כיבוש ירושלים בידי דוד הוא סיפור מקראי המופיע בספר שמואל ובספר דברי הימים. הסיפור מתאר את כיבוש ירושלים היבוסית על ידי דוד, והפיכתה לבירת הממלכה המאוחדת.
שני מקורות הסיפור
הסיפור מופיע במקרא פעמיים: בספר שמואל ב', פרק ה', פסוקים ו'–י', ובספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוקים ד'–ט'. בין שני המקורות יש הבדלים ניכרים.
בשני המקורות מסופר שדוד ואנשיו (בדברי הימים 'כל ישראל') באים ליבוס ואלה אומרים לו "לא תבא הנה". בתגובה לוכד דוד את מצודת ציון ויושב בעיר. אלא שבעוד שבדברי הימים מסופר שדוד מבטיח למכה היבוסים שיהיה לראש, ויואב אכן עושה זאת, הרי שבשמואל יש אזכור לא מובן של "העורים והפסחים":
"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר: לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים, לֵאמֹר: לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא: כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד, עַל כֵּן יֹאמְרוּ: עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת."
אזכור זה, וכן האמירה ”כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר” היו נתונים לפרשנויות רבות.
עם זאת המקרא מספר לנו כי לדוד הייתה אחיזה כלשהי בירושלים לפני עלייתו למלוכה, כאשר הניח שם את ראשו של גולית לאחר הקרב המפורסם: ”וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ.”[1]
פרשנויות מקובלות
העוורים והפסחים
- דוד דרש מהיבוסים להיכנע, ואלה הביעו זלזול בכוחו. לפי גישה זו הם טענו אחת משתי טענות. או שביכולתם להביס את דוד אף אם יעמדו על החומות בעלי מום (הראשון שהציע גישה זו היה ראב"ע), או שחייליו של דוד הם כבעלי מום.
- מדובר בפסלים שעליהם הייתה כתובה שבועת אברהם לאנשי יבוס, ורק עם הסרת הפסלים הותר כיבוש העיר.[2] או, מלך יבוס אומר לו, לפי מנהג התקופה, שאדם ששובר שבועה יהפך לעיוור ופיסח. אך, כשאברהם נשבע את שבועתו הוא הבטיח רק לשלושה דורות ממנו ומכיוון שמרחק בינו לבין דויד גדול יותר השבועה כבר אינה תקפה.
- יגאל ידין פירש את עניין העיוורים והפסחים כמכוון לטקס מאגי שערכו היבוסים בצבאם, על מנת להטיל אימה על חייליו של דוד. פירוש זה מבוסס על תעודה חתית מן האלף ה-2 לפנה"ס, שהתגלתה בחתושה ועולה ממנה נוהג מקביל, שבו הועמדו על חומות העיר עוורים ופסחים, והתקיים טקס השבעה שבו קולל האויב במכת עיוורון ובפיסחות אם ינסה לכבוש את העיר. לפי נוסח השבועה החיתי, לפני יציאתם לקרב היו החיילים החיתים נשבעים נאמנות למלך, לממלכה ולארץ, ובמהלך טקס השבועה הביאו לפניהם עיוורת וחרש ואמרו: "ראו הנה עיוורת וחרש. כל מי שיחרוש רעה על המלך והמלכה, תבוא עליו קללתם. יעשוהו עיוור, יעשוהו חירש! יעוורוהו כעיוור! יחרשוהו כחירש! ישמידו אותו, את אשתו, את טפו ואת משפחתו". לדעת ידין, אנשי יבוס העלו על חומת העיר או סמוך לשער עיוורים ופסחים, וביימו טקס דומה, אותו כיוונו כאיום כלפי דוד ואנשיו.[3]
הצנור
המילה "צנור" מופיעה במקרא רק עוד פעם אחת, בספר תהילים,[4] וגם שם לא ברורה לגמרי משמעות המילה.[3]
צ'ארלס וורן, שגילה את הפיר הקרוי על שמו דרכו ניתן לחדור ממעיין הגיחון מעלה, לתוך העיר היבוסית, האמין כי גילה את ה"צנור", דרכו חדר יואב אל העיר.
על פי פירוש אחר, השער של העיר (שהוא הנקודה הפשוטה לפריצה) היה מוגן במנגנון ובו גלגל שיניים המחובר לחרבות גדולות שמסתובב בעזרת המים הזורמים בצינור והחרבות זזות קדימה ואחורה משני צידי השער, כך שגם פורצי השער לא יוכלו לעבור אלא עם כן המנגנון יופסק (על פי המדרש, יואב כופף עץ ברוש ובעזרת מעין בליסטרה העיף את עצמו מעל החומה, וכאשר היה בעיר הרס את הצינור ופתח את השער לצבא ישראל).
לקריאה נוספת
- משה גרסיאל, מלכות דוד, תל אביב תשל"ה
- שמואל ורגון, "מוטיב העיוורים והפסחים בספר שמואל", בתוך: הגות במקרא, ה', גבעתיים תשמ"ח, עמודים 149–166
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
