ערך זה עוסק בנאום שנשא שמואל הנביא בדבר פועלו של מלך ישראל. אם התכוונתם לקבוצת מצוות בתורה הנוגעות לו, ראו מצוות המלך.

משפט המלך (או פרשת המלך) הוא נאום המופיע בתנ"ך, אותו נשא שמואל הנביא בדבר פועלו העתידי של מלך ישראל. חשיבותו של הנאום בכך שחלקים מתוכו משובצים לאורך ספרי שמואל ומלכים, והוא מאפשר הצצה על האידאות והרעיונות הפוליטיים-ארגוניים שרווחו בעם לפני תקופת המלוכה. הנאום אף הפך לנושא למחלוקות אצל חז"ל, מקור לפסיקות הלכה אצל הראשונים ובמחקר המודרני מסתייעים בו כדי לקבוע את מחבריהם ותאריכיהם של ספרים שונים בתנ"ך. בנוסף לכך במשפט זה שמואל בדק מי יהיה מלך בישראל.

הנאום נישא בעת החלפת השלטון בישראל. עד אותו היום הונהג בישראל שלטון השופטים – בהיעדר שלטון מרכזי על הארץ, לעת צרה היה עולה "מושיע" מהשבט שנמצא במשבר והוא היה מנהיג את העם (ולעיתים רק את שבטו) עד יום מותו, וחוזר חלילה, כמסופר בספר שופטים. שני המנהיגים האחרונים שמשלו בשיטה זו הם עלי הכהן ושמואל הנביא.

על פי המסופר בספר שמואל, לעת זקנתו של שמואל מונו בניו כשופטים במקומו, אולם הללו היטו משפט ולקחו שוחד. לפיכך, משלחת של זקני ישראל נפגשה עם שמואל וביקשה ממנו להמליך מלך על ישראל. בנוסף, כפי שטענו הזקנים במפגש זה, המצב הביטחוני הרעוע בארץ באותה תקופה (נציב פלשתים בלב ארץ בנימין ולחץ של מלכי עמון על שבטי ישראל בעבר הירדן המזרחי) גם הוא היווה מוטיבציה לבקשה להמלכת מלך.

ה' מצווה את שמואל להיענות לבקשת העם ומסביר את הטעם לדרישתם: ”כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם”. הוא מוסיף ואומר לו: ”וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם”.^[1]

הנאום מופיע בספר שמואל א', פרק ח', פסוקים י"א–י"ח:

וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא.

לאחר הכתרת שאול למלך מוסר שמואל לעם את משפט המלוכה, מעלה אותו על הכתב ומניחו לפני ארון הברית: ”וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י ה' וַיְשַׁלַּ֧ח שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־כׇּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ” (ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ה). המלבי"ם טוען, ש"משפט המלוכה" אינו "משפט המלך", אך יש המסתפקים בכך.

קטעים אחרים בתנ"ך מנוסחים באופן דומה למשפט המלך, וחלק מהפרשנים פירשו אותם כשיבוץ וכהפניה למשפט המלך. דוגמה אחת היא נאום הפרידה של שמואל מהעם:

אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ

לדעת חוקר המקרא משה גרסיאל, קטע זה נועד להעמיד את שמואל כאנטיתזה למלך העתיד לבוא: בעוד שמואל המנהיג מהטיפוס הישן הנהיג ביושר, המלך עתיד להיות עושק.^[2]

קטע דומה אחר הוא נאום תוכחה קצר של המלך שאול:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ-נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם-לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן-יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת

על פי פרשנותו של גרסיאל, שאול פנה בנאום קצר זה לבני שבטו, המכהנים כשרים, ושאל: האם גם בן ישי ייתן לכולכם שדות וכרמים, וימנה את כולכם לקצינים – לשרי אלפים ולשרי מאות (כפי שנהגתי אני)?! כלומר תוכחתו האירונית של שאול מציגה אותו כמלך שהגשים את הזהרותיו של שמואל הנביא.^[2]

ישנם בתנ"ך עוד מספר קטעי טקסט העוסקים בזכויות המלך, והפרשנים נעזרים בהם כדי לבאר את משפט המלך. אחד הקטעים מכונה חוק המלך (דברים, י"ז, י"ד–כ'), ואינו עוסק בעניינים הנוגעים ישירות למשפט המלך למעט בעניין אחד:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, .... לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

כלומר, חוק המלך אוסר על המלך "להתרומם מאחיו" ומגביל אותו בכמה מזכויותיו. מכאן למדו חלק מהפרשנים (ראו למשל את פרשנותו של אלחנן סמט בהמשך) כי גם משפט המלך נועד להגביל, או להגדיר את זכויותיו של מלך ישראל.

קטע אחר המתייחס בצורה ישירה הרבה יותר הוא נבואת תוכחה של הנביא יחזקאל (יחזקאל, מ"ו, ט"ז–י"ח):

כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי-יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה. וְכִי-יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד-שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה. וְלֹא-יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת-בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

גם קטע זה מגביל את זכויותיו של המלך בעניין היכולת להפקיע אדמות מנתיניו.

על פי קטע זה ומשפט המלך ביחד פסק הרמב"ם הגבלות על יכולת המלך להפקיע אדמות ויובלים חקלאיים – הוא מתיר רק הפקעת יבולים ולא קרקעות, רק לצורך מלחמה ולא במצב של שגרה, ומחייב את המלך לפצות את המופקע.^[3]

עוד מצטרפת לשיטת פרשנות זו, הרואה במשפט המלך הגבלה על זכויותיו של המלך, גם פרשת נבות היזרעאלי, בה נדרשה המלכה איזבל לטפול האשמות שווא על נבות כדי לרשת את אדמתו. כך למשל פרשנותו של רד"ק לפרשת נבות: ”ואילו רצתה איזבל להרגו בלא משפט, לא היה כוח בידה, כי אף לגזול הכרם לא היה לה כוח... אם היו הורגין וגוזלין שלא במשפט, היו ישראל מורדין בו, כי לא היו מניחים מלך עליהם אם לא יעמיד ארץ במשפט.”

אם כן, בעיני פרשנים מסורתיים מסוימים משפט המלך מפרט את זכויות וחובות המלך כמתבאר בקטעים אחרים של התנ"ך.

בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת תנאים בנוגע למשמעותו ההלכתית של משפט המלך:

רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו. רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" - שתהא אימתו עליך.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ', עמוד ב'

האמורא שמואל פסק כרבי יוסי; לשיטתו יש למשפט המלך תוקף הלכתי, וכל הסמכויות שהוא מעניק למלך ישראל אכן שייכות לו. לעומתו, רב פסק כרבי יהודה, שטען שהנאום לא משקף את סמכויותיו האמיתיות של מלך ישראל, אלא תכלית הנאום הייתה "לאיים עליהם", או לפי גרסאות אחרות, "ליראם ולבהלם". יש הסוברים שגם כללו של האמורא שמואל, דינא דמלכותא דינא, שנותן תוקף גם לחוקיו של ממשל נכרי, מקורו במשפט המלך, והוא מבוסס על שיטתו שיש למשפט המלך משמעות הלכתית. לפי זה תוקפו של הכלל האמור שנוי במחלוקת תנאים ואמוראים.^[4] עם זאת, לכלל "דינא דמלכותא דינא" ניתנו טעמים רבים, ולדעת רוב הראשונים אין עליו מחלוקת.

רש"י פירש שלפי רבי יהודה מטרת הנאום הייתה ”שתהא אימת מלכם עליהם... ולא גרס ליראם ולבהלם, דהא לרבי יהודה יפה כיוונו”.^[5] אפשרות נוספת, המתאימה גם לגרסה "ליראם ולבהלם", היא שמטרת הנאום הייתה להבהיל את עם ישראל, כעונש על שרצו להידמות לגויים באומרם ”שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם”.^[6]

הרמב"ם פסק כשמואל, שיש תוקף לנאום משפט המלך, ופירט את הסמכויות העומדות לרשות המלך מכוח הנאום, אם כי תחת הגבלות מסוימות.^[7] הנימוקי יוסף, לעומתו, החזיק בשיטה שהנאום נאמר רק כדי להפחיד ולהבהיל את עם ישראל, ואין לו משמעות הלכתית.^[8]

הרב אלחנן סמט הציג גישה שהיא מעין סינתזה של כלל הגישות שהובאו מעלה. בעיניו, משפט המלך מתאר תהליך בו זכויות המלך ההגיוניות מיושמות כך שנוצר משטר עריצות מפחיד^[9]:

ניתן לומר כי שמואל הנביא נטל את רשימת הזכויות האמיתיות הניתנות למלך באשר הוא מלך, ותיאר לאן עלולות זכויות אלו להידרדר כאשר המלך ינצלן לרעה, ויהפוך את שלטונו המוסכם על העם לשלטון עריצות המנצל את העם לצרכיו. אפשרות זו - מעוניין שמואל הנביא להדגיש - נובעת ממהות המלוכה וזכויותיה הלגיטימיות, שכן המלוכה זקוקה לתפארת חיצונית ולאורח חיים ראוותני. לפיכך רק כפסע בין מגילת זכויות מתקבלת על הדעת (כפי המנוסח ברמב"ם), לבין שלטון עריץ אשר מפניו נאנק העם (כפי העולה מפשט דברי הנבואה בשמואל). לפי זה, שמואל הנביא לא היה מעוניין לתאר את המלך כעושה מעשי עריצות שרירותיים חסרי כל בסיס חוקי, שכן דבר זה אינו הולם את מטרתו.

אשר על כן ניתן לומר כי מוצדקת הנחת היסוד של האמורא שמואל כי "כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו". אלא שיש ליטול מפרשת המלך את פרטי המעשים של המלך העריץ, ולהחזירם אל 'שורשם' - אל בסיסם החוקי בטרם סטה ממנו המלך במעט או בהרבה, ואת זאת עשה הרמב"ם.

שמריהו טלמון בחן את מידת האותנטיות ואת מועד חיבורו של משפט המלך. לשיטתו, נאום זה מגדיר את זכויות המלך ומשקף היטב את החששות של העם בתקופה הטרום מלוכנית:

”הנחיותיו של "משפט המלך" שימשו יסוד למשא ומתן שבין באי כוח העם ובין שמואל מייסד המשטר המלוכני ועליהן נתבססו טענות העדה גם בפולמוס עם מלכיהם לעתיד לבוא... ב"משפט המלך" משתקפת מציאות היסטורית קדומה. נאום שמואל משתלב בסדר המאורעות המתוארים שילוב הגיוני-היסטורי. "משפט המלך" המוצג בו בהארה מגמתית, עומד בראשית המלוכה הישראלית ונועד לכוון את צעדיה.”^[10]

אלכסנדר רופא בחן את ספר שמואל כדי לקבוע את מועד חיבורו. הוא מצביע על דמיון רב בין משפט המלך לבין תעודות אוגריתיות וכנעניות בני תקופתו של שמואל הנביא, ומקבל מכך חיזוק לטענה כי ספר שמואל נכתב סמוך למועד האירועים המתוארים בו.^{[דרוש מקור]}

בנימין מזר מחזיק בדעה דומה. על פי ניתוחו, עיקרי הדברים שבמשפט המלך היו מגופי תורת המלוכה הכנענית. יתר על כן, להבנתו כבר בימי שלמה המלך נתפש משפט המלך מחייב ואף יושם הלכה למעשה.^[11]

בנימין אופנהיימר מצביע על הדמיון הרב בין משפט המלך לבין מסמכי אללח' ואוגרית ועל כן סבור כי התנגדות זו התעוררה באותה תקופה, בערך המאה העשירית לפני הספירה.^{[דרוש מקור]}

חלק מהחוקרים רואים במשפט המלך אחד משיאיו של ספר המושיעים. מאחר שתכלית ספר זה היא התנגדות למוסד המלוכה, נאום בו דמות רבת חשיבות כמו שמואל מדגישה את חסרונות המלוכה מהווה בו נדבך חשוב.

• אילת, משה, שמואל וכינון המלוכה בישראל, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ח. פרק ז': נאום שמואל על דמות המלוכה לעתיד לבוא, עמ' 129–144.

• פרופ' נחום רקובר "משפט המלך" לעומת "דינא דמלכותא דינא", בתוך שלטון החוק בישראל עמודים 30–34, הוצאת נבו ו"ספריית המשפט העברי", 1989.