PROFILPELAJAR.COM

מתווה קלינטון (באנגלית: The Clinton Parameters) הוא השם לקווים מנחים להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, שהציע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בדצמבר 2000.

הרקע למתווה קלינטון היה תחילתה של האינתיפאדה השנייה, כישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד זמן מה קודם לכן, הבחירות המתקרבות בישראל, הסקרים שהצביעו על תבוסה אפשרית לאהוד ברק, וסיום תקופת כהונתו של קלינטון עצמו, שחפץ לסיים בהצלחה שמונה שנים של מאמצים בזירה המזרח תיכונית. ההצעה הוגשה ב-23 בדצמבר 2000, תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד.

תוכן המתווה

מתווה קלינטון כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ומנגד ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי יו"ש ועזה, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (גוש אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל בתמורה לשטחים בתחומי הקו הירוק.

שטחים - הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית יתבסס על קו 4 ביוני 1967, הוא "הקו הירוק", או קו שביתת הנשק ממלחמת העצמאות. בריבונות פלסטינית יהיו 97%-96% מהגדה המערבית בתוספת אחוז אחד מהשטח הישראלי הריבוני או 94% מהגדה המערבית בתוספת 3% מהשטח הישראלי הריבוני. כמו כן נקבע כי כל שטחי רצועת עזה יהיו תחת ריבונות פלסטינית, כאשר בין רצועת עזה לגדה המערבית יהיה "מעבר בטוח". ישראל תספח מהגדה גושי התנחלויות (גוש עציון, גוש אריאל וגוש עוטף ירושלים) ובתמורה תעניק לפלסטינים שטחים בנגב להרחבת רצועת עזה לפי יחס של 1:3 (ולפי גרסה אחרת, 3% כנגד סיפוח של 5%), וגם מסדרון למעבר פתוח קבוע בין הגדה המערבית לרצועת עזה. כמו כן נקבע כי 80% מהמתנחלים יהיו בשטח ריבוני ישראלי.
הגבלת חימוש - הנשיא קלינטון הציע כי המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מדינה לא-צבאית (non-militarized state). הנשיא קבע כי תהיה לישראל נוכחות צבאית משמעותית בבקעת הירדן למשך שלוש שנים ונוכחות סמלית באתרים מוגדרים למשך שלוש שנים נוספות. כמו כן ניתנו לישראל שלוש תחנות התראה לתקופה של עשר שנים עם נוכחות של קציני קישור פלסטינים.
בקעת הירדן - ישראל תוותר על ריבונותה בבקעת הירדן. אולם, כאמור לעיל, נסיגתה ממנה תהיה הדרגתית מטעמי ביטחון. בין היתר, למשל, ישראל תחזיק צבא בבקעת הירדן למשך 3 שנים.
ירושלים - ירושלים תחולק על בסיס אתני - השכונות הערביות בירושלים יהיו תחת ריבונות פלסטינית והשכונות היהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. תהיה ריבונות פלסטינית על הר הבית וריבונות ישראלית על הכותל המערבי.
פליטים - בנושא הפליטים נאמר כי 'שני הצדדים מכירים בזכות הפליטים לחזור לפלסטין ההיסטורית' או 'לחזור למולדתם', אבל מצד שני הובהר ש'אין זכות שיבה ספציפית לישראל'. כלומר, זכות השיבה לא תתממש באופן חופשי בישראל אלא בכפוף לחוקיה הריבוניים, וייאמר כי לפלסטינים זכות שיבה לביתם הלאומי. פתרון בעיית הפליטים ישלב בין שיבה, שיקום, יישוב מחדש ופיצוי. בהצעת קלינטון נאמר שמילוי כל הסעיפים ייחשב לביצוע החלטת עצרת האו"ם 194 מנובמבר 48', שבה רואים הפלסטינים את הבסיס המשפטי להצדקת תביעתם לזכות השיבה. בנוסף, מנגנון בינלאומי חדש יוקם למימון התוכנית.
מרחב אווירי - בעניין המרחב האווירי המונח היה 'שימוש מוסכם'. קלינטון קבע שהריבונות על המרחב האווירי היא פלסטינית אבל הכיר בזכות הישראלית לעשות בו שימוש לצורכי אימון ולצרכים מבצעיים ובלבד שהשימוש הזה יהיה מוסכם. הייתה מחשבה על כך שאחת הדרכים לעשות זאת היא על בסיס הדדי - על ידי מתן זכות לפלסטינים לעשות שימוש לא צבאי במרחב האווירי הישראלי.
קץ הסכסוך - הצהרה על "סיום הסכסוך" ועל סוף התביעות ההדדיות של שני הצדדים.

הנשיא הכתיב לישראלים ולפלסטינים את דבריו בחדר הישיבות הצמוד לחדר הסגלגל בבית הלבן, וביקש לקבל את ההכרעה תוך ארבעה ימים.

תגובות

תגובת ישראל

הפרמטרים הוצגו על ידי שלמה בן עמי, שר החוץ דאז, לפורום שכלל את אהוד ברק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שמעון פרס, דני יתום וגלעד שר (המתווך מטעם הממשלה, לצידו של בן עמי, במשא ומתן בקמפ דייוויד). הדיון נערך במחנה שרגא הסמוך לנהריה. כעבור שלושה ימים החליטה הממשלה לענות לקלינטון בחיוב. חוץ ממתן וילנאי ורענן כהן כל השרים תמכו.

זו לשון ההחלטה שנשלחה ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא קלינטון, סמואל ברגר:

"החלטתה של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי בממשלת ישראל מיום 28 בדצמבר 2000 היא כדלקמן:

'רעיונותיו של הנשיא קלינטון תורמים לחידושו של משא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. אנו רואים ברעיונות אלו בסיס למשא ומתן, בתנאי שהם יישארו, כפי שאכן הינם, בסיס לדיון שהפלסטינים מסכימים עליו [ההדגשה במקור]. ישראל תבקש הבהרות מספר הנוגעות לעניינים בעלי חשיבות של ממש לישראל. ישראל מביעה את הוקרתה לנשיא קלינטון על תרומתו המכרעת, כעת ובמשך כל תקופת כהונתו, לקידום תהליך השלום במזרח התיכון לעבר עתיד טוב יותר לעמי האזור'."^[1]

הממשלה אף העבירה מסמך הסתייגויות בן כמה עמודים אשר נגעו בעיקר לסידורי הביטחון ולשליטה על המעברים. לגבי הנושאים העקרוניים התשובה הייתה חיובית. על אף שמתווה קלינטון עמד בסתירה לעקרונות שלהם התחייב אהוד ברק במערכת הבחירות שלו, כמו שלמות ירושלים והריבונות על הר הבית, המתווה זכה, עם השגות והסתייגויות, לרוב גדול בממשלה, כשרק השר רוני מילוא הודיע על התפטרותו בעקבות קבלתו.

קלינטון הבין זאת כקבלת המתווה ואף ציין בזיכרונותיו במפורש כי 'כל ההסתייגויות [של ישראל] היו במסגרת הפרמטרים'.^[2] מעדויות אלו ומתגובת ישראל לעיל נראה כי ישראל הייתה נכונה להמשיך את המשא ומתן על בסיס המתווה. עם זאת, יש לשים לב כי לישראל היו הסתייגויות בכל אחת מהסוגיות המרכזיות שנותרו לב המחלקות, ובניגוד לרושם שנוצר, למעשה כמה מהסתייגויות אלו חורגות מהפרמטרים של הנשיא.

אף על פי זאת, למרות היותו קו מנחה בהצעות פשרה שונות בשנים האחרונות, מתווה זה איננו מחייב את ממשלות ישראל ועמד בסתירה למדיניותו של אריאל שרון, מחליפו של ברק בראשות הממשלה.

תגובת הפלסטינים

ערפאת, מאידך, נסע אל מובארק ולכל מיני ועדות בין-ערביות להתייעצויות, תוך שמופעל עליו לחץ בינלאומי להסכים למתווה. לבסוף, לאחר עשרה ימים, העבירו אנשיו לבית הלבן תשובה שהיו בה הסתייגויות מרוב הנושאים העקרוניים של המתווה ובכך בעצם שלילת המתווה כולו^[3].

מתוך התגובה הפלסטינית אפשר להבין כי 'מתווה קלינטון' אינו עולה בקנה אחד עם הראייה הפלסטינית לגבי הדרך שבה צריך להיראות הסכם קבע. לטענתם, הסכם קבע אינו רק מסמך המכיל עקרונות כלליים ומעורפלים, אלא כלי מקיף הכולל פרטים, מפות, שיטות ולוחות זמנים לסיום הסכסוך. חוסר הבהירות שמצביעים עליו הפלסטינים בא לידי ביטוי, למשל, בחוסר הגדרת הצרכים הביטחוניים האופרטיביים (הלכה למעשה) של ישראל ובפרק הזמן שישראל תיסוג בו מהגדה.