופי, אוניברסיטה משודרת, 1979.
• יוסף אבינון, על היסודות הפילוסופיים של החינוך, תל אביב: דקל, 1979.
• סיני אוקו, על האפי והטוב: פילוסופיה של החינוך, ירושלים: מוסד ביאליק, 1974.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פילוסופיה של החינוך

• פילוסופיה של החינוך, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• אנציקלופדיה לפילוסופיה של החינוך (באנגלית)
• הרצאה של ריצ'רד לבוי Rick Lavoie על שימוש בתחרותיות בחינוך - חלק 1 חלק 2 חלק 3
• Developing An Educational Philosophy – מאמר של ריצ'רד לבוי על גישות פילוסופיות בחינוך, חסרונות של השימוש בתחרותיות בבית הספר והתאמת ההוראה לתלמידים בעלי לקויות למידה.
• מבוא לפילוסופיה של החינוך, קורס מקוון של מכללת סמינר הקיבוצים, באתר קמפוס - המיזם הלאומי ללמידה דיגיטלית של המשרד לשוויון חברתי, אוקטובר 2018
• פילוסופיה של החינוך, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)