בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
לאחר לידת שמואל הודתה חנה לה' בתפילה המכונה 'תפילת חנה'.
עקרותה של חנה
על פי המסופר בספר שמואל א', פרק א', חנה אשת אלקנה, הייתה עקרה. מדי שנה, אלקנה היה נוהג לעלות עם משפחתו למשכן שילה להקריב קורבנות, והיה נותן לחנה מנה גדולה מהקורבן, ”כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ”. צרתה (אשתו השנייה של אלקנה), פנינה, הייתה נוהגת להקניטה בדברים, שגרמו לה לבכות ולא לאכול: ”וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ. וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל”. אלקנה ניחם אותה על עקרותה, ואמר לה: ”חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים”, כשכוונתו לעשרה בני פנינה, צרתה.
לדעת חז"ל[1] התכוונה פנינה ל'שם שמים' (='בעבור הרעימה') על מנת שחנה תתפלל על עקרותה מתוך כאבה הגדול, על מנת שזו תתקבל.
לדעת הפסיקתא רבתי[2] חנה היא זו שביקשה מאלקנה לשאת את פנינה: "אמור לו שיכניס צרתי לביתי ומתוך זה יראה הקב"ה שהכנסתי צרתי לביתי, ויפקוד אותי".
תפילות חנה
התפילה הראשונה להולדת הבן
על פי המסופר, באחת העליות למשכן שילה, לאחר אכילת הקורבן, התפללה לה' בבכי, ונדרה: ”ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ”. היא הניעה את שפתיה בלחש בלי להשמיע קול, ולאחר שהאריכה בתפילתה, שם לב לכך עלי הכהן, שישב בפתח המשכן. עלי חשב שחנה לוחשת מכיוון שהיא שיכורה, ונזף בה על כך, אך חנה העמידה אותו על טעותו, ואמרה לו שהיא אישה קשת רוח: ”אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה”.
לאחר שהבין עלי שטעה בהבחנתו, הוא בירך את חנה שאלוהים יענה לתפילותיה. ואכן לאחר ששבה לביתה הרתה וילדה בן וקראה את שמו שמואל, ”כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו” (שמואל א', א', כ').[3] לאחר ששמואל גדל הביאה אותו למשכן, בהתאם לנדר בו התחייבה להקדיש את בנה לה'. שמואל גדל תחת חסותו של עלי הכהן, אך הקשר בין שמואל לאמו לא נפסק: "ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, בעלותה את אישה לזבח את זבח הימים" (שמואל א', ב', י"ט).
עם העלאתו של שמואל לשילה, התפללה חנה תפילה בה ביטאה את הודאתה לה' על כך שזכתה לבן, ויצאה ממעמד ה"עקרה": "שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ, עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה". על פי המדרש[דרוש מקור], לחנה נולדו שבעה בנים, כשבאותו הזמן נפטרו עשרת ילדיה של פנינה.
תפילה זו כלולה בתפילת שחרית של חלק מהעדות ("תפילת חנה"). תפילת ההודיה של חנה לאחר לידתו של שמואל נחשבת לאחת התפילות המיוחדות ביהדות[דרוש מקור].
לקריאה נוספת
סימון, אוריאל, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים. ירושלים: מוסד ביאליק, 2001. עמ' 1–56.
בר-אפרת, שמעון, מקרא לישראל- שמואל א'. תל אביב: עם עובד, 1996.
