פילוסופיה של הנפש (נקרא גם פילוסופיה של ה-mind או פילוסופיה של הרוח) הוא תחום בפילוסופיה אשר עוסק במהות הנפש, המיינד, אירועים נפשיים, פונקציות נפשיות, תכונות נפשיות, תודעה ויחסם לגוף בכלל ולמוח בפרט.

בעיית הגוף-נפש נתפסת לעיתים כנושא העיקרי בתחום, אולם ישנם נושאים נוספים אשר אינם קשורים ליחס עם הגוף. דואליזם ומוניזם הן שתי האסכולות העיקריות בבעיית הגוף-נפש.

הדואליזם החל עם אפלטון^[1], אריסטו, סמקיה והפילוסופיה ההודית, אולם נוסח בצורה מדויקת על ידי רנה דקארט במאה ה-17^[2]. הדואליזם טוען שהנפש בלתי תלויה בחומר קיים (דואליזם חומרי) ועל פי גרסה אחרת כי הנפש היא קבוצת תכונות בלתי תלויה אשר נובעת מהמוח אך לא ניתנת לרדוקציה (דואליזם של תכונות).

מוניזם הוא העמדה שהנפש והגוף אינם ישויות נפרדות אונטולוגית. עמדה זו פותחה בפילוסופיה המערבית על ידי פרמנידס במאה ה-5 לפני הספירה ומאוחר יותר על ידי הרציונליסט ברוך שפינוזה^[3].

• על פי האידיאליזם הנפש היא כל מה שקיים והעולם החיצוני הוא נפשי או אשליה שנוצרת על ידי הנפש.
• על פי המוניזם הנטורליסטי, ישנם חומרים אחרים, מוחיים, שהם, יחד עם הנפש, תכונות של חומר בלתי ידוע.
• הפיזיקליזם טוען שרק ישויות בתאוריה פיזיקלית הן קיימות וכי הנפש תוסבר בסופו של דבר במונחים של ישויות אלה (המוניזם הרווח במאה ה-20 וה-21 הוא גרסאות של פיזיקליזם: ביהביוריזם, תורת זהות טיפוס, מוניזם אנומלי ופונקציונליזם).

רוב הפילוסופים המודרניים של הנפש מעדיפים עמדה פיזיקלית רדוקציונית או לא-רדוקציונית, בהתאם להשקפתם על הדרך בה הנפש נקשרת לגוף (פיזיקליזם רדוקציוני טוען שכל המצבים הנפשיים והתכונות יוסברו, בסופו של דבר, על ידי המדע כתהליכים ומצבים פיזיולוגים, לעומתו פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי טוען שלמרות שהמוח הוא כל מה שיש לנפש, התוצרים ואוצר המילים בתיאורים נפשיים וההסברים שלהם הם חיוניים, ולא יכולים לעבור רדוקציה לשפה ולהסברים של רמה פיזיקלית נמוכה יותר). גישות אלו מושפעות מסוציוביולוגיה, מדעי המחשב, פסיכולוגיה אבולוציונית ומדעי המוח. פילוסופים אחרים, מעדיפים עמדה לא-פיזיקלית שמבקרת את הרעיון שהמוח הוא מבנה פיזיקלי טהור. ההתקדמות במדעי המוח עוזרת להבהיר חלק מנושאים אלו, למרות זאת, הם רחוקים מלהיפתר. פילוסופים מודרניים של הנפש ממשיכים לשאול כיצד איכויות החומר והאינטנציונליות של מצבים נפשיים ותכונות יכולות להיות מוסברות במונחים נטורליסטיים.

ערך מורחב – דעת

ספרי הפילוסופיה בעברית נפתחים, רובם ככולם, בהתנצלות המתרגם על חוסר היכולת לתרגם לעברית את המילה mind. לא קיימת מקבילה למונח בשפה העברית ועל כן משתמשים חליפות במונחים נפש, רוח, נשמה, תודעה, שכל, דעת, תבונה ואף מיינד. לעיתים, באותו טקסט אפשר למצוא מונחים שונים לפי ההקשר ולפעמים נבחר מונח אחד, תוך התנצלות על חוסר הדיוק. אף אחד מהמונחים לא תופס את מלוא המשמעויות של mind. עד כה האקדמיה ללשון העברית לא הכריעה בסוגיה ולא קבעה מונח תקני. בערך זה ייעשה שימוש במילה 'נפש' בלבד על מנת לשמור על אחידות, זאת למרות שאין הכוונה למונח הפסיכולוגי.

ערך מורחב – בעיית גוף-נפש

בעיית הגוף-נפש עוסקת בהסבר ליחס הקיים בין נפש, תהליכים נפשיים ומצבים או תהליכים פיזיולוגיים. השאלה היא מהי מהות הנפש ומצבים/תהליכים נפשיים ואיך, אם בכלל, הנפש משפיעה, או יכולה להשפיע, על הגוף. חוויות תפיסתיות תלויות בגירויים אשר מגיעים דרך החושים מהעולם החיצון. גירויים אלו גורמים לשינויים במצבים הנפשיים וגורמים לתחושות. לדוגמה, אדם רוצה משולש פיצה וזה גורם לו להזיז את הגוף בכיוון מסוים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. השאלה היא כיצד אפשר שחוויות מודעות יגיעו מתוך גוש חומר אפור בעלת תכונות אלקטרו-כימיות בלבד? בעיה קרובה היא כיצד האמנות ורציות גורמות לנוירונים של אינדיבידואל לירות ולשריריו לפעול.

ערך מורחב – דואליזם

דואליזם הוא קבוצת השקפות על היחס בין נפש לחומר או גוף. הטענה היא שחוויות נפשיות הן לא-פיזיקליות. אחד מהניסוחים הקדומים הידועים לכך הם של סמקיה והמורים היוגים בפילוסופיה ההודית (650 לפנה"ס). סמקיה חילק את העולם לפורושה (נפש/רוח) ופרקריטי (חומר) והיוגה סוטרה של פטנג'אלי הציגה גישה אנליטית למהות הנפש. בפילוסופיה המערבית, אפלטון ואריסטו היו הראשונים שעסקו בכך. כל אחד מהם טען, מנימוקיו הוא, ש"חוכמה" (כושר של הנפש או הנשמה) לא יכולה להיות מזוהה או מוסברת במונחים של גוף פיזי. הניסוח המודרני לדואליזם הוא של רנה דקארט (1641) שטען שנפש היא חומר לא-פיזיקלי אשר מהווה "דבר חושב" (res-cogitans). דקארט הוא הראשון שזיהה את הנפש עם תודעה והבחין אותה מהמוח (מקום החוכמה). כך אנו רואים עד היום את בעיית הגוף-נפש.

הטיעונים הנפוצים בעד דואליזם מתבססים על אינטואיציה של השכל הישר, שלפיה חוויות מודעות נפרדות מחומר דומם. אדם מן היישוב מזהה את הנפש עם העצמי, אישיות או נשמה; ודוחה את הרעיון שהנפש היא מוח; או להפך, הוא מוצא את הרעיון של ערך אונטולוגי יחיד כמכניסטי מדי או לא מובן. פילוסופים מודרניים של הנפש סבורים שאינטואיציות הן מבלבלות ולכן עלינו להשתמש בכישורים ביקורתיים יחד עם עדויות אמפיריות מדעיות כדי לבחון את הנחותינו ולקבוע האם יש להן בסיס אמיתי.

טיעון נוסף הוא שלנפשי ולפיזיקלי יש תכונות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. לאירועים נפשיים יש איכות סובייקטיבית שאין לאירועים פיזיקליים. אפשר למשל לשאול מישהו כיצד מרגישה אצבע חרוכה, כמו כיצד נראים שמיים כחולים וכיצד נשמעת מוזיקה נחמדה, אולם יהיה זה חסר משמעות, או לפחות מוזר, לשאול מה מרגיש גלוטומט בהיפוקמפוס?

פילוסופים של הנפש מכנים את ההיבט הנפשי של אירועים קווליה (qualia) או "תחושה גולמית". קווליה לוקחת חלק באירועים נפשיים אשר נראים קשים לרדוקציה לפיזיקלי, להרגיש כאב, לראות צל מוכר או לראות כחול.

אם התודעה (הנפש) יכולה להתקיים באופן בלתי תלוי במציאות הפיזיקלית (המוח), צריך להסביר כיצד זיכרונות פיזיקליים נוצרים ביחס לתודעה. דואליזם צריך להסביר כיצד התודעה משפיעה על המציאות הפיזיקלית. אפשרות אחת היא שמדובר בנס. כך למשל טוענים Arnold Geulincx and Nicolas Malebranche כי היחס גוף-נפש דורש מעורבות ישירה של האל.

טיעון הזומבי מבוסס על ניסוי מחשבתי של טוד מודי אשר דייוויד צ'אלמרס פיתח בספרו The Conscious Mind. הרעיון הוא שלדמיין גוף של מישהו מאפשר להגות בקיומו ללא מצבי תודעה. צ'אלמרס טוען שסביר שיצור כזה קיים מכיוון שכל הנדרש הוא שהמדעים הפיזיקליים יצדקו בתיאורם את הזומבים. מדעים אלה לא משתמשים בתודעה או בחוויות נפשיות ולכן המעבר מסבירות לאפשרות יהיה קטן. דנט טוען בתגובה כי המובן של זומבי פילוסופי הוא לא קוהרנטי או שהוא מושג לא סביר. זאת מכיוון שעל פי הפיזיקליזם ישנן שתי אפשרויות בלבד, או שאפשר להאמין שכולם הם זומבים או שאף אחד לא יכול להיות זומבי. ההרהור אם זומבי קיים או לא קיים הוא תוצר של העולם הפיזיקלי, ולכן אין זה משנה מי מהרהר בכך. או במילותיו של דנט: "זומבים חושבים שהם מודעים, שיש להם קווליה, שהם סובלים מכאב – אולם הם פשוט טועים (על פי מסורת מצערת זו) בדרך שלא הם או אנחנו נוכל אי פעם לגלות!"^[4].

דואליזם אינטראקציוניסטי (interactionism) אומץ על ידי דקארט בספרו "הגיונות", ונתמך במאה ה-20 על ידי קרל פופר וג'ון אקלס. על פי השקפה זו מצבים נפשיים, כמו האמנות ורציות, נמצאים באינטראקציה עם מצבים פיזיקליים. לדוגמה, ענבל תופסת באופן בהיר וברור את הנפש שלה כחושבת על דבר מה שאינו מדיד. יש לה גם תפיסה בהירה של הגוף שלה כמשהו מדיד אשר אינו מסוגל לחשוב. מכאן כי הנפש והגוף אינם זהים מכיוון שיש להם תכונות שונות רדיקלית. יחד עם זאת, המצבים הנפשיים של ענבל משפיעים על גופה ולהפך; כך, כאשר ידהּ נוגעת בכיריים חמים (אירוע פיזיקלי) היא חשה כאב (אירוע נפשי) הגורם לה לזעוק (אירוע פיזיקלי); זה גורם לתחושה של פחד ולרצון להגן ולטפל (אירוע נפשי).

טיעונו של דקארט תלוי בהנחה שמה שענבל תופסת בנפשה באופן בהיר וברור הוא נכון. פילוסופים עכשוויים חולקים על כך. יוסף אגסי סבור, למשל, שמספר גילויים מדעיים מקעקעים את הרעיון של נגישות לנפש; פרויד הראה שאדם בעל הכשרה פסיכולוגית יכול להבין את המוטיבציות הלא-מודעות של אדם אחר טוב יותר מעצמו. פייר דוהם הראה שפילוסוף של המדע יכול להבין את מתודת הגילוי של מישהו טוב יותר מעצמו; וברוניסלב מלינובסקי הראה דבר דומה לגבי אנתרופולוגיה. מלינובסקי טען שהעובדה שניסויים מודרניים בפסיכולוגיה גורמים לאנשים לראות דברים שאינם קיימים מקעקעת את טיעונו של דקארט, מכיוון שמדען יכול לתאר תפיסות של אדם טוב יותר מעצמו. החולשה של טיעונים אלה היא שהם מטילים ספק באינטרוספקציה. אנו יודעים שאנשים טועים לגבי העולם, כולל מצבים פנימיים של אחרים, אולם אין זה כך תמיד. לכן יהיה זה אבסורד להניח שאנשים טועים תמיד ביחס למצביהם הנפשיים ולשיפוטיהם על הנפש עצמה.

בהינדואיזם הדואליזם הוא לא בין הגוף והנפש, אלא בין הנשמה (פרושה), שהיא נצחית, חלק מהאלוהות שקיים באדם, לבין החומר (פרקריטי), שהוא כל מה שלא נשמה או אלוהים. לפי תפיסה זו, נפש, הבנה, אגו, גוף, חושים, תודעה וכדומה, הם כולם חומר. זאת אומרת שהיחס בין הנפש לגוף הוא מוניסטי. הדואליזם מתקיים בין כל מרכיבי החומר לנשמה, שהיא קבועה ואינה יכולה להשתנות. קיימת היררכיה בחומרים שמרכיבים את האדם. מלמטה למעלה: הגוף והחושים, הנשימה והאיברים הפנימיים, הנפש, התבונה, האגו ובפסגת החומר – התודעה. מכיוון שחומרים אלו משתנים ומשפיעים אחד על השני, האינדיבידואל שואף לשפר את איכותם, כדי להגיע לשלווה. תפקיד הנפש הוא לרסן את החושים, לעדן את הגוף ולשרת את התבונה. הנפש ניתנת להזנה בלימוד, השכלה, שינון מנטרות, תפילות ותרגילי ריכוז.

ערך מורחב – מוניזם

מוניזם, בניגוד לדואליזם, לא מקבל כל חלוקה בסיסית. חוסר נפרדות המציאות הוא רעיון מרכזי בפילוסופיה המזרחית כבר אלפיים שנה, בפילוסופיה ההודית והסינית, מוניזם הוא חלק מהבנת מושג החוויה. כיום, מרבית הצורות המקובלות של מוניזם בפילוסופיה המערבית הן פיזיקליסטיות. על פי הפיזיקליזם המוניסטי החומר הקיים היחידי הוא פיזיקלי ועליו להיחקר על ידי המדע. צורה נוספת של מוניזם, אידיאליזם, גורסת שהחומר הקיים היחידי הוא נפשי. ברקלי האמין בצורה טהורה של אידיאליזם. על פי גרסה מתוחכמת יותר, פנפסיכיזם, חוויות ותכונות נפשיות עומדות בבסיס חוויות ותכונות פיזיקליות. בגרסה זו החזיקו אלפרד וייטהד ודייוויד ריי גריפין.

על פי הפנומנליזם, ייצוגים (או מידע חושים) של אובייקטים חיצוניים הוא כל מה שקיים. ברטרנד ראסל והפוזיטיביזם הלוגי תמכו בגישה זו בתחילת המאה ה-20. אפשרות נוספת, היא לקבל את קיומו של חומר בסיסי שאינו פיזיקלי או נפשי, כך שהנפשי והפיזיקלי יהיו תכונות של חומר נייטרלי. ברוך שפינוזה תמך בעמדה זו וארנסט מאך תרם להפצתה. מוניזם נייטרלי מזכיר דואליזם של תכונה.

ערך מורחב – ביהביוריזם

ביהביוריזם שלט בפילוסופיה של הנפש במשך רוב המאה ה-20 ובעיקר במחצית הראשונה. הביהביוריזם פותח בפסיכולוגיה כתגובה לבעייתיות של האינטרוספקציה (התבוננות עצמית). לטענתם, האינטרוספקציה לא יכולה לבחון באופן זהיר ומדויק את החיים הפנימיים של הנפש ולא יכולה לשמש להכללות תחזיתיות. בלי הכללה והאפשרות לבחינה של אדם אחר, הפסיכולוגיה לא יכולה להיות מדעית. הפתרון הוא לוותר על הרעיון של חיים נפשיים פנימיים (ומכאן גם על נפש עצמאית אונטולוגית) ולהתמקד במקום זאת בתיאור של התנהגות נצפית.

במקביל להתפתחויות בפסיכולוגיה, התפתח ביהביוריזם פילוסופי (לעיתים מכונה ביהביוריזם לוגי). על פי הביהביוריזם הפילוסופי, הצהרות בלתי מאומתות על חיי הנפש הפנימיים הן חסרות משמעות. עבורם, מצבים נפשיים אינם מצבים פנימיים שניתנים לאינטרוספקציה, אלא תיאור של התנהגות או נטייה להתנהג בדרך מסוימת, שנעשה על ידי גורם חיצוני במטרה להסביר ולחזות התנהגות של אחרים.

הביהביוריזם הפילוסופי נזנח בשלהי המאה ה-20 עם עליית הקוגניטיביזם. הקוגניטיביזם דוחה את הביהביוריזם בשל מספר בעיות בו. למשל, הביהביוריזם מתיימר להיות אנטי-אינטואיטיבי כאשר מישהו מדבר על התנהגות באירוע בו אדם חווה כאב ראש.

ערך מורחב – פיזיקליזם

פיזיקליזם תבנית (type physicalism) או תורת זהות-תבנית (type-identity theory) פותח על ידי ג'ון סמרט ואולין פליס בעקבות כישלון הביהביוריזם. לטענתם, אם מצבים נפשיים הם משהו חומרי אך לא התנהגותי, אזי מצבים נפשיים הם זהים כנראה למצבים פנימיים של המוח: מצב נפשי M איננו משהו שונה ממצב מוחי B. המצב הנפשי "משתוקק לכוס קפה" לא יהיה שונה מ"יורה נוירונים מסוימים באזורים מסוימים במוח".

תזת המימושים המרובים (multiple realizability) של הילרי פטנאם מהווה אתגר לטענה זו. אנו יודעים שלא רק בני אדם חווים כאב אלא מינים רבים של בעלי חיים. יחד עם זאת, אין זה נראה סביר שאורגניזמים שונים עם אותה חוויית כאב הם בעלי מצב מוחי זהה. אם כך, כאב איננו יכול להיות זהה למצב מוחי מסוים. מכאן גם כי תורת זהות לא תוכל להתבסס אמפירית.

מצד שני, אין זה אומר שכל תורות הזהות צריכות להידחות. לפי תורת זהות-תקרית (token-identity theory), העובדה שמצבים מוחיים מסוימים חייבים להיקשר עם מצב נפשי יחיד אין משמעה שחייבת להיות התאמה מוחלטת בין תבניות של מצבים נפשיים ותבניות של מצבים מוחיים (ראו תרשים).

הפונקציונליזם נוסח על ידי הילרי פטנאם וג'רי פודור בעקבות כישלון תורת הזהות. פטנאם ופודור תפסו מצבים נפשיים במונחים של תאוריה חישובית אמפירית. באותה תקופה, דייוויד ארמסטרונג ודייוויד לואיס ניסחו פונקציונליזם התופס מושגים נפשיים של "פסיכולוגיה עממית" במונחים של תפקידים פונקציונליים. כמו כן, תורת המשמעות של ויטגנשטיין הובילה לגרסה של פונקציונליזם כתורת משמעות, ופותחה מאוחר יותר על ידי וילפרד סלרס וגילברט הרמן.

בתורות אלו מופיעה הטענה כי מצבים נפשיים מאופיינים על ידי יחסים עם מצבים נפשיים אחרים, קלטים חושיים ופלטים התנהגותיים. הפונקציונליזם מפשט את הפרטים של יישום פיזיקלי של מצב נפשי באמצעות אפיונו במונחי תכונה פונקציונלית לא נפשית. לדוגמה, כליה מאופיינת על פי הרפואה על ידי התפקיד של סינון הדם ושמירת האיזון הכימי. על פי נקודת מבט זו, אין זה משנה אם היא תהיה עשויה מרקמה חיה, צינורות פלסטיק או שבבי סיליקון. מה שמשנה הוא תפקידה ויחסה למרכיבים אחרים.

פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי מחזיק בשתי עמדות: 1. פיזיקליזם הוא נכון ומצבים נפשיים חייבים להיות מצבים פיזיקליים. 2. כל ההיגדים הרדוקציוניסטים הם לא מספקים: מצבים נפשיים לא יכולים לעבור רדוקציה להתנהגות, מצבים מוחיים או מצבים פונקציונליים. בשל כך, עולה השאלה האם יכול להתקיים פיזיקליזם לא רדוקציוניסטי. המוניזם האנומלי של דונלד דייווידסון הוא ניסיון לנסח פיזיקליזם מסוג זה.

דייווידסון משתמש בטיעון הנסמכות (supervenience): מצבים נפשיים נסמכים על מצבים פיזיקליים, אך לא יכולים לעבור רדוקציה אליהם. נסמכות לכן מתארת תלות פונקציונלית: לא יכול להיות שינוי בנפשי בלי שינויים ברדוקציביליות פיזיקלית לא פורמלית בין נפשי וכן פיזיקלי בלי רדוקציה אונטולוגית.

תאוריות פיזיקליות לא-רדוקציוניסטיות מנסות להחזיק בהבחנה אונטולוגית בין נפש וגוף ומנסות גם להגיע להסבר משביע רצון. הביקורת רואה מוטיבציה זו לעיתים כפרדוקס ומצביעה על דומות לאפיפנומנליזם. זאת מכיוון שהמוח נראה כגורם היסודי ולא הנפש.

אפיפנומנליזם גורס שמצבים מנטליים הם תופעות לוואי של מצבים מוחיים פיזיקליים, ושאין למצבים המנטליים השפעה על מצבים פיזיקליים. אינטראקציה היא דרך אחת אבל היא משאירה אותנו עם מצבים נפשיים לא רדוקטיביים אשר הם אונטולוגיים ולא רדוקטיביים למצבים פיזיקליים. לדוגמה, אפיפנומנליסט יכול להחזיק בעמדה שכאב נגרם על ידי מצב מוחי אבל אין לו השפעה על מצבים מוחיים אחרים, למרות שיכולה להיות לו השפעה על מצבים מנטליים אחרים (כמו גרימת מצוקה).

הפצעתנות חלשה (Weak emergentism) היא צורה של פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי. תכונות אמרג'נטיות הן תכונות שיש למערכות מורכבות מסוימות ואין אותן למרכיבים פשוטים יותר של אותן מערכות. אלו תכונות חדשות. על פי הדואליזם האמרג'נטי מצביים נפשיים לא נקבעים לוגית או אונטולוגית על ידי תכונות אחרות של המערכות הפיזיקליות. החוקיות הקודמת לא מספיקה מכיוון שנוצרה חוקיות חדשה.

לפי המטריאליזם האלימינטיביסטי (Eliminative materialism), כל המצבים הנפשיים המוכרים לנו מהפסיכולוגיה העממית, כמו מחשבות, רגשות והתנסויות חושיות, אינם אלא מושגים ריקים מתוכן. עמדה זו היא רדיקלית יותר, שכן היא שוללת הן פיזיקליזם רדוקציוניסטי והן פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי. לפי עמדה זו, לא ניתן לעשות רדוקציה למצבים נפשיים המוכרים לנו מהפסיכולוגיה העממית משום שאין אף ישות שמספקת אותם באופן שלם. כלומר, המצבים הנפשיים על פי הפסיכולוגיה העממית אינם קיימים מבחינה אונטולוגית.

לדעת האלימינטיביסטים, תאוריית הפסיכולוגיה העממית, שדרכה אנו ממשיגים את התהליכים הקוגניטיביים שחלים בנו, מפרשת את הקוגניציה באופן שגוי וחסר, ולפיכך יש לזנוח תאוריה זו. חלק מהאלימינטיביסטים, בהם פטרישה ופול צ׳רצ׳לנד, טוענים כי בעוד שהפסיכולוגיה העממית מתייחסת למערכת הקוגניטיבית כמערכת לשונית, המבנה הרשתי המורכב של המוח אינו קולט או מעבד מידע בצורה של ייצוגים לשוניים.

ערך מורחב – פילוסופיה של השפה

פילוסופים של השפה גורסים כי בעיית הגוף-נפש נוצרת כתוצאה מבלבול מושגי. על כן, הם דוחים את הבעיה כאשליה. לטענתם זוהי שגיאה לשאול כיצד מצבים מנטליים ומצבים ביולוגיים מתיישבים אלה עם אלה, במקום זאת עלינו לקבל שהחוויה האנושית ניתנת לתיאור במספר דרכים, הן באמצעות אוצר מילים מנטלי והן באמצעות אוצר מילים ביולוגי. אשליה מופיעה כאשר אנו מנסים לתאר אחד באמצעות אוצר המילים של השני או על ידי שימוש באוצר המילים המנטלי בהקשר מוטעה. המוח מהווה הקשר מוטעה לשימוש באוצר המילים המנטלי. החיפוש אחר מצבים מנטליים של המוח מהווה טעות קטגורית. עמדה זו מבוטאת על ידי פרשנים של ויטגנשטיין כמו פיטר האקר והילרי פטנאם.

היכן ממוקם המיינד? אם המיינד הוא תופעה פיזיקלית מסוג כלשהו, עליו להיות ממוקם היכן שהוא. ישנן שתי אפשרויות: או שהמיינד הוא פנימי לגוף (אינטרנליזם) או שהוא חיצוני לו (אקסטרנליזם). כלומר, אפשרות אחת היא שהמיינד תלוי באירועים ותכונות בתוך הגוף ואפשרות שנייה היא שהוא תלוי גם בגורמים חיצוניים לגוף. תומכי האינטרנליזם מחויבים להשקפה שפעילות נוירונית מספיקה ליצירת המיינד; ואילו תומכי האקסטרנליזם סבורים שהעולם החיצוני יוצר אותו.

ישנן מספר גרסאות לאקסטרנליזם: אקסטרנליזם סמנטי, אקסטרנליזם קוגניטיבי ואקסטרנליזם תופעתי. ניתן לאפיין כל אחד מהם גם לפי היחס לתוכן או לאמצעים של המיינד. אקסטרנליזם סמנטי גורס שתכנים סמנטיים של המיינד מוגדרים, במלואם או בחלקם, על ידי מצבי עניינים חיצוניים לגוף של הנושא. דוגמה לכך היא ניסוי התאומים של פטנאם. אקסטרנליזם קוגניטיבי מייצג עמדות אשר מציעות סביבה, כלים כלשהם, התפתחות כלשהי או גוף בתפקיד יצירת הקוגניציה. דוגמאות לכן הן: קוגניציה מובנית (embodied cognition), מיינד מורחב (extended mind) ו-enactivism. אקסטרנליזם תופעתי מציע שמאפייני תופעות של המיינד הם חיצוניים לגוף.

ערך מורחב – נטורליזם (פילוסופיה)

ערך מורחב – קווליה

קווליה (בלטינית: qualia, צורת הרבים של quale) מתייחסת לחוויית התודעה הסובייקטיבית כרגש גולמי. פירוש המילה בלטינית הוא "איזה סוג". הפילוסוף דניאל דנט מגדיר קווליה כ"מונח בלתי מוכר אשר מוכר לכולנו: הדרך בה דברים נראים לנו"^[5]. הגדרה אחרת היא "המאפיין של 'כמו מה זה' למצבים נפשיים. הדרך בה מורגשים מצבים נפשיים כמו כאב, לראות אדום, להריח ורד וכדומה."^[6] זהו מרכיב מרכזי בהסברים מטריאליסטיים לבעיית גוף-נפש. מחלוקות רבות ניצבות סביב קיומם או שלילתם של מאפייני קווליה.

מכוונות. התייחסות לעובדה כי מצב נפשי תמיד נסב על דבר מה. המחשבה על פרח אדום היא מוכוונת לגבי הפרח האדום. יש שיטענו כי המצב הנפשי הוא שקוף ורק המכוונות תופסת. קרי, המחשבה על הפרח האדום היא מוכוונת על פרח אדום ואינה קיימת כשלעצמה. המצב המנטלי של מחשבה על פרח אדום הוא שקוף ואינו קיים כשלעצמו.

בני אדם הם יצורים גשמיים ועל כן הם נושא לניתוח ותיאור של מדעי הטבע. מאחר שתהליכים מנטליים קשורים, בדרך זו או אחרת, לתהליכים גופניים, לתיאורים שמספקים מדעי הטבע יש תפקיד חשוב בפילוסופיה של הנפש. תחומים מדעיים רבים חוקרים תהליכים הקשורים למנטלי: ביולוגיה, מדעי המחשב, מדעי הקוגניציה, קיברנטיקה, בלשנות, רפואה, פרמקולוגיה ופסיכולוגיה.

הבסיס התאורטי של ביולוגיה הוא בעיקרו מטריאליסטי. נושאי המחקר הם בראש ובראשונה תהליכים פיזיקליים אשר אמורים להיות בסיס לפעילות מנטלי ולהתנהגות. ההצלחה הגוברת של הביולוגיה בהסבר תופעות מנטליות מאששת את הנחת היסוד שלה על פיה לא יכול להיות שינוי במצבים מנטליים ללא שינוי בתהליכים מוחיים.

נוירוביולוגיה כוללת ענפים רבים אשר עוסקים ביחס בין המנטלי ובין מצבים ותהליכים פיזיקליים. הנוירופיזיולוגיה חוקרת את היחס בין תהליכי תפיסה וגירויים. מדעי המוח הקוגניטיביים חוקרים את הקשרים בין תהליכים מנטליים ותהליכים מוחיים. נוירופסיכולוגיה מתארת את התלות של כישורים מנטליים באזורים אנטומיים מסוימים במוח. ביולוגיה התפתחותית חוקרת את היווצרות והתפתחות מערכת העצבים האנושית ומתארת גם את האונטוגנזיה (תהליך התפתחות העובר) והפילוגנטיקה של התפתחות תופעות מנטליות החל מהשלבים הפרימיטיביים ביותר. ביולוגיה אבולוציונית מטילה מגבלות על תאוריה של הנפש כמנגנון מבוסס גנים של ברירה טבעית. הביולוגיה האבולוציונית לא מתירה קפיצות בתהליך ההתפתחות של מערכות נוירונים אלא רק התקדמות בצעדים קטנים לאורך תקופות ארוכות. החל משנות השמונים של המאה ה-20, טכנולוגיות של הדמיה מוחית, כמו FMRI, הגדילו בצורה ניכרת את הידע אודות עבודת המוח. השאיפה היא לתאר בצורה מקיפה תהליכים מוחיים ביחס לתהליכים מנטליים.

מדעי המחשב עוסקים בלימוד הבסיס התאורטי למידע ולחישוביות, והחלתם של אלה על מערכות מחשב. מתכנתת יכולה לפתח תוכנה שתאפשר למחשב לבצע משימה שאורגניזמים צריכים עבורה נפש. דוגמה לכך היא ביצוע פעולת כפל. מחשב לא נזקק לנפש כדי לכפול מספרים אולם האם תידרש נפש לצורך ביצוע משימות אחרות? השאלה אם למחשבים תוכל להיות נפש נתונה במחלוקת בשל המחקר המתקדם באינטליגנציה מלאכותית.

ג'ון סרל מבחין בין שני סוגים של אינטליגנציה מלאכותית: חלשה וחזקה. מטרת אינטליגנציה מלאכותית חלשה היא לדמות תהליכים מנטליים ללא תודעה או מודעות. לעומת זאת, מטרת אינטליגנציה מלאכותית חזקה היא ליצור מחשב בעל תודעה דומה לזו של אדם. אלן טיורינג סבר שנוכל לומר שמחשב "חושב" כאשר לא נוכל להבחין בינו לבין אדם בתנאי מבחן טיורינג. מודל זה הושפע מהמודל הביהביוריסטי על פיו הנפש היא מה שהיא עושה. סירל ביקר מודל זה בניסוי המחשבה של החדר הסיני. במילים אחרות, השאלה היא "האם אפשרית קווליה של מחשבים או רובוטים?". חלק סבורים שהתקדמות באינטליגנציה מלאכותית תתרום גם להבנת בעיית גוף-נפש. טיורינג עצמו סבר שאין להשוואות מסוג זה כל בסיס. מדען המחשב אדסחר דייקסטרה אמר בנושא כי:

"לשאול אם מחשבים יכולים לחשוב זה כמו לשאול אם צוללות יודעות לשחות".

הפסיכולוגיה חוקרת תהליכים מנטליים בצורה ישירה. לשם כך היא משתמשת בשיטות אמפיריות כדי לחקור מצבים מנטליים כמו הנאה, פחד או קיבעון. הפסיכולוגיה חוקרת את החוקים שמחברים בין מצבים מנטליים אלו עם אלו או עם קלטים ופלטים של האורגניזם האנושי.

דוגמה לכך היא פסיכולוגיה של התפיסה. מדענים בתחום זה גילו את עקרונות התפיסה של צורות. למשל, גופים שנעים באותו כיוון נתפסים כקשורים זה לזה. חוק זה מתאר יחס בין קלט ויזואלי ומצבי תפיסה מנטליים. יחד עם זאת, הוא אינו כולל דבר בנוגע למהות המצבים התפיסתיים.

מדעי הקוגניציה עוסקים בנפש ותהליכה. הם בוחנים מהי קוגניציה, מה היא עושה וכיצד היא פועלת. הם כוללים מחקר על אינטליגנציה והתנהגות ומתמקדים באופן שבו מידע מיוצג, מעובד ומועבר (בכישורים כמו תפיסה, שפה, זיכרון, נימוק ורגש) בתוך מערכות עצבים (של בני אדם או חיות) ומכונות. מדעי הקוגניציה כוללים תחומים רבים כמו פסיכולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית, פילוסופיה, מדעי המוח, בלשנות, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. לשם כך נבחנות רמות רבות של ניתוח החל ממנגנוני למידה והחלטה ועד תכנון; ומרמת הנוירון ועד ארגון מודולרי של המוח.

• ג'ונתן מילר (עורך), מחשבות על מחשבות, תרגום: מאיר ויזלטיר, הוצאת עם עובד, 1986.
• ישעיהו ליבוביץ, נפש ומוח - יסודות הבעיה הפסיכופיזית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
• קיית קמפבל, גוף ונפש, עריכה, פתח דבר והשלמות מאת ישעיהו ליבוביץ, תרגום: יורם נבון, הוצאת מאגנס, 1983.
• ריצ’רד טיילור, מטאפיזיקה, תרגמה מאנגלית: יעל כהן, ירושלים: אדם, 1983.
• אנטוניו דמסיו, השגיאה של דקארט: רגשות, היגיון והמוח האנושי, תרגום: דפנה בנאי, חולון: הוצאת כנרת, 1998.
• אנטוניו דמסיו, ההרגשה של מה שקורה: גוף ורגש ביצירת התודעה, תרגום: עמוס כרמל, ירושלים: מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2003.
• אנטוניו דמסיו, בחיפוש אחר שפינוזה, תרגום: ורד טוכטרמן, תל אביב: אופוס, 2005.
• דניאל דנט, נפש, תבונה, מחשבה: לקראת הבנה של התודעה, הוצאת הד ארצי-מעריב, 1999.
• ג'ון סרל, נפש, מוח ומדע, ספרית אפקים 143, הוצאת עם עובד, 1984.
• מארק סולמס ואוליבר טרנבול, המוח ועולם הנפש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
• דאגלס הופשטטר, גדל, אשר, באך, תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פילוסופיה של הנפש

• סמדר רייספלד, ללכוד את ציפור הנפש, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2012
• דייוויד צ'אלמרס (עורך), ערכים על פילוסופיה של הנפש, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• ביבליוגרפיה של פילוסופיה של הנפש באתר אוניברסיטת לונדון (באנגלית)
• פרק ראשון בסדרת הרצאות אודות מוות בפילוסופיה של פרופסור שלי קגן מאוניברסיטת יל באתר YouTube (באנגלית)
• פילוסופיה של הנפש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)