בשנת 1939 היה שטיצברג בין מייסדי קיבוץבית הערבה בצפון ים המלח. לצד העבודה החקלאית עסק שמי באמנות. בתחילה יצר ציורים ורישומי נוף, ולאחר מכן עבר לפיסול. יצירותיו הפיסוליות הראשונות נעשו בחומר ובעיקר בגבס,[2] אולם שמי זנח טכניקות אלו ועבר לפיסול באבן.[3] בשנת 1940 נשא לאישה את חביבה לבית זברסקי, בתו של מי שהיה מנכ"ל בנק הפועלים, אברהם זברסקי.
בשנת 1941 התגורר שטיצברג בתל אביב במסגרת של קומונה.[4] באותה עת התקרב אל דוד הנדלר ואל הפסל יצחק דנציגר, שחזר באותה עת מלימודים באנגליה והקים סטודיו בתל אביב. שטיצברג שהה בסטודיו של דנציגר כשלושה חודשים בשנת 1942 (בקירוב)[5] כמתמחה והושפע מאמנותו של דנציגר, אולם התנער מהאידאולוגיה הכנענית שנקשרה בו. "משיכה לפיסול של המזרח, זה כן", העיד שמי, "אבל, לא בתור שלוחה של התפיסה הפילוסופית של הכנענים. לא הייתי בעד 'גיבוש הנוער העברי', לא הייתי נגד יידיש ולא חשבתי, שעלינו להינתק מהשרשרת של ההיסטוריה היהודית. אני הייתי ציוני, סוציאליסט, מרקסיסט. אופרה אחרת לגמרי".[3]
בשנת 1945עיברת שטיצברג את שמו ל"שמי", והצטרף כשליח לפעילות תנועת "החלוץ" בארצות הברית. עד שנת 1948 המשיך שמי בתפקיד זה כשהוא מבקר לסירוגין גם בארץ ישראל, במצרים, בצרפת ובאיטליה. בניו יורק למד שמי תקופה מסוימת אצל חיים גרוס (1904–1991). לצד השפעת האמנות הארכאית, שהייתה אופנתית בעשורים הראשונים של המאה ה-20, התוודע שמי גם לאמנות האמריקאית המודרנית המופשטת, שהגיעה לשיאה בתקופה זו בניו יורק.[6]
אמן בקיבוץ, כברי, 1949–1955
בעת מלחמת העצמאות ננטש קיבוץ בית הערבה. באותה עת היה שמי בארצות הברית ובשטח הקיבוץ נותרו כמה מיצירותיו, כגון הפסל "גיחזי", שאבדו. בשנת 1949 הקימו יוצאי הקיבוץ, ובהם שמי, את קיבוץ כברי בגליל המערבי. שנותיו הראשונות של שמי בכברי מהוות גורם מעצב לא רק בגיבוש סגנונו האמנותי של שמי, אלא גם בתפיסת אמנותו, השלובה בחיי הקיבוץ והתנועה. בשנים הראשונות עבד שמי ביצירת טפסות לבנייה.[7] בשנים 1950–1952 שימש כמזכיר הקיבוץ והיה ממארגני הסמינרים לאמנות לחברי הקיבוצים בנען, שהתקיימו בהדרכת יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ואחרים. בעקבות היכרות זו הצטרף שמי, בשנת 1952 לקבוצת "אופקים חדשים". בתקופה זו יצר את אנדרטת ההתגברות. בשנת 1954, השנה בה זכה בפרס דיזנגוף, הוכרע באספת קיבוץ כי שמי יוכל לעבוד כפסל, מתוך הנחה כי במלאכה זו יוכל להכניס כספים לקיבוץ. דיון דומה נערך בכברי בשנת 1959, אז התאפשר לשמי לצאת לשנתיים לפריז ביחד עם משפחתו.[8]
נוסף על התפיסה כי אמן הוא מקצוע לגיטימי במסגרת התנועה הקיבוצית, העיד הדבר על תפיסת עולמו של שמי את האמנות כישות עצמאית, בהתאם לרוח תנועת "הקיבוץ המאוחד" בכלל ויצחק טבנקין בפרט. "צריכה להיות סינתזה גדולה יותר של האמנות עם ציבורנו וכל תרבות חיינו", טען שמי בכינוס של אמני הקיבוץ הארצי בשנת 1952. אולם, סינתזה זו אין משמעותה יצירת אמנות שימושית, כי אם, כדברי טבנקין, הוספת "טעם של יופי לחיי היוצר היהודי".[9]
את השתקפות הדיון האמנותי ניתן למצוא הן בנטייה של שמי להפשטה הולכת וגוברת של יצירתו, על רקע האמנות הרווחת של הקיבוץ הארצי.[10]
השפעת הפעילות של שמי ב"אופקים חדשים" היוותה גורם מזרז לתפיסת האמנות המופשטת האמנות המנותקת מכל הקשר שימושי.[11] באנדרטה שיצר שמי בשנת 1954 בקיבוץ הסוללים, לדוגמה, התעקש להפריד בין הפסל שיצר – "עלם כורע" – לבין כתובת ההנצחה.
ציפור פצועה, 1955–1961
יחיאל שמי בתצוגת עבודותיו בבית דיזנגוף, 1957
במחצית שנות ה-50 של המאה ה-20 עברה יצירתו של שמי שינוי דרמטי, כשהמיר את הפיסול באבן ועץ בפיסול בברזל.
את פסלו הראשון במתכת בדמות ציפור יצר בשנת 1955, לאחר שביקש לבטא נפחים דקים. בשנים 1955–1957 יצר שורה של פסלים מסוג זה העושים שימוש בבניית נפחים על ידי חיבור משטחי ברזל. פסלים אלו היוו אמנם הפשטה של פיגורות חיות או דמויות אדם, אך היו חסרות כל ממד קונקרטי. כמה פסלים מאלו הוצגו בתערוכה השביעית של "אופקים חדשים" שבשנת 1957 נפתחה בבית דיזנגוף תערוכה ובה כ-30 מיצירותיו של שמי. בביקורת על התערוכה הגדיר יונה פישר את שמי כ"אמן הבולט בשטח הפיסול בארץ" באותה עת.[12]
בשנים 1956–1957 יצר שמי קבוצת פסלים הנושאים את השם "קֵן". מבחינה צורנית פסלים אלה מבוססים על אסמבלאז' של פיסות ברזל, היוצרים חלל פנימי. בעבודות אלו זנח שמי לראשונה את הכן המסורתי או את המשטח שעליו נשען הפסל עד אותה עת. במקומו ניצבו פסליו של שמי כשהם נשענים במספר נקודות ו"צומחים" מתוך פני השטח או על רגלי מוטות ברזל דקים.[7] המוטיב של החלל הפנימי של הפסל עתיד להופיע שוב בעבודות מאוחרות יותר של שמי.
לאחר שובו מאירופה יצר את שמי את סדרת הפסלים "אלמנטים" (1958–1959) ובה ניסה ליצור קומפוזיציות פחות "אמוציונליות ואקספרסיביות" שבהן "האוויר שבין האלמנטים" יוכל "לנשום" ולקבל מעמד של ממש ביצירה.[13] בשנת 1960 החל שמי בקשרים עם בטי פרסונס, בעלת גלריה ידועה בניו יורק, שהציגה את עבודותיו.
עם שובו לישראל, בשנת 1962, החל שמי ליצור יצירות בעלות אופי אקספרסיבי. תקופה זו הייתה אחת הפוריות ביותר בחייו. חומר הגלם של הפסלים היה ברובו פסולת מתכת אותה רכש ממספנות ישראל בחיפה.[14] חומר זה אפשר לו ליצור אסמבלאז'ים ללא תוכנית עבודה מוכנה מראש. שמי תיאר את אופן עשייתן כתהליך אקספרסיבי שבו "צורת האם" עוברת שינויים ונוספים לה "מוטיבים המפתחים את המוטיב הנתון ועושים אותו למורכב יותר".[15] האסמבלאז'ים מפיסות הברזל החלוד שיצר מבוססים, ברובם, על יריעות ברזל היוצרות חלל פנימי. קומפוזיציות של עבודות אלו עושות שימוש בחזרה וגיוון כאלמנט מרכזי. לעיתים בחר שמי להדגיש את נקודות החיבור בשורת ברגים המהווים גם כאלמנט בקומפוזיציה.[16]
בשנת 1966 התגורר שמי כחצי שנה בגדות. מגורים אלו היו במסגרת של סיוע אזרחי לקיבוץ, שהיה נתון להפגזות הצבא הסורי. בשנת 1967 שהה כחצי שנה נוספת בהיאחזות הנח"לקלי"ה.
במהלך שנות השישים הציג שמי את פסלי האסמבלאז' שלו במספר תערוכות יחיד מוזיאליות בפאלה דה בוז'אר בבריסל (1964), במוזיאון תל אביב (1966) ובמוזיאון ישראל (1967). כמו כן יצר שתי עבודות ציבוריות גדולות ממדים בסגנון זה – "פסל-ים", שנחנך בשנת 1968 באכזיב, ופסל-קיר גדול ממדים עבור בית לוחמי הגטאות (1968). בפסל זה, שאורכו תשעה מטרים, לא השתמש שמי בפסולת מתכת אלא יצר בעצמו לוח ברזל קרוע בעזרת פיצוצים מבוקרים ועל ידי שימוש בתחמושת מסוגים שונים. "כשגמרתי את הפסל", הסביר שמי, "ידעתי שמיציתי את צורת העבודה הזו, שאין לי יותר מה לומר ב'ברזל פצוע'".[17]
1970–1990
אטליה שמי, כברי
בסוף שנות ה-60 ובמהלך במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 שינה שמי את סגנון הפיסול שלו. במקום שימוש בחומרי רדי מייד אקספרסיביים, צמצום שמי את יצירותיו לצורות גאומטריות חמורות.[18] השפעת המרחב האמריקאי, בו הרבה שמי ליצור באותה עת, עודדה את התפרשותו של הפסל לכיוונים שונים.[19]
את ביטויו של סגנון חדש זה ניתן לראות בשתי עבודות ציבוריות שיצר שמי בראשיתה של תקופה זו. בקבוצת העבודות עבור בניין תיאטרון ירושלים יצר שמי מבנים גאומטריים מופשטים עשויים בטון לפני מבנה התיאטרון, בפואייה הפנימי וכן יצר תבליט גדול ממדים מעל הכניסה לבניין. על אף אופיין הארכיטקטוני של העבודות, הרי אין הן מהוות אלמנט דקורטיבי למבנה, כי אם שומרות על עצמאותן. גם ב"אנדרטה לחללי חטיבה 8" (1972), אנדרטה שהוקמה בשטח נמל התעופה בן-גוריון, יצר שמי מבנה עשוי בטון וברזל היוצרים קומפוזיציה מבוזרת ומרובת אלכסונים, סביב מוקד פנימי, שבו חקוקים שמות חללי חטיבה 8.
האנדטה בשדה התעופה הייתה האנדרטה האחרונה שבנה שמי. בדיעבד התייחס אליה בצורה ביקורתית בשל העובדה שנתפשה כ"מקום קדוש". לאחר בנייתה הקפיד שמי על "הימנעות מסמליות, מדברים אסוציאטיביים ומאילוסטרציה"[20] ביצירותיו.
בשנת 1981 זכה שמי בפרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל ושנת 1986 בפרס ישראל לפיסול, ביחד עם בתיה לישנסקי. בשנת 1988 ראה אור הספר "פיסול חילוני" מאת אדם ברוך אודות שמי, ובעקבותיו אף נערכה תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן לאמנות בשם "תערוכה עקרונית". ברוך הגדיר את שמי כ"פסל חילוני", וראה בו כמייצג את הישראליות המודרנית-הציונית. פרשנות זו ליוותה את יצירתו של שמי מאז. יצירתו מאותם שנים המשיכה בקו המופשט החמור שלה, כפי שהתבטא לדוגמה בסדרת פסלי "הברות".
על אף שיצר רישומים ומתווים במשך כל שנות פעילותו, הרי שבשנים אלו החל שמי לעסוק, לצד עשייתו הפיסולית, גם בקולאז', רישום ובציור באופן עקבי.[21] יצירות אלו, שנעשו באמצעים מצומצמים כגון קשת צבעים מונוכרומית, שימוש בצבע זפת והיצמדות לקו גאומטרי ומופשט, המקביל ליצירתו הפיסולית.
ביוזמת שמי וחברים נוספים הוקמה ב-1997 בקיבוץ גלריה כברי.
לאחר מותו של שמי, בשנת 2003, הפך הסטודיו – "אטלייה שמי" – שבו עבד לחלל תצוגה מתחלף לעבודותיו של האמן ולאמנות המתכתבת עם מורשתו האמנותית. לצד האטלייה הוקם גן פסלים ובו יצירות מעיזבון האמן.
^ראו: פישר, יונה, "פסלי יחיאל שמי", למרחב, 19 ביולי 1957
^ 12ראו: דבל, רות, "שיחה בין רות דבל לבין יחיאל שמי לקראת תערוכתו בגלריה דבל, באוגוסט 1976, כברי, 23 באוגוסט 1976", ארכיון גלריה דבל, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
^ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 41
^שמי, יחיאל, יחיאל שמי: פסלי ברזל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1967, ללא מספרי עמודים
^ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 217
^סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 53
^ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 59
_by_yehiel_shemi.jpg)
