האגמים שוכנים ברמת פליטביצה, בין הר ליצ'קה פליישביצה (Lička Plješevica), הר מלה קפלה (Mala Kapela) והר מדוודג'ק (Medveđak). שישה-עשר האגמים העיקריים מחולקים לשתי קבוצות, עילית ותחתית, לאורך נתיב זרימה בן 8 ק"מ המשתרע בגבהים שבין 636 מטר ל-480 מטר. סך שטחם של האגמים הוא כ-2 קמ"ר, ומהתחתון שבהם זורם נחל קורנה (Korana) לכיוון צפון.
אגמי פליטביצה שוכנים באזור סלעי בעלי אופי קרסטי, בעיקר אבן גיר ודולומיט. הם נפרדים זה מזה על ידי סכרים של סלעי משקע שנוצרו כתוצאה מפעולת אצות, חיידקים וטחב והנערמים זה על גבי זה בקצב של כסנטימטר בשנה. האגמים ידועים בצבעיהם האופייניים הנעים בין טורקיז, ירוק, כחול ואפור בהתאם להרכב המים בכל אגם ושבירת אור השמש.
עוד ידוע הפארק במפלים הרבים שבו, ובעיקר במפל הגדול (Veliki slap) שמימיו נופלים מגובה של 78 מטר ובמפל גלובץ (Galovački buk) שגובהו 25 מטר.
החי והצומח
הפארק הלאומי מיוער בצפיפות, בעיקר בעצי אשור התופסים כ-73% מהשטח המיוער ובעצי אשוח המכסים 22% משטחו[1], ובשל החורש הסבוך אין בפארק תופעה של סחיפת קרקע. סך הכל נצפו בפארק הלאומי 1,146 מיני צמחים, רבים מהם אנדמיים למקום, והוא משלב צמחייה ים-תיכונית ואלפינית.
האגמים היו למוקד משיכה תיירותי במאה ה-19, וכבר בשנת 1893 זכו לוועדה אשר הייתה ממונה על שימורם. ב-1896 הוקם המלון הראשון במקום. ב-1949 הלאימה המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה את האזור והפכה אותו לפארק לאומי. ב-1979 זכה האזור להכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. האגמים הפכו במהרה לאחת מהאטרקציות הפופולריות ביותר במדינה, אך ב-1991 ארעה במקום תקרית אגמי פליטביצה שהייתה המאבק החמוש הראשון במלחמת העצמאות של קרואטיה. האזור הוחזק על ידי הרפובליקה הסרבית של קראינה עד אוגוסט 1995, מועד שבו שוחרר על ידי צבא קרואטיה במבצע סערה (Operacija Oluja). המלחמה גרמה לנזק בפארק ובמספר מבנים סביבו אשר שימשו מחנות צבאיים, ובעקבותיה הכריז אונסק"ו על האגמים כאתר בסיכון. ממשלת קרואטיה השקיעה מאמצים רבים בפינוי המוקשים מהפארק וב-1998 הסיר אונסק"ו את הפארק מקטגוריית האתרים בסיכון.