משאל העם על עצמאות סקוטלנד (באנגלית: Scottish independence referendum) הוא משאל עם לעצמאות שנערך ב-18 בספטמבר 2014, ובו נשאלו תושבי סקוטלנד אם ישות זו תהפוך למדינה עצמאית או תישאר חלק מן הממלכה המאוחדת. השאלה שנשאלה במשאל העם הייתה "האם על סקוטלנד להיות מדינה עצמאית?" (במקור: "?Should Scotland be an independent country")^[1].

במשאל הייתה זכות הצבעה לכל תושב סקוטלנד בן 16 ומעלה^[2]. כ-55 אחוזים מהמצביעים התנגדו לעצמאות, וסקוטלנד נשארה חלק מהממלכה המאוחדת^[3].

ב-28 במרץ 2017 הוחלט בפרלמנט הסקוטי לקיים משאל עם נוסף אודות השאלה האם סקוטלנד תיפרד מבריטניה. זאת עקב השינויים שחלו מאז משאל העם ב-2014, ביניהם ההחלטה על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי. החלטה זו הייתה הצהרתית בעיקרה, מאחר שלפי החוק הקיים, אין לפרלמנט הסקוטי סמכות לקבל החלטה כזו על משאל עם נוסף^[4].

בשנת 843 לספירה אוחדה סקוטלנד בכך שקנת הראשון, מלך סקוטלנד הוכרז גם כמלך הפיקטים. 864 שנים לאחר מכן, בשנת 1707, ממלכות אנגליה וסקוטלנד אוחדו מבחינה חוקית במסגרת חוקי האיחוד של 1707, ובכך הסתיים חלקה של סקוטלנד כמדינה עצמאית והיא הפכה להיות חלק מהממלכה המאוחדת.

בשנת 1979 הועלתה בפעם הראשונה הצעה לכינון אוטונומיה לסקוטלנד במסגרת בריטניה. בפני תושבי סקוטלנד הוצגה האפשרות לתמוך בהקמת פרלמנט סקוטי עצמאי שיזכה לסמכויות בנושאי פנים. 40 אחוז מבעלי זכות הבחירה נדרשו לתמוך בהצעה כדי שתאושר, אך היא נפלה מכיוון שהתומכים בה זכו בתמיכה של 33 אחוז בלבד, 31 אחוז התנגדו להצעה והשאר לא הצביעו.

בשנת 1997 נערך משאל עם נוסף באותו נושא. הפעם זכו תומכי הפרלמנט ברוב של 74 אחוז מהקולות של המצביעים, ובשנת 1999 הוקם הפרלמנט הסקוטי. עד שנת 2011 נהנו המפלגות שתמכו בהישארות בבריטניה מרוב קולות בפרלמנט. אך בבחירות שנערכו בסקוטלנד ב-2011 זכתה ברוב המושבים בפרלמנט המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) אשר תומכת בהיפרדות מבריטניה. ראש ממשלת סקוטלנד ומנהיג המפלגה הלאומית הסקוטית, אלכס סלמונד, הכריז באותה העת על כוונתו לקיים משאל עם בשאלה האם סקוטלנד תישאר חלק מהממלכה המאוחדת, או תהפוך לממלכה עצמאית^[5].

לאחר חודשים רבים של דיונים, ב-15 באוקטובר 2012 נחתם באדינבורו הסכם בין ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, לבין ראש ממשלת סקוטלנד אלכס סלמונד, אשר במסגרתו הוסכם כי משאל עם על עצמאות סקוטלנד ייערך בסקוטלנד בסתיו 2014. בהמשך נקבע מועד המשאל ל-18 בספטמבר 2014.

בנוסף סוכם שתוצאת המשאל תהיה סופית ולא יערך בעתיד אי פעם עוד דיון בנושא. תחילה ביקש אלכס סלמונד שבמשאל יהיו שלוש תשובות: כן, לא ולא עם הרחבת הסמכויות של סקוטלנד, אך קמרון סירב והסכים רק לשתי תשובות: כן ולא.

תוצאות המשאל פורסמו למחרת ההצבעה, ב-19 בספטמבר, בשעות הבוקר. בסך הכל 2,001,926 (כ-55.3% מהקולות הכשרים) הצביעו נגד עצמאות, ו-1,617,989 בעד עצמאות (כ-44.7% מהקולות הכשרים). 3,429 קולות נפסלו. בסך הכל הצביעו במשאל 3,623,344 איש מתוך 4,283,392 הבוחרים - 84.59 אחוזי הצבעה^[6].

ב-28 מחוזות נרשם רוב למתנגדים לעצמאות, כשב-4 בלבד הובילו התומכים. בגלאזגו, העיר הגדולה בסקוטלנד, נרשם רוב לתומכי העצמאות, ואילו באדינבורו, הבירה הסקוטית והעיר השנייה בגודלה בחבל, נרשם רוב למתנגדים לעצמאות. אחוז המתנגדים הגבוה ביותר נרשם באיי אורקני (כ-67.2%), ואחוז התומכים הגבוה ביותר נרשם בדנדי (כ-57.3%). אחוז ההצבעה הגבוה ביותר נרשם במזרח דנברטונשייר (91.0%), והנמוך ביותר בגלאזגו (75.0%).

• כן סקוטלנד

מדיה וקבצים בנושא משאל העם על עצמאות סקוטלנד בוויקישיתוף

• האתר הרשמי של משאל העם (באנגלית)
• חגי מטר, למה סקוטלנד, למה עכשיו, והאם זו רק ההתחלה?, באתר "שיחה מקומית", 17 בספטמבר 2014
• דפנה מאור, התרופה לבדלנות - עוד בדלנות?, באתר TheMarker‏, 26 ביולי 2016