יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוא דמות מקראית, שר צבאו של דוד המלך. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא על שמה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך. במסגרת תפקידו נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד. יואב מוזכר בעיקר בספר שמואל. מקור שמו ("יהו-אב") "האל הוא האב". הוא מאופיין באישיות עצמאית וחזקה, ומתואר כמקבל הכרעות אישיות וכמי שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו כאשר הוא חושב שהדבר נדרש.
קורותיו
קורותיו של יואב מתוארים בעיקר בספר שמואל, בחלק העוסק בשנות מלכותו של דוד. רוב הפרקים העוסקים ביואב הם חלק מרצף סיפורי אחיד פחות או יותר, המשקף לדעת חוקרים רבים מקור ספרותי עצמאי המכונה לעיתים "סיפור ירושת כיסא דוד" (Succession Narrative) או "תולדות חצר המלוכה" (Court History). תחומיו המדויקים של מקור זה שנויים במחלוקת; בדרך כלל כוללים בו את פרקים ט–כ בשמואל ב ופרקים א–ב במלכים א. מעשיו האחרונים של יואב ומותו על ידי שלמה המלך במצוות אביו דוד המלך מתוארים בשני הפרקים הראשונים של ספר מלכים א, שגם אותם, כאמור, מקובל לשייך לאותו מקור.
פרטים נוספים על יואב מופיעים בספר דברי הימים. אלה מקבילים בחלקם לתיאורים בספר שמואל ובחלקם מוסיפים מידע חדש.
שר צבא דוד
יואב בן צרויה היה נאמן וחסר פניות. עם זאת, נהג לפתור בעיות בכוח הזרוע, ודוד אמר עליו ועל אבישי אחיו "וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי", כלומר – איני מצליח להשתלט עליהם. הוא הנהיג את צבא דוד כבר במאבקו נגד בית שאול, והתמנה לשר צבא על כל ישראל כפרס על היותו הראשון שהכה ביבוסים בקרב על ירושלים[1]. על פי משה גרסיאל, יואב עמד בראש יחידת הגיבורים של דוד עוד בתקופת הנדודים והבריחה משאול, ולפני כיבוש ירושלים[2]. את חרבו ענד לרוחב על חגורתו ולא בנדן כמקובל, מה שהפתיע אויבים בקרב.[דרוש מקור]
הריגת אבנר בן נר
במהלך מלחמת בית דוד נגד בית שאול הרג אבנר בן נר שר צבאו של שאול, את עשהאל[3] אחי יואב, מה שגרם ללוחמי דוד לעצור מהמרדף אחרי לוחמי שאול.
מאוחר יותר ניסה אבנר להצטרף אל דוד ולקבל עליו את דוד כמלך. דוד הסכים, אך כאשר יואב שמע זאת הוא התעמת עם דוד, וטען שאבנר מרגל אחריו, ומתכנן לבגוד בו. יואב שלח שליחים שהשיבו את אבנר לחברון ללא ידיעת דוד, וכשהגיע אבנר הרג אותו יואב. לאחר מותו של אבנר קילל דוד את יואב: "אַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם", וספד לאבנר, כדי להבהיר לעם שדעתו לא נוחה ממעשהו של יואב.
בעקבות יחסיו של דוד עם בת שבע, אשת אוריה, והתעברותה, ציווה דוד על יואב להביא למותו של אוריה החתי במלחמה עם בני עמון. יואב שלח את אוריה "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם", וכתוצאה מכך אוריה נהרג יחד עם לוחמיו. כשיואב מדווח על שהתרחש, ניכר היה בו כי פחד מתגובתו של דוד על כך שסיכן וגרם למותם של "אנשי חיל" נוספים. הוא ביקש מהשליח לשכך את חמת המלך בהודעה שגם אוריה נהרג.
הפיוס בין דוד ואבשלום
אחרי שאבשלום בן דוד רצח את אחיו אמנון, הסתכסך עם אביו וברח לגשור, יואב ראה כי דוד מתגעגע אל אבשלום ורוצה בחזרתו[4] והוא ארגן את שובו לירושלים. הוא שלח אישה חכמה מתקוע, שתפנה אל דוד בבקשת שווא: הבן שלה רצח את אחיו, וכעת אנשי העיר רוצים לדון גם אותו למוות. היא לא רוצה לאבד גם את בנה השני ומבקשת מדוד למנוע את מותו. דוד הסכים איתה והבטיח לה להגן על בנה אך מדבריה הבין כי יואב היה מעורב בדבר, הוא מבקש מיואב להחזיר את אבשלום לירושלים. יואב הגיב ברגש הודיה:
לאחר חזרת אבשלום, דוד עדיין לא רצה לראות את פני בנו, ולאחר שנתיים בהן ישב אבשלום מוחרם על ידי אביו בירושלים, אבשלום ביקש מיואב לבוא אליו כדי ליזום מפגש בינו לבין דוד. פעמיים סירב יואב להיפגש איתו. בתסכולו, שרף אבשלום את שדה יואב, כדי שיואב יבוא אליו, ואכן כאשר נפגש עם יואב, ביקש ממנו להיפגש עם המלך או להמיתו. כשיואב סיפר את הדברים למלך, דוד הסכים בכל זאת לפגוש את בנו ואף נישק אותו.
הריגת אבשלום
כאשר מרד אבשלום באביו, ברח דוד מירושלים, כשבין נאמניו המלווים אותו היו גם יואב ואבישי אחיו. דוד ביקש במפורש שלא יפגעו באבשלום במהלך המלחמה, וחילק את העם בין יואב, אבישי ואיתי הגתי. אנשי דוד הכו את אנשי אבשלום, ובמהלך הקרב שערותיו של אבשלום נתפסו בענפי עץ האלה והוא לא הצליח להשתחרר. אחד מנערי יואב מצא אותו ודיווח ליואב, שמיהר להורגו.
כאשר שמע דוד על מות אבשלום, הוא הסתגר בעליית השער, השתקע באבלו על אבשלום וזנח את תפקידו כמלך, יואב הוכיח את דוד במילים קשות: "הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ". ואף איים עליו: "קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּ אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה."
בעקבות תוכחתו (וייתכן שאף איומו) של יואב, קם דוד מאבלו ויצא לדבר אל העם ואל צבאו, וחוזר למהלך התקין של תפקוד המלך. מאוחר יותר, בצוואתו, האשים דוד את יואב בהרג אנשי הצבא, אבנר ועמשא, אך לא הזכיר את הריגת אבשלום, ולכן נראה שלא ראה בהריגת בנו המורד עילה לנקמה ביואב.
מרד שבע בן בכרי והריגת עמשא בן יתר
מאחר שיואב הרג את אבשלום הוא הודח מתפקידו כראש הצבא על ידי דוד. במסגרת הניסיון לאחד תחתיו גם את אלה שמרדו בו בעבר, מינה דוד במקומו את עמשא בן יתר, אחיין אחר של דוד שהיה שר צבאו של אבשלום. כאשר עמשא מאחר בדיכוי המרד, דוד פונה אל אבישי שירדוף אחר שבע בן בכרי ולא אל יואב בשל כעסו עליו. במהלך המרדף אחרי בן בכרי הורג יואב את עמשא בדרך של עורמה. לאחר שהרג את עמשא, צר יואב על העיר אבֵל בית מעכה אליה ברח שבע בן בכרי.
לפי המסופר אישה 'חכמה' בת המקום, אשר שמה אינו ידוע (הרד"ק מזהה אותה עם סרח בת אשר), מחליטה להציל את העיר, בטרם תיפול בידי יואב ואנשיו. היא מנהלת משא ומתן עם יואב שבסופו השליכו תושבי העיר את ראשו הכרות של שבע בן בכרי מעבר לחומה אל יואב.
מניעיו של יואב לא היו ברורים בהרג עמשא, לאחר שדוד סלח לעמשא ומינה אותו לתפקיד הבכיר. ייתכן שהיה זה ממניעים אישיים, שכן עמשא תפס את מקומו של יואב כראש הצבא, אך ייתכן גם שהייתה זו המשך נאמנות לדוד, אשר לדעת יואב שגה במינוי אויבו לשעבר, ושגה גם בהדחת יואב לאחר שזה הרג את אבשלום. אפשרות נוספת, האיחור של עמשא לאסוף את הצבא למלחמה בשבע בן בכרי יכול להתפרש כהמשך התמיכה של עמשא במתנגדיו של דוד וסיכול רצונו של דוד להכריע אותם. לפי שיקולים אלה הריגת עמשא הייתה מוצדקת שכן הוא היה 'מורד במלכות'.
כאשר דוד בסוף ימיו רצה לפקוד ולמנות את ישראל יואב מנסה להניא אותו מכך בדברי כיבושין.
"וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה" (ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק ג') גם הפעם צדק יואב בהתנגדותו להחלטתו של דוד והראיה – העונש שהטיל ה' על דוד כתוצאה מהמפקד. המפקד נועד לצורכי הטלת מיסים ומס-עובד וכן גיוס לצבא. היה צפוי שהאוכלוסייה תתקומם ויואב הבין שמצב כזה מסוכן לשלטונו של דוד.
יואב, בניגוד לרצונו, עזר לדוד לפקוד את ישראל. בנוסח המובא בדברי הימים נאמר כי בכוונה לא פקד בתוכם את לוי ובנימין[5]. כנראה היות שהלויים היו פטורים ממס ובית המקדש שכן בנחלת שבט בנימין.
כאשר זיהה שלמה ניצני מרד מצד אחיו אדניה שביקש מבת-שבע להפעיל את השפעתה על בנה שלמה כדי שיסכים לתת לו לאשה את אבישג השונמית, פילגש דוד (שלפי המנהג הייתה אמורה לעבור לחזקת שלמה), ואחרי שכבר ניסה להמליך את עצמו במקום שלמה, שלח שלמה את בניהו בן יהוידע להרוג את אדניה. יואב, שהצטרף אל אדניה, ברח אל אהל ה', נאחז בקרנות המזבח וקווה שלא יהרגוהו מפאת קדושת המקום, או שביקש להחטיא את שלמה ברצח של מבקש מקלט מאת ה'. בניהו בן יהוידע התייעץ עם שלמה והרג את יואב בכל זאת. יואב נקבר בביתו במדבר, ובניהו בן יהוידע התמנה לשר הצבא.
יש פרשנים שרואים הצטרפות זו כהמשך לעצמאותו המחשבתית ולחוסר נאמנותו לדוד שבאה לידי ביטוי בהריגת אבשלום, אבנר ועמשא. בעוד אחרים טוענים שיואב היה נאמן לדוד לאורך כל הדרך, והוא בחר להצטרף לאדוניה, כיוון שראה בו היורש המתאים ביותר, לפי חוקי הירושה, וסבר שאהבתו של דוד לבת שבע קלקלה את השורה וגרמה לו בטעות לבחור בשלמה[7].
בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ט, עמוד א') מוקדשת סוגיה שלמה להצדקת מעשיו של יואב. בין השאר מובאת דרשה על הפסוק "ויקבר בביתו במדבר": מה מדבר מופקר לכל – אף ביתו של יואב מופקר לכל. דבר אחר, כמדבר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות – אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. רבי אבא בר כהנא זוקף את עשייתו התורנית של דוד ("ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו") לזכותו של יואב בכך שיואב היה ממונה על הצבא, ופינה את זמנו של דוד להתעסק בענייני משפט.
על פי תשובה של רב האי גאון, שם אביו היה שריה: ”וששאלתם יואב בן צרויה למה נקרא בשם אמו כי שם אביו ידוע הוא, דכתיב: וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יוֹאָב אֲבִי גֵּיא חֲרָשִׁים (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק י"ד), ומתוך שהייתה אמו אחות המלך דוד, נקרא על שמה לגדלהו בה”[8], על פי שיטה זו דודו של יואב היה עתניאל בן קנז[9].
