אקלימה של העיר, המוקפת הרים, הוא ים תיכוני, חם ויבש בקיץ וגשום בחורף (900 מ"מ בממוצע). הצמחייה הים תיכונית הטיפוסית כוללת בין השאר עצי דקל וקקטוסים בסביבות העיר. גבעת מריאן שבמערבה מכוסה ביער.
מקובל לראות בבנייתו של ארמון דיוקלטיאנוס בשלהי המאה ה-3 את ייסוד העיר ספליט, אולם קיימות ראיות לקיומה של התיישבות יוונית קדומה יותר במקום.
דיוקלטיאנוס היה קיסר רומא בין השנים 284 עד 305. ב-293 החלו העבודות על הארמון שיועד להיות משכנו לאחר פרישתו מפוליטיקה ב-305. אורכו של הארמון 215.5 מטר ורוחבו 175 מטר בדרומו ו-181 מטר בצפונו. צידו הדרומי פונה לים האדריאטי.
המבנה האדיר היה נטוש זמן רב עד שיושב על ידי פליטים מסלונה ב-639, לאחר שעירם הוחרבה בידי האווארים. במאות השנים שחלפו התרחבה העיר אל מחוץ לחומות הארמון, אך שטחו הוא עדיין ליבה של העיר ובו שווקים, חנויות ואף קתדרלהנוצרית (שהייתה קודם לכן המאוזולאום של הקיסר), דחוקים כולם בין מסדרונות הארמון ואולמותיו. לעיר הייתה אוטונומיה במסגרת האימפריה הביזנטית.
התהוותה של הממלכה הקרואטית בימי הביניים הביאה לקרואטיזציה של ספליט, הניכרת באדריכלות שלה ובכנסיותיה. העיר הייתה למרכזה הנוצרי של קרואטיה ב-928.
אחד ממושליה הראשונים של ספליט הידועים לנו בשמם היה הרוזן פטאר, הדוכס מזחומליה ששלט בעיר מ-1222 עד 1225. האצולה ההונגרית היא ששלטה בספליט לפניו, בראשית מאה ה-12 אך העיר הוסיפה לשמור על עצמאותה, כפי שמעידים חוקים שחוקקה ב-1312 ומטבעות שהטביעה.
ספליט פרחה בימי הביניים ותחת יורדי הים הוונציאנים כעיר נמל וממנה יצאו נתיבי סחר לפנים היבשת כגון מעבר קליס. הפריחה הכלכלית לוותה בפריחה תרבותית, אך שתיהן גם יחד באו לקיצן תחת השלטון האוסטרי. התפתחות העיר נעצרה ולא היה לה כל חלק באביב העמים של 1848.
ספליט במאה ה-20
לאחר מלחמת העולם הראשונה פורקה האימפריה האוסטרו-הונגרית ודלמטיה סופחה לממלכה חדשה שנקראה החל מ-1929יוגוסלביה. מאחר שהערים הגדולות יותר על החוף המזרחי של הים האדריאטי רייקה וזאדר היו כעת בשטחה של איטליה, נותרה ספליט הנמל החשוב ביותר של יוגוסלביה. ב-1925 הושלמה סלילת מסילת הרכבת שחיברה אותה לשאר חלקי הארץ.
באפריל1941 פלשו כוחות איטלקיים ליוגוסלביה וכבשו את העיר, שסופחה רשמית חודש לאחר מכן למדינות הציר. בספטמבר1943 הצליחו כוחות פרטיזנים לשחרר אותה מהאיטלקים רק כדי לאבד אותה לאחר מספר שבועות לוורמאכט. במהלך הכיבוש ניזוקו הנמל והעיר העתיקה מהפגזות בעלות הברית. ב-26 באוקטובר שוב שוחררה העיר על ידי הפרטיזנים והייתה לבירתה הזמנית של קרואטיה החופשית עד תום המלחמה. ב-12 בפברואר 1945 ערכו הקריגסמרין פשיטה נועזת על נמל ספליט והשתמשו בסירות נפץ כדי לפגוע בסיירת הבריטיתאה"מדלהי.
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה ספליט לחלק ממדינת קרואטיה במסגרת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. העיר המשיכה לגדול כמרכז סחר ותרבות משמעותי. תהליכי תיעוש אפשרו לאיכרים רבים לעבור לעיר ולמצוא בה תעסוקה. בין 1945 ל-1990 אוכלוסיית העיר שילשה עצמה ושטחה התרחב לכל שטחו של חצי האי.
ב-1991 התפרקה יוגוסלביה וקרואטיה הייתה למדינה עצמאית. המצב בעיר היה מתוח משום שכוחות גדולים של צבא יוגוסלביה הוצבו בה ושמרו על הנמל ומפקדת הצי. מספר פעמים פרצה אש בין הצבא לכוחות הקרואטיים. התקרית הזכורה ביותר היא הפגזת העיר על ידי הספינה הקלה ספליט שעגנה בנמל, שעלתה בחיי אדם אך לא גרמה נזקים גדולים לעיר עצמה. הסיטואציה הקשה של מלחמת האזרחים היוגוסלבית באה לידי ביטוי בתקרית זו – הפעם היחידה בהיסטוריה שעיר הופגזה על ידי אנייה הנושאת את שמה. הכוחות הקרואטיים הצליחו לפגוע באנייה ספליט והיא ננטשה וטבעה. בינואר1992 פונו כל הכוחות הנותרים של הצבא היוגוסלבי מהעיר.
כלכלה
בעידן היוגוסלבי הייתה העיר מרכז כלכלי חשוב עם תעשייה מגוונת של אוניות, מזון, כמיקלים, פלסטיק, ביגוד ונייר. המעבר מכלכלה קומוניסטית לכלכלת שוק לווה במיתון ובסגירתם של המפעלים הסוציאליסטים הגדולים. כעת מתרכזת הכלכלה במסחר ושירותים. רבים מהפועלים שנפלטו נותרו מובטלים. בראשית המאה ה-21 נמצאו כמה מהתעשיות בתהליך של התאוששות ובנוסף נהנית העיר מתיירות וממסחר מוגבר הודות לכביש המהיר החדש שהושלם ב-2005 המקשר טוב יותר בינה לשאר קרואטיה והיבשת.
תחבורה
ספליט הייתה ונותרה צומת תחבורה חשוב. כביש מהיר מודרני מחבר בינה לזגרב. נתיב חשוב אחר העובר בעיר הוא כביש זאדר-דוברובניק. גם מערכת התעבורה הפנים-עירונית חדשה ויעילה.
נמל התעופה של העיר הוא השלישי בקרואטיה בנפח הטיסות, וממנו פועלים קווים סדירים לזגרב ולפרנקפורט. עיקר הנוסעים הם תיירים המגיעים בקיץ. הרחבה של המסוף מתוכננת ל-2008.
נמל הים עודנו פעיל ואליו מפליגות אוניות מרייקה, דוברובניק ואנקונה שבאיטליה. הגישה הימית לאיים הדלמטיים היא בעיקר על ידי הפלגה מנמל ספליט.
בניגוד לתשתיות המתקדמות הללו, מסילת הרכבת לספליט היא מיושנת והנסיעה בה איטית.
תרבות
ספליט היא מרכז של תרבות קרואטית מזה זמן רב. המשורר בן העיר מרקו מרוליץ', בן המאה ה-15, היה מחלוצי הספרות הקרואטית. בעת החדשה ידועה העיר יותר בכותבים ההומוריסטים שיצאו ממנה, אשר הידוע ביניהם הוא מילינקו סמוייה.
שני מוזיאונים לארכאולוגיה יש בספליט, אחד של העולם העתיק והשני של ימי הביניים המוקדמים.
בעיר העתיקה סלונה(אנ') הסמוכה לספליט ושהייתה בירתפרובינקייתדלמאטיה התגוררה קהילה יהודית אשר היקפה לא ידוע. בין חורבות העיר נמצאו עדויות לבית עלמין יהודי עתיק ששכן במקום והיה פעיל עד לשלהי המאה ה-3. נמצאו מצבות ועליהן כיתוב המעיד על קבורה של יהודים, כגון מצבה של יהודי בן העיר טבריה שנקבר בעיר. כמו כן נמצאו תשמישי קדושה ותכשיטים שעליהם מוטבעת מנורת שבעת הקנים. לפי תיעוד מאמצע המאה ה-18 היו במקום גם שרידי בית כנסת ולצידו בית דין רבני אזורי.[1] לאחר חורבן העיר סלונה במאה ה-7 נמלטו היהודים למתחם המבוצר של ארמון דיוקלטיאנוס והמשיכו בפעילות הקהילתית בעיר ספליט.[2]
מימי הביניים ועד ראשית המאה ה-20
תיעוד בכתובים לקהילה היהודית בספליט (אישפלטרו בפי היהודים בעבר) קיים מאמצע המאה ה-15 עת נשלטה העיר על ידי הרפובליקה של ונציה, והוא מתבסס על מקורות בכנסייה המקומית שתיארו "בית כנסת גדול" בעיר, אשר הוקם בתוך חומות ארמון דיוקלטיאנוס ובהמשך ננטש בשל רדיפות הכנסייה הקתולית ובמקומו הוקם מבנה צנוע יותר מחוץ לחומות. ממקורות שניוניים כגון תעודות עירוניות, ניתן ללמוד שהיה בעיר רובע יהודי שנקרא Zueca ויהודי הרובע עסקו בעיבוד וצביעת עורות.
במהלך המאה ה-16 הגיעו לעיר מגורשי ספרד ובהמשך מגורשי פורטוגל והקהילה גדלה ושגשגה. החל ממועד זה קיים תיעוד מקיף על יהודי העיר. בראשית המאה ה-16 הוקם בית הכנסת הקהילתי. ב-1527 ניתנו זכויות סחר ליהודי העיר והם השתלבו במערכת הכלכלית הענפה שבה. בהמשך המאה הוקם ככל הנראה בית עלמין לקהילה ורישום הקבורה הראשונה בו הוא מ-1573. עם זאת, נכון ל-2006 המצבה הקדומה ביותר שאותרה בו היא מ-1717.[2][3]
בשלהי המאה ה-16 נמנו בספליט 200 יהודים. ב-1607 פרצה בעיר מגפת דבר שפגעה קשות באוכלוסיית העיר ובכלל זה בקהילה היהודית. לאחר המגפה התגוררו בספליט 60 יהודים. באמצע המאה ה-17, במהלך מלחמת קאנדיה(אנ') מול האימפריה העות'מאנית, צרו העות'מאנים על ספליט וקיים תיעוד מקיף על השתתפותם של בני הקהילה היהודית בעבודות הביצור של העיר, סיוע כספי לרכישת תחמושת והשתתפות פעילה בלחימה ובהגנה על העיר. במועד זה תועדו ראשי המשפחות: לוצנה, אבוהב, מונטיליו, פאפו, סאנטו, ישראל, פסח, ונטורה, ברוך, ישורון, מורפורגו ושוורץ.[3] ב-1728 שופץ בית הכנסת ונבנה ארון קודש חדש לתוך החומה המערבית של מתחם ארמון דיוקלטינוס. בין רבני העיר במהלך המאה ה-18 ניתן למנות את הרב אברהם דוד פאפו, הרב דוד פארדו, הרב שבתי ונטורה והרב חיים יצחק מוסאפיא.
בני הקהילה התגוררו בשכונה בתוך החומות בחלק הצפון-מערבי של העיר העתיקה. השכונה לא הייתה מובדלת ולא נשאה אופי של גטו. ב-1777 פרסם האפיפיורפיוס השישי את "צו האפיפיור ליהודים" ובעקבותיו החמירו השלטונות הוונציאניים את יחסם לקהילה, הורו על בידודם והגטו נסגר. ב-1797 קרסה הרפובליקה של ונציה ונכבשה על ידי נפוליאון בונפרטה. רשמית עברה ספליט לחזקת ממלכת הבסבורג, אך שררה בה אנדרלמוסיה שלטונית והיו ניסיונות של אספסוף מוסת לערוך פרעות בקהילה היהודית, אך ראשי הציבור מנעו זאת. ב-1806, לאחר כיבוש ספליט על ידי נפוליאון, פתחו השלטונות הצרפתיים את הגטו והסירו את גזירות הבידוד מהקהילה.[3]
התקופה האוסטרו-הונגרית הביאה עימה פריחה כלכלית ליהודי ספליט. נמנו מקרבם תעשיינים אמידים ואישי ציבור שהשתלבו במערכת הפוליטית המקומית. בולט מקרבם היה ויטה מורפורגו(אנ') אשר תמך באופן בולט בתנועת התחייה הלאומית הקרואטית. ב-1904 הוקם מפעל מלט ראשון בספליט אשר היה בבעלות יהודית. מלחמת העולם הראשונה הובילה לשינוי דמוגרפי בקרב הקהילה. המשפחות הוותיקות עזבו את העיר ובמקומן היגרו אליה משפחות במעמד כלכלי נמוך מסרייבו ומבאניה לוקה.[3]
ב-2006 התגוררה בספליט קהילה קטנה בת 100 נפשות, רובם חילונים. בית הכנסת נמצא בסמטת היהודים (Zidovski prolaz 1 ) בקומה שנייה של בניין, צמודים אליו משרדי הקהילה המשמשים גם כמועדון חברתי ליהודים. בית העלמין עומד על תילו ומתוחזק ובמקום מצויות כ-700 מצבות.[2] לאחר מלחמת העולם השנייה הובאו בני הקהילה לקבורה בחלקה יהודית בבית העלמין העירוני.[5]