ערב המלחמה בגלבוע עם פלשתים מבקש שאול המלך להיוועץ באלוהים וה' מחריש: ”וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה - גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.”[1] בייאושו מבקש שאול מעבדיו למצוא לו בעלת אוב. העלאה באוב אסורה על פי דין התורה.[2]
בעקבות רדיפת שאול את בעלי האוב והידעונים מסתכנת האישה, אם תיענה לבקשת המלך המחופש, בעונש מוות. בעלת האוב שידעה על רדיפת שאול, ולא הכירה ששאול הוא זה שעומד מולה. תמהה: ”ותֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית[3] אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ[4] בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי.” (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט') בשאלתה היא מביעה לא רק את סירובה למלא את בקשתו אלא גם את התמרמרותה המוסרית לנוכח הקלות בה הוא מבקש להמיט עליה אסון.[5]
זאת ועוד, יש כאן כפילות: בתחילת הסיפור מסופר, כי שאול הכרית את האובות והידעונים (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ג') ופעם שנייה לומדים הקוראים מפיה של בעלת האוב על הסרת האובות. כפילויות כאלה שכיחות בסיפור המקראי. בפרק זה יוצרת הכפילות ניגוד בין פעולתו של שאול בעבר לבין פעולתו כעת, כשהוא הולך לדרוש באוב בחשאי. ניגוד זה מבליט מה עגום מצבו ולאיזה שפל הגיע.[6]
בעלת האוב מעין דור ציור מאת דמיטרי מרטינוב, 1857
שאול מגיע מחופש אל האישה מעין דור.[7] בפסוק ח' נאמר ”וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ”. ייתכן שהנימה החשאית הזאת מילאה את ליבה של האישה הנרדפת בחשד.[5] שאול נשבע לה כי לא יאונה לה כל רע. שבועה זו מניחה את דעתה של האישה והיא מביעה את הסכמתה לביצוע הטקס. המקרא אינו מתאר את פעולות האישה כדי להעלות את רוחו של המת ומדלג מיד אל לתוצאה - האישה רואה את שמואל.
כאשר מתגלה לה זהותו של שאול בדרך לא ברורה, בעלת האוב פורצת בזעקה גדולה כלפי שאול בפסוק י"ב: ”לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל”. שאול מרגיע אותה ושואל מה ראתה: ”וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית”. שאול לא היה מעוניין כלל בהפללתה של בעלת האוב אלא רק בהעלאת רוחו של שמואל על מנת לקבל ממנו הכוונה במצוקתו, לאחר שה' לא ענה לתפילתו. העובדה שבאמצעות ראיית המת היא רואה את שמוסתר מתחת ל"בגדים האחרים" מהווה אישור לכך שאמת דיברה.[8] שאול מזהה את שמואל לפי תיאורה.
העלאת שמואל באוב
בין שמואל לשאול מתפתח דו-שיח של ממש. בתחילה שמואל מתרגז, ושואל את שאול: ”לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי”.[9] שאול מתנצל בפניו, ואומר שצר לו מאוד כי הפלשתים לוחצים את מחנה ישראל, ואלהים אינו עונה לו. שמואל בתגובה שואל את שאול בתמיהה: ”וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי”, ומודיע לשאול שאלהים סר מעליו, וגם קרע את הממלכה מידו, ונתן לרעהו - דוד. בנוסף, שמואל מבשר לשאול שהוא ובניו ימותו במלחמה: "וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (פסוק י"ט).
ייאוש שאול לאחר דברי שמואל
שאול, שצם לילה ויום, שכב תשוש אחרי דבריו של שמואל. מהמילים ”וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל”, ניתן להסיק שהיא נעדרה מהחדר בעת הופעתו של שמואל. היעלמותו של שמואל לא נמסרת במפורש. אך בניגוד לשמואל, העזרה לשאול מגיעה דווקא מבעלת האוב. האישה רואה כי שאול נבהל, ”וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד”, מכאן ניתן להסיק שברצונה לעזור לו, היא מונעת ממראה עיניה על ידי הבנתה לנפשו ועל ידי הזדהות עם סבלו.[10]
בעלת האוב מציעה לשאול מאכל אך הוא מסרב. בעלת האוב זקוקה לכוח שיכנוע רב על מנת ששאול יאות לאכול. היא פונה אל המלך ביראת כבוד, נוקטת בלשון: 'שִׁפְחָתְךָ', והיא מציגה את ההיענות להזמנתה כחסד שיגמול לה שאול על האירוח. היא מוכיחה את דבריה בדרך אנלוגית: ”הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם, וֶאֱכוֹל”. חוקר המקרא, אוריאל סימון, רואה בכך טיעון לקוי, לכאורה: היא נתנה דבר גדול והיא מבקשת דבר פעוט. לשיטתו, בהגזמותיה הרטוריות מובלעת הטענה האמיתית, שמכוח נכונותה לסכן את חייה למענו היא קנתה לה מעין זכות על חייו.[11]
לאחר ששאול מתרצה לאכול היא מכינה לפניו מאכלים: ”וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת. וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ”.
פרשנות
הרד"ק מביא מחלוקת בין הגאונים האם בעלת האוב אכן העלתה את שמואל באוב:
לדעת רב שמואל בן חפני, כל מעשיה של האישה היו ברמאות כי באמת לא דיבר שמואל עם שאול וכלל לא עלה מקברו; אלא בעלת האוב שזיהתה את שאול מיד בבואו אליה ושמעה על מעשיו שמה בפי שמואל דברים אלו ועשתה כדרך בעלי האוב "להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך" וכך האמין לה שאול. רב שמואל גאון מוסיף "שאף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחייתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל".
הרד"ק מביא גם את דעתם של רב סעדיה גאון ורב האי גאון שסיפור המעשה התרחש כפשוטו שעלה שמואל מקברו ושוחח עם שאול, אך לא היה זה בכוחה של בעלת האוב אלא ה' החייהו כדי לגלות לו את העתידות והקורות שיהיו עמו. בדרך זו הם מסבירים את בהלתה של האישה בעת ששמואל אכן עלה: ”ותזעק בקול גדול”, שכן בדרך כלל אין בכוחם של בעלי האוב להחיות מתים ולדעת את העתידות, ורגילים לרמות את הבאים אליהם, אך מקרה זה היה חריג ואירע הדבר בפועל. על שיטה זו הרד"ק תמה, שאם רצה ה' לספר לשאול את הבאות עליו היה יכול לעשות זאת באמצעות נביא או אורים ותומים ולמה הזקיקו ללכת לבעלת אוב.[12]
פרופסור אוריאל סימון מדגיש את הייחודיות של הסיפור בכך שבניגוד למקובל בספרות דידקטית, המשחירה את החוטא[13], המספר המקראי לא חושש להודות בכל זאת במידותיה המוסריות ולציירה באור שהוא גם חיובי: "חטאה כבעלת אוב לחוד, וצדקתה כאישה רגישה ונדיבה לחוד. נאמנות מרהיבה זאת לאמת החיים, למלאות ההוויה האנושית על מורכבותה, נפתוליה וריבוי פניה, נדירה למדי בסיפורת מגמתית".[14]
שמה
לפי ילקוט שמעוני לספר שמואל,[15]היה שמה של בעלת האוב 'צפניה', והיא הייתה אמו של אבנר בן נר (על פי הרב עזריה די פאנו בספרו "גלגולי נשמות", שמה היה צפנית). על פי גרסאות אחרות, היה שם בעלה צפניה, והיא נותרת באלמוניותה.
בקוראן גם כן מופיע סיפור על בעלת האוב מעין דור, אך אלישע היה זה שנפגש עם בעלת האוב, והמועלה באוב הוא יהושע בן נון.[17]
בתרבות
בעלת האוב, שמן על בד, ציור משנת 1820 של וושינגטון אלסטוןשאול, בעלת האוב ורוחו של שמואל; ציור מאת סלבטור רוזה, 1668
דמותה של בעלת האוב מעין דור היוותה השראה לסופרים ומשוררים רבים. שאול טשרניחובסקי כתב את הבלדה המפורסמת בעין-דור.
"שאול אחוז טירוף" הוא שמו של מחזה פרי עטו של ז'או זה לה טאי, שראה אור בפריז, בשנת 1572 לערך. שמו המלא של המחזה "שאול אחוז טירוף, טרגדיה שאולה מן התנ"ך, שחוברה לפי דרכם ואמונתם של הטרגיקנים בני הזמן העתיק" מתאר את שאול מבעד לעיניו של נושא כליו. במחזה זה מקללת רוחו של שמואל את בעלת האוב ושולחה.[18]
בשנת 1931 פרסם יצחק קצנלסון את מחזהו "הרועים". במחזה היתולי זה מתבקשת בעלת האוב העוברת בין חיים למוות על ידי אליהו הנביא להביא לפניו את שאול. בעלת האוב טוענת במחזה כי שאול אינו מלך אלא נביא אשר התחפש למלך. כמו כן מתבקשת בעלת האוב להעלות גם את שלמה באוב.[19]
.jpg)
