היחסים בין הגופים מתחילים מאז הקמת הקהילות האירופיות, קודמתן של האיחוד האירופי, ב-1957. בריטניה הייתה חברה בגוש, לאחר שהצטרפה אליו ב-1973 (אשר אושר במשאל עם על חברות ב-1975) עד שהפכה למדינה הראשונה שהפסיקה את חברותה מרצון ב-31 בינואר 2020 לאחר משאל עם נוסף על חברות שנערך ב־2016, שבו 51.9% מהמצביעים בחרו לעזוב את האיחוד. ניתן לתאר את ההיסטוריה של חברות בריטניה בגוש כ-"חוסר שביעות רצון הדדית", כאשר עמדותיה של בריטניה מעכבות לעיתים קרובות צעדים לקראת העמקת האינטגרציה האירופית.[1]
הסכם הברקזיט ממלא כעת תפקיד משמעותי ביחסים בין שתי הגופים, במיוחד עבור צפון אירלנד (אשר ממשיכה להחיל את חוקי האיחוד האירופי בנוגע לסחורות), ובמהלך תקופת המעבר שנמשכה עד 31 בדצמבר 2020. בריטניה גובלת במדינה החברה באיחוד האירופי, הרפובליקה של אירלנד.
על שתי הבקשות הראשונות של בריטניה להצטרף לקהילות האירופיות (EC) בשנים 1963 ו-1967 הוטל וטו על ידי נשיא צרפת, שארל דה גול, שסבר כי מספר היבטים של כלכלת הממלכה המאוחדת, משיטות עבודה ועד החקלאות, עשו את בריטניה ללא מתיישבת עם אירופה וכי בריטניה נוטרת עוינות עמוקה לכל פרויקט כלל-אירופי.[3] לאחר שדה גול ויתר על נשיאות צרפת ב-1969, הגישה בריטניה בקשה שלישית ומוצלחת לחברות.
חברות בבריטניה באיחוד (1973–2020)
לאחר הצטרפות בריטניה לאיחוד האירופי ב-1973, הממלכה ניהלה משא ומתן מחודש על תנאי החברות, התחרתה על הנחות תקציביות וביקשה פטור מהמטבע האחיד.[4] המדיניות החקלאית המשותפת של האיחוד (CAP) בפרט עמדה לעיתים קרובות במרכז הסכסוכים של בריטניה עם שאר האיחוד האירופי, וביססה את המוניטין שלה כ"שותפה מביכה" בתוך הגוש.[5]
מאז 1977, אירעו תנודות רבות בין דעות פרו-אירופיות ואנטי-אירופיות בקרב הציבור הבריטי.[6] הן השמרנים והן הלייבור כאחד התגייסו בדרך כלל לדעות הקדומות כלפי האיחוד האירופי שבהן דגלו הבריטים, שבמקום להתחייב לרעיון אירופי העדיפו בדרך כלל לשאוף לימים עברו של ההגמוניה העולמית הבריטית.[7] במשאל העם על חברות הממלכה המאוחדת בקהילות האירופיות, שני, שני שלישים מהמצביעים הבריטים הצביעו בעד המשך חברותה של הממלכה המאוחדת בקהילות. דחיית החברות הגדולה ביותר הייתה ב-1980, השנה המלאה הראשונה בתקופת כהונתה של ראש הממשלהמרגרט תאצ'ר, עם 65% התנגדו ו-26% בעד חברות.[6] כחברה באיחוד האירופי, בריטניה מעולם לא אימצה את השימוש באירו או הצטרפה לאמנת שנגן, שהבטיחה תנועת אזרחים חופשית בתוך האיחוד. כמו כן, ממשלת בריטניה דבקה במדיניות ארוכת שנים של התלהבות מהרחבת האיחוד האירופי, בהנחה שהוספת חברים נוספים תערער רצון להעמקת הפדרליזציה של האיחוד.[8]
בעקבות תוצאות משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי ב-2016, שבו 52% מהמצביעים תמכו בברקזיט (הלחם של "British Exit", יציאה בריטית), בריטניה ניהלה משא ומתן על פרישתה מהאיחוד האירופי. לאחר ההצבעה, ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון, שתמך בהישארות באיחוד האירופי, התפטר. תרזה מיי הפכה לראשת הממשלה לאחר התפטרותו הרשמית, ואף על פי שגם היא תמכה בהישארות באיחוד האירופי, היא התחייבה לנהל משא ומתן על יציאת בריטניה ממנו.[10] בריטניה עזבה רשמית את האיחוד ב-31 בינואר2020.
אחרי הברקזיט (מאז 2020)
ב-30 בדצמבר 2020, לאחר שמונה חודשים של משא ומתן, האיחוד האירופי ובריטניה חתמו על הסכם הסחר ושיתוף הפעולה של האיחוד האירופי-הממלכה המאוחדת,[11] המסדיר את היחסים הבילטרליים מאז כניסתו הזמנית לתוקף יומיים לאחר מכן ואושר מאוחר יותר על ידי שני הצדדים.
אף על פי שבריטניה שמרה על קשרים חזקים עם כמה ממדינות האיחוד האירופי, ההחלטה לפרוש עוררה ביקורת על בריטניה ברחבי האיחוד ובמיוחד בעיתונות הגרמנית.[דרוש מקור] עם זאת, התגובה הבריטית הישירה לפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 מתוארת כפעולה שהחזירה את היחסים בין הגופים לכפי שהיו לפני הברקזיט.[12][13]
הייעוץ המשפטי של ממשלת בריטניה בנושא היה כי "מכיוון ש[שאר בריטניה] תהיה אותה מדינה כמו בריטניה, חברותה באיחוד האירופי תימשך",[14] תוך השערה ש"על פניו, סקוטלנד תידרש להצטרף לאיחוד האירופי כמדינה חדשה, מה שידרוש משא ומתן על תנאי החברות בה".[15] ללא כל תהליך רשמי לטיפול בפירוק של מדינה חברה כלשהי, הנציבות האירופית הציעה, אם תתבקש על ידי מדינה חברה, לספק השקפה רשמית על עמדת האיחוד האירופי לגבי חברות באיחוד האירופי של סקוטלנד במקרה של עצמאותה מבריטניה. ממשלת סקוטלנד ביקשה מראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון להגיש בקשה כזו, אך היא לא הוגשה.[16]ניקולה סטרג'ן, סגנית השר הראשון של סקוטלנד דאז, אמרה כי הקבינט הסקוטי לא הסכים לכך שסקוטלנד עצמאית תצטרך להגיש בקשה מחדש לחברות באיחוד האירופי.[17]
לשני הקמפיינים משני צידי המשאל היו דעות שונות:
כן סקוטלנד: קמפיין ה"כן", בראשות בלייר ג'נקינס, טען שסקוטלנד תמשיך כמדינה חברה אם במשאל העם תיבחר אופציית הפרישה מהממלכה, שכן סקוטלנד תישאר תואמת לכל עקרונות האיחוד האירופי כמתואר בסעיף 2 של ה-TEU ואין הוראות שלא לכלול את המדינה בהסכמי האיחוד האירופי הקיימים.[18] במהלך התקופה שבין הצבעת ה"כן" לעצמאות רשמית, ממשלת סקוטלנד תוכל לנהל משא ומתן, מתוך האיחוד האירופי, על תנאי המשך חברותה באיחוד האירופי. כמה ראשי מדינות באיחוד האירופי סברו כי עמדה זו סבירה, וכך גם ג'יימס קרופורד, מחבר הייעוץ המשפטי של ממשלת בריטניה בנושא.[19] עם זאת, לא הייתה תגובה רשמית על דעה זו מנציבות האיחוד האירופי. ממשלת סקוטלנד וקמפיים "כן סקוטלנד" הצהירו שניהם כי המשך החברות באיחוד האירופי היא העדפתם.
טוב יותר ביחד (Better Together): קמפיין ה"לא", בראשותו של אליסטר דרלינג, סבר שכל הצבעה לעצמאות הייתה מוציאה אוטומטית את סקוטלנד מהאיחוד האירופי כמדינה חדשה, וסקוטלנד הייתה צריכה לנהל משא ומתן מחדש על הכניסה.[20]
סחר
בשנת 2017, הייצוא הבריטי לאיחוד האירופי הסתכם ב-274 מיליארד לירות שטרלינג מתוך 616 מיליארד ליש"ט מסך הייצוא של הממלכה המאוחדת. שיעור הייצוא של בריטניה לאיחוד האירופי ירד, מכיוון שהייצוא למדינות שאינן חברות באיחוד גדל בקצב מהיר יותר.[21]
לפי Eurostat, הייצוא מ-27 מדינות האיחוד האירופי לממלכה המאוחדת גדל מ-316 מיליארד אירו ב-2015 ל-319 מיליארד אירו ב-2019. במקביל, לפי Eurostat, הייבוא מבריטניה לאיחוד גדל מ-184 מיליארד אירו ב-2015 ל-194 מיליארד אירו ב-2019.[22]
יחסי החוץ של בריטניה עם המדינות החברות באיחוד האירופי (EU27)
^Crawford, James; Boyle, Alan (10 בדצמבר 2012). "Annex A - Opinion: Referendumon the Independence of Scotland – International Law Aspects"(PDF). p. 67. נבדק ב-19 בפברואר 2013. Part I: Executive summary ... 6.1 Since the rUK would be the same state as the UK, its EU membership would continue. Indeed, the EU treaties implicitly preclude ‘automatic’ withdrawal by a state. There might have to be an adjustment to the UK’s terms of membership to reflect its reduction in territory and population, but this could be done without the UK ceasing to be an EU Member State.{{cite web}}: (עזרה)
^Crawford, James; Boyle, Alan (10 בדצמבר 2012). "Annex A - Opinion: Referendum on the Independence of Scotland – International Law Aspects"(PDF). p. 67. נבדק ב-19 בפברואר 2013. Part I: Executive summary ...6. Within the EU, there is no precedent for what happens when a metropolitan part of a current Member State becomes independent, so it is necessary to speculate. ... 6.2 On the face of it, if Scotland had voted for independence it would have been required to accede to the EU as a new state, which would require negotiations on the terms of its membership, including on the subjects of the UK’s current opt-outs. The EU treaties make no provision for succession to membership. Certain provisions of the EU treaties would require amendment. If Scotland were somehow to become an EU member in its own right automatically, it is not clear how adjustments to the relative positions of Member States could be willed into being without negotiations. Nor would it be clear on what terms it would be a member. 6.3 Some have argued that the rights conferred on individuals by EU citizenship might influence the European Court of Justice (ECJ) to somehow resist this outcome. But this is a matter for speculation and does not have a clear precedent in EU law. It would also require the issue to somehow come before the ECJ, which may be unlikely. 7. In any event, Scotland’s position within the EU is likely to be shaped more by any agreements between the parties than by pre-existing principles of EU law.{{cite web}}: (עזרה)
