סיפורה של רצפה בת איה מופיע בספר שמואל.[1] עיקרו של הסיפור הוא תקופת רעב שמסתיימת על ידי מסירת שבעה מצאצאיו של שאול לגבעונים, והריגתם על ידם, כנקמה על מעשי שאול.
על פי המסופר, בתקופת דוד המלך שרר רעב בארץ. דוד פנה אל ה' וקיבל תשובה שהרעב הוא עונש על מעשי שאול אשר המית את הגבעונים. בגמרא[3] מבואר שנתבע שאול על מעשה מוות עקיף, בכך שהרגו בציוויו את נוב עיר הכהנים שהם היו המעסיקים של הגבעונים, והריגתם הסבה לגבעונים מוות מרעב: ”וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן”.
דוד המלך קרא לגבעונים, וביקש לכפר על מעשי שאול ולקבל מהם ברכה להסרת העונש. הגבעונים טענו תחילה כי אין להם רצון בפיצוי או בנקמה: ”אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל”, אך בהמשך ביקשו להוקיע (להרוג) שבעה אנשים מבניו של ”האיש אשר כילנו” ב”גבעת שאול בחיר ה'”. דוד בחר שבעה מצאצאי שאול, ונתן אותם לגבעונים אשר הוקיעו אותם. הגבעונים מוציאים להורג את צאצאי שאול. הכתוב מספר כי כך נפתרה בעיית הרעב ונראה שהגבעונים באו על סיפוקם.
בחלקו השני של הסיפור יושבת רצפה בת איה, אמם של שניים מן המוצאים להורג ושומרת במשך כל חודשי הקיץ על גופות שני בניה, אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת, ועל גופות "חֲמֵשֶׁת, בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי[4] מפני עוף השמים וחיית השדה. מעשה זה מביא את דוד לקבור את עצמות שאול ויהונתן בנו בקבר קיש אבי שאול. מעשה רצפה בת איה העושה חסד עם המתים גורם לדוד לעשות חסד אחרון עם המתים.
במחקר הספרותי
מניעי דוד
אף שברובד הגילוי הסיפור המקראי מצדיק את הריגתם של צאצאי שאול בהצדקה תאולוגית, הרי שהמחקר מזהה בכך חלק מרצף סיפורים המרכיבים את האפולוגיה, כתב ההגנה, של דוד. לפי הגישה הביקורתית, דוד למעשה ביצע טבח בצאצאי בני שאול, וביקש להצדיקו בתואנות תאולוגיות חסרות בסיס ממשי. גישה שלישית, היא שאכן אין זה מעשה ראוי להרוג את בני שאול כנקמה על הריגת הגבעונים ואין זו דרכם של עם ישראל. אמנם, הגבעונים אינם בוחרים בדרך הראויה ומבקשים לנקום. גישה זו נתמכת בהוספת המחבר המקראי מידע שאינו חלק מהרצף הסיפורי, באמצע דברי דוד לגבעונים: ”וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי” (שמואל ב', כ"א, ב'), והיא אף תפיסת הרמב"ם.[5]
רקע - סיפורי דוד ככתב הגנה
במחקר נהוג לראות בסיפורים על דוד בספר שמואל כאפולוגיה, כתב הגנה. המחבר המקראי הציג את דוד מצד אחד כמלך נבחר וראוי, ומצד שני כמלך שהיה אוזורפ - שחמס את השלטון בכוח. בסיפורים על דוד קיימים רוב המאפיינים להגדרתו כאוזורפ: דוד ייסד שושלת מלוכה חדשה שנבחרה על ידי האל לאחר הסרת השושלת הנבחרת הקודמת של בית שאול; בסיפורים על דוד קיים תיאור מודגש של הלגיטימציה האלוהית ושל הלגיטימציה החברתית שניתנה לו על ידי ה', ועל ידי אנשי יהודה וישראל (שמואל ב', ב', ד'; ה', א'–ג'; דברי הימים א', י"א, א'–ג'); דוד נמשח בסתר על ידי נביא (שמואל א', ט"ז, י"ג); השם כרת ברית ייחודית עם דוד ושושלתו עד עולם (שמואל ב', ז'; דברי הימים א', י"ז, י"ד); בסיפורים על דוד תוארו בהרחבה מעשיו של דוד לתפיסת כס המלוכה, ופעולותיו לאחר תפיסת כס המלוכה, בעיקר לקביעת ירושלים כבירה וכמרכז דתי, וההכנות הקשורות לבניין בית המקדש בירושלים. המחבר התייחס אל דוד באמביוולנטיות, וערך את הסיפורים על דוד כ"אפולוגיה", שלצידה גם ביקר את התנהגותו של דוד. לדעתם של אישידה[6] והלפרן[7] תיאר המחבר את דוד מצד אחד כמלך מושלם וכמלך אידיאלי בתכונותיו החיצוניות והפנימיות: ”וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי” (שמואל א', ט"ז, י"ב); יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ״ (שם 18); ”וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ” (שמואל ב', ח', ט"ו) ומצד שני תיארו כמלך שעשה את הרע בעיני ה': "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו [בְּעֵינַי] ... וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה" (שמ״ב י״א 27; י״ב 10-9).
בקרב חוקרים רבים, רווחת הסברה כי סיפורי דוד מציגים מקרי מוות "נקיים" של מתנגדיו, כאשר למעשה הוא זה שהביא למותם[8]. סברה זו רלוונטית גם בקרב חוקרים שאין עניינם במהימנות ההיסטורית של הסיפורים, אלא בהיסטוריית המסורות שרווחו בקרב מי שחיו בארץ ישראל. כך למשל, חוקר המקרא יאיר זקוביץ מסביר כי בסיפור מרד שבע בן בכרי, המסורת לפיה דוד הוא "איש דמים" שרצח את בית שאול, מובאת בפיו של מי שחוזר בו לאחר כישלון המרד, וזאת כאמצעי ספרותי-רטורי שבה להציג את המסורת שרווחה ולהתפלמס איתה. זקוביץ מנתח אמצעי זה כ"שסתום הביטחון", במסגרתו נותנים במה למסורות לא רצויות, אך בפי דמויות שלפי הגיונו הפנימי של הסיפור, אין מקום להאמין להן.
אף שלעיתים המקרא מטשטש פעולות הרג שמבצע דוד, הרי שהוא בעצמו מציג מקרים בהם דוד ממית את יריביו ואוסר מלחמה בשאול, כדוגמת ברית דוד עם הפלשתים, אך תיאור זה מלווה בהצדקת מעשיו. כך למשל, שמעי בן גרא אומר לדוד "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל." (שמואל ב טז ז), אך לאחר מכן חוזר בו ומבקש את סליחתו של דוד על מעשהו (שמואל ב יט יז–כד).
הריגת צאצאי שאול
לדעת החוקרים, מגמת הסיפור היא לנקות את דוד מהאחריות להשמדת בית שאול. הוא נכתב כהגנה מפני האשמה שטפלו עליו שרידי בית שאול ותומכיהם בדבר דוד "איש הדמים", המתבטאת בקללה של שמעי בן גרא (שמ"ב טז 7).יש הסוברים שסיפור הגבעונים קדם כרונולוגית לפרק ט' ומתאים לראשית שמואל ב. כך למשל, המלומד בודה סבור ששאלתו של דוד ".... הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול ואעשה עמו חסד..." (ט 1) היא שאלה המתעוררת אחרי שנקמו הגבעונים בבית שאול. עם זאת, הואיל והסיפור אינו מופיע לפני ט 1 אלא בנספח, ישנן גישות שונות במחקר. לפי האחת, הסיפור קדם כרונולוגית, אךנכתב ונערך מעיקרא בתחילת שמואל ב' אך הועבר על-ידי עורך מאוחר בשל אי התאמה או שנכתב מראש בסוף ספר שמואל כחלק מארבעת הפרקים האחרונים שכולם נספחים שאינם מסודרים כרונולוגית (כך לדוגמה הרב אמנון בזק). [9] לפי סברה אחרת, הסיפור הוא מאוחר יחסית והגיע לידי עורך מאוחר לאחר שכבר הייתה גרסה מגובשת של סיפור ירושת הכס על-ידי דוד[10].
הלפרן סבר שגם במקרה של הגבעונים עשה דוד שימוש ציני בשם האלוהים למטרת חיסולו של בית שאול. לדעתו, אזכור הגבעונים נועד לטהר את בית דוד מאשמת חיסול בית שאול. ניתן ללמוד על כך לדעתו, בהצעתו של דוד לתת לגבעונים כופר נפש, ומתיאור האירוע המלמד לכאורה שדוד לא היה אחראי לרצח בני שאול ונכדיו, ובכך לדעתו, חוזר הדפוס המסורתי לתיאור השמדת בית שאול. דוד לעולם אינו אשם והכל בידי שמים או מחמת גורמים שאין לדוד שליטה עליהם[11]. חוקרים אחרים ביקשו לשלול את הטענה שהסיפור מלמד על טבח בכל שארית בית שאול. כך למשל, מ"צ סגל סבור כי מהמילה: " מבניו״ (שמ״א ב כ״א 6) ניתן ללמוד שלבית שאול היו צאצאים נוספים שדוד לא פגע בהם.
השפעתה של רצפה
במאמרו משנת 1967 טוען מנחם בן ישר כי רצפה בת איה מנעה את קבורתם של שבעת בני שאול, מפני שהיו נקיי כפיים ובכך ביקשה לגרום לנקמה שמיימית. התוצאה של פעולתה זו הייתה המטר המשחית, שבר ענן מקומי שירד בראשית הקציר. מטר זה מסמל פורענות, באשר השחית את היבול המועט שניתן בשנת הבצורת. פורענות דומה ניתן למצוא במטר הזעם בימי שמואל להרתיע את העם ”הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל יְהוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה...”(ספר שמואל א', פרק י"ב, פסוק י"ז). כמו בימי שמואל, גם כאן המטר המשחית הוא עונש לעם[12].
רוני מגידוב טוענת כי במעשיה, הצליחה רצפה בת איה לשנות את התנהגותו של דוד המלך. לטענתה, נחישותה הובילה את דוד לשנות את התייחסותו לגופות בני שאול. נחישותה הובילה לכך שדוד הכיר בטעותו והביא את גופות שאול ויהונתן לקבר ישראל, ובנוסף הביא דוד את גופות המוקעים לקבר ישראל[13].
מקבילות חוץ-מקראיות
אגדת אקהת
בין סיפורה של רצפה בת איה לסיפור המופיע באפוס העלילתי הקדום עלילת אקהת (חלק מהמיתוס האוגרתי, שנמצא בעיר אוגרית), קיימים קווי דמיון רבים. הסיפור מספר על אקהת, בנו של דנאל המלך, אשר נרצח. המלך שאינו מודע לידיעה על מות בנו, ממשיך לשפוט ולהנהיג את עמו. המלך מרגיש כי אסון פגע בביתו. בצורת תוקפת את האזור, אך הנשרים המרחפים מעל ראשו שלו מהווים סימן לבאות. דנאל מקלל שיירד גשם שוטף ביום קיץ בזמן בציר הענבים ומוסיף ומקלל שתשרור בצורת במשך שבע שנים. למרות הקללה דנאל מנסה להציל את היבול בעזרת טקסי מאגיה. לאחר כל זאת מופיעים שליחים המספרים לו אודות רצח בנו האהוב. דנאל יוצא לחפש את גופת בנו כדי שיוכל להביאו לקבורה. תיאור החיפוש בקובץ העלילה הוא רב. הסיפור מתאר בפירוט חיפוש אחר כל חלקי הגופה. דנאל מגיע ל"צמל אם הנשרים" ושם הוא מוצא את שאר חלקי גופת בנו. לאחר קבורת אקהת, מקיים דנאל טקסי אבלות. בתו פועת מבקשת לנקום את דמו השפוך של אחיה.
בשני הסיפורים, עלילות אקהת וסיפורה של רצפה בת איה מופיע מוטיב הבצורת והגשם השוטף אשר החברה רואה בהם קללה. כך גם סבורים דוד בסיפור המקראי ודנאל בעלילות אקהת. אך עם זאת דנאל הוא זה המחפש אחר גופתו וחלקי גופו של בנו, ובסיפור המקראי רצפה בת איה היא זו שמגנה על הגופות מפני עופות דורסים. במעשיה רצפה היא זו שמבקשת, שיביאו את גופות בניה ובני מיכל לקבורה נאותה. בעלילת אקהת כך גם מבקש דנאל. בשני הסיפורים מופיע בנוסף למוטיב קללת הבצורת מוטיב גאולת הדם. בסיפור המקראי הגבעונים הם אלה המבקשים את הנקמה ובסיפורו של אקהת את הנקמה מבקשת אחותו. בשונה מהסיפור בעלילות אקהת אין יודע אם תמה תקופת הבצורת. הסיפור המקראי מבקש לעדכן כי " וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ, אַחֲרֵי-כֵן"[14].
אנטיגונה
בין המחזה "אנטיגונה" שכתב סופוקלס (בן המאה החמישית לפני הספירה) ובין סיפור רצפה בת איה קיימים כמה קווי דמיון. שני הסיפורים עוסקים בקבורת המתים. בשני הסיפורים עומדת הסמכות הגברית למבחן. במעשיהן, רצפה ואנטיגונה קוראות תיגר על סמכות זו, אשר באה לידי ביטוי בסמכות המלך, קריאון במחזה אנטיגונה ודוד בסיפורה של רצפה. קיימות גם נקודות שוני בין שני הסיפורים. בניגוד להחלטת קריאון, קוברת אנטיגונה את אחיה המת. רצפה לעומת אנטיגונה אינה קוברת את צאצאיה ואת צאצאי מיכל וכוח עליון הבא בצורת גשם שוטף בא לעזרתה[15].
בספרות חז"ל והראשונים
סיפור רצפה בת איה עורר קשיים בעיניי חז"ל. בתלמוד הבבלי התחבטו בשאלה כיצד אפשר דוד את ההוצאה להורג למרות האמור בתורה: ”לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ”[16], וכיצד אפשר את התלייה ארוכת הטווח בניגוד להוראת התורה: ”לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה”[17]. והשיבו: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפהרסיא" או: " מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה"[18].
הרמב"ם בחיבורו משנה תורה, ציין את אכזריותם של הגבעונים ואי נכונתם למחול, כתכונה המבדילה בין ישראל לעמים ערלי הלב:
”אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה”[19]
בתרבות
רצפה בת איה היא דמות מרכזית במחזהו של אהרן אשמן, "מיכל בת שאול", שהועלה בתיאטרון "הבימה", בשנת 1941[20].
רצפה בת איה נמצאת במרכזו של הרומן ההיסטורי "בת איה" מאת אריה קוצר, שיצא לאור בשנת תש"ך[21].
לקריאה נוספת
אוריון, פסח, "הערה לשמואל ב' כ"א: א-יד", בית מקרא ט/א-ב (תשכ"ד), עמ' 123–126 (=בית מקרא לו/ב [תשנ"א], עמ' 155–159). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
בן-ישר, מנחם, "עיון בפרשת רצפה בת איה (שמואל ב' פרק כ"א)", בית מקרא יא/ג (תשכ"ו), עמ' 34–41 (=בית מקרא לו/א [תשנ"א], עמ' 56–64). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
ויסמן, זאב, "היבטים משפטיים במעורבותו של דוד המלך בגאולת דמם של הגבעונים", ציון נד/ב (תשמ"ט), עמ' 149–160. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
Campbell, Antony F., 2 Samuel (Forms of the Old Testament Literature 8), Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2005, ISBN 0802828132, pp. 188-192
Fensham, F. Charles, "The Treaty between Israel and the Gibeonites", Biblical Archaeologist 27/3 (1964), pp. 96-100
Malamat, Avraham, "Doctrines of causality in Hittite and Biblical Historiography: A Parallel", Vetus Testamentum 5/1 (1955), pp. 1-12
McCarter, P. Kyle, II Samuel (Anchor Bible 9), Garden City, NY: Doubleday, 1984, ISBN 0385068085, pp. 263-265, 436-446
^T. Ishida, "The SUcession Narrative and Esarhaddon's Apology: A Comparison", Ah, Assyria, Studies in Assyrian History and Ancient Near Eastern Historiography Presented to Hayim TAdmor (eds. M. Cogen & I. Ephwal), Jerusalem 1993, page 170.
